אחרי 16 שנה של חיים בפחד, המשפחה של חרות ואך־אהרונסון החליטה לעשות מעשה. בני המשפחה התייצבו מול בית החולים הפסיכיאטרי במרכז הארץ, שבו מאושפז האדם שהפך את חייהם לגיהינום. הילדים הניפו שלטים שעליהם נכתב: "מפחדים על סבא וסבתא שלנו" ו"מבקשים הגנה מהמדינה". בפנים התקיימו דיוני הוועדה הרפואית במטרה לקבוע האם לאשר לאבי (שם בדוי), האיש שהתפרץ פעם אחר פעם לבית הוריה של חרות ואף ניסה לתקוף את אביה בסכין, להתחיל לצאת לחופשות. בני המשפחה קיוו לשכנע את חברי הוועדה שאם אבי יורשה לצאת הם ימצאו את עצמם, שוב, בסכנת חיים מיידית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
"פגשתי את אבי לפני 16 שנה כשהתחלתי לעשות שירות לאומי בתיכון ברמלה", מספרת חרות ואך־אהרנסון (39). "הוא היה בחור מאוד סוער, שבא מרקע קשה והתקשה לקבל סמכות. לאט־לאט רכשתי את אמונו והפכתי למעין אחות גדולה. כשהעיפו אותו מבית הספר חיפשתי לו מקום חלופי. כשאבי ביקש להתגייס וקיבל סירוב השתדלתי וניסיתי לדבר עם הגורמים הצבאיים. הפגשתי אותו עם המשפחה שלי והזמנתי אותו לעשות שבת בבית הוריי ביישוב עלי שבשומרון.
כתבות נוספות למנויים:
"יום אחד, חמש שנים אחרי שסיימתי את השירות הלאומי, הוא התקשר אליי. 'חירות, אני חייב שתבואו לחלץ אותי'. לא הבנתי מה הכוונה, חשבתי שהוא הסתבך עם עולם הפשע. אבל אז הוא התחיל להגיד דברים לא הגיוניים, אמירות שאין ביניהן קשר. שוחחתי עם אמא שלו והבנתי שהתפרצה אצלו מחלת נפש שאובחנה כסכיזופרניה פרנואידית. אחרי כמה שבועות של אשפוז הוא השתחרר והתחיל להתקשר אליי שוב ושוב. הטלפונים הפכו אינטנסיביים ודחופים יותר. לפעמים כמה פעמים ביום. היה אומר לי דברים כמו 'אצלך התשובות, את חייבת לענות לי מה השתנה אצלי בראש'. בשלב מסוים הפסקתי לענות לו. כבר הייתי נשואה והפכתי לאמא. מצאתי את עצמי בסיטואציה שלא דיימנתי בסיוטים שלי. הרגשתי מאוימת.
"זה נמשך כמה שנים שבהן הוא נכנס כמה פעמים לאשפוז ואז שוב השתחרר. בשלב מסוים הוא כבר לא הסתפק בשיחות טלפון. הוא החל להגיע לביקורים אצלי בבית בלי תיאום, פתאום הוא דופק לי על הדלת. הייתי מציעה לו כוס מים, קוראת לבעלי או לאחי כדי שלא אהיה איתו לבד והם היו מלווים אותו לאוטובוס. ביקשתי שלא יגיע בלי התראה, אבל זה כבר לא האדם שהכרתי. הוא הפך לתוקפני מאוד.
"ערב אחד, זה היה יום ההולדת שלי, הייתי בחדר העבודה בקומה השנייה. בעלי יצא לסידורים וארבעת הילדים שלנו היו במיטות. דיברתי עם גיסתי בטלפון. לפתע אני רואה אותו עומד מולי ומביט בי, ממש מטווח אפס. היה לו מבט זועם והיה לי ברור שהוא בא לחסל אותי ואת הילדים. הוא אחז בתיק, ופחדתי שיש בתוכו נשק. הוא אמר לי שהוא 'לא יכול יותר' ושאני מכשפת לו את המחשבות. שאל אותי איפה בעלי ואמרתי שעוד שתי דקות הוא מגיע. הוא אמר, 'תזמיני משטרה כי אני הולך להתהפך עליכם. הייתי בטוחה שהולכת להיות אצלי בסלון זירת רצח. בעלי הגיע והזמנו משטרה. השוטרים עשו חיפוש בתיק שלו ומצאו מספריים. הוא אמר להם, 'אם לא הייתם מגיעים הייתי מסיים עם זה כבר'.
"קצת אחר כך עברנו לאילת. לא שמענו מאבי במשך כמה שנים. אבל אז הוא שוב הופיע, רק שהפעם, בגלל שלא מצא אותי, הוא החל להגיע לבית של ההורים שלי. פעם אחרי פעם הוא הפתיע אותם, לפעמים בסעודת שבת. באחד הביקורים הוא התחיל להרביץ לבני המשפחה שלי, ממש לתקוף פיזית. אגרופים, נגיחות. הוא בחור חסון ושרירי. ההורים שלי בני 70 פלוס. לפעמים הוא היה מתקשר לאבא שלי ואומר לו שהוא חייל במשפחת פשע. במקרה אחר אמא שלי ישנה במיטה שלה בבוקר, ופתאום הוא מופיע לה בפתח חדר השינה בלי הודעה. ממש פחד אלוהים. היא צרחה והדפה אותו החוצה, נעלה את הדלת, התקשרה לבני משפחה והזעיקה את המשטרה. בני המשפחה הגיעו והוא תקף אותם במכות ושוב נעצר. כך זה נמשך. הוא נע בין צווי הרחקה ואיומים לאשפוזים חוזרים ונשנים”.
שלום ואך, אביה של חרות: "הוא היה מגיע בדרך כלל בשבתות, כשידע שאנחנו בבית, לוקח מונית לכניסה ליישוב ושולח אותה, משום שהבין שיחזור בניידת משטרה. בפעמים הראשונות הייתי מלווה אותו החוצה לכביש, נותן לו כסף. אבל האובססיה הלכה והחמירה. אני אומר, 'אני לא רוצה שתהיה פה' אבל זה לא משנה לו. אט־אט הביקורים הסלימו. הוא נהיה אלים והיה יוצא רק כאשר הייתי מזמין משטרה. הוצאתי גם צווי הרחקה ושום דבר לא הזיז לו.
"אתה מרגיש כלפי האדם הזה שילוב לא מוסבר של רחמים ואימה. יש לו בעיניים מבט בוער של שיגעון. ואתה לא יכול להגיד דבר שמפחיד אותו או לדבר בהיגיון או להתחנן, אנחנו לא מדברים אותה שפה. יש כאן חוסר אונים מוחלט.
"בקיץ שעבר האיומים הפכו למעשים. באותו יום שבת ערכנו אירוע בבית לכבוד הבת־מצווה של הנכדה שלנו. עמדתי במטבח והכנתי צ'יפס. ואז הוא מופיע משום מקום. אני אומר לו, 'מה אתה עושה פה, אני מבקש שתלך' והוא עונה 'אתה חושב שאתה מפחיד אותי?' שלף סכין והצמיד אותו לגרון שלי. אשתי החלה לצעוק והוא נבהל וזרק את הסכין. ניסיתי להתחבא בבית והוא ניפץ את החלון עם אחד השולחנות. המשטרה הגיעה. זה ממש אבסורד. איך ייתכן שלא מתגברים על זה. מאז, במהלך היום האקדח עליי כל הזמן, ובלילה אני שם אותו תחת המזרן. אני מפחד שירצחו אותי. כולם אומרים לי שהם יודעים שאני בסכנה אבל אי־אפשר לעשות כלום. ממש חלם".
נכון לעכשיו, הרופאים של אבי עוד לא החליטו אם הוא יכול לצאת לחופשות. "שלושה דורות חיים בפחד כמעט 16 שנים ברציפות", מסכמת חירות. "האמנתי שאמצא מענה בחוק, שיש איזה מנגנון שעובד במקרים כאלה, אבל גילינו שלנו ולאנשים כמונו אין שום מענה מהמדינה. מספיק פעם אחת שהשוטרים לא יגיעו בשביל שתהיה פגיעה בחיי אדם. מי מונע את הפעם הבאה?”
לפני ארבע שנים עברו שכנים חדשים, משפחת ולר, להתגורר בשכונת הר חומה בירושלים. המרפסת שלהם, מספר רם סער, צופה על המרפסת בדירת הוריו בבניין שממול. "הייתה לנו כלבה בשם סופה", הוא נזכר. "מדי פעם היינו קושרים אותה בחצר והיא הייתה מייללת. לא משהו חריג. אבל ראובן ולר החליט שזה מפריע לו. פתאום היה מגיע לבית. דופק בחוזקה על הדלת. ההורים שלי היו פותחים ומכניסים אותו. הוא היה מאשים שהם מתעללים בבעלי חיים. לפעמים היה מדבר באופן לא ברור. מעת לעת הכניס איומים. 'אני אפגע בכם כי אתם מתעללים בחיות'. אבא היה סבלני, היה אומר לו, 'נדאג לכלבה', וראובן היה חוזר הביתה".
תדירות הביקורים הלכה וגברה - לפעמים שלוש פעמים בשבוע - ובהדרגה גם האופי שלהם נעשה יותר ויותר מאיים. "בשלב הזה אמא שלי פגשה את אמא שלו וסיפרה לה על האובססיביות של בנה. היא כנראה שוחחה איתו ואז הייתה תקופה של שקט. היינו בטוחים שזה מאחורינו. תקופה מסוימת גם לקחתי את הכלבה אליי כדי להוריד את המתח, ובאמת היה שקט.
"אחרי שהחזרתי את הכלבה להורים הוא חזר להטריד אותם, אבל באובססיביות חריגה. הוא היה עומד במרפסת שלו ומצלם את המרפסת של ההורים שלי. יום אחד העלה פוסט בפייסבוק שבו כתב: 'משפחת סער מתעללת בבעלי חיים'. אחר כך תלה שלטים ברחבי הר חומה שבהם רואים תמונה של אבא שלי שצילם ללא ידיעתו בחניה של הבניין, ממש כמו בסרט אימה. צילם גם את אמא שלי עומדת במרפסת. הוא הדפיס כ־30 מודעות שבהן היה כתוב שההורים שלי מתעללים בבעלי חיים ותלה בשכונה.
"ההורים שלי פנו למשטרה. זה לא עזר. להפך. הוא התחיל לאיים באופן מפורש, 'אני אפוצץ לכם את הבית עם בלוני גז ואהרוג אתכם'. הוא נחקר במשטרה אבל שוחרר, לא היה להם מה לעשות איתו. היה מסתובב ברחובות, אנשים בשכונה התלוננו עליו ואז היה נעלם לכמה חודשים. כנראה שמתישהו ההורים שלו טסו לחו"ל והשאירו אותו לבד בבית. הוא התחיל לבוא להורים שלי בתדירות יותר גבוהה. לפעמים היה מגיע כשאמא שלי הייתה לבד בדירה, או כשאחי הקטן, בן 11, היה לבד. דופק על הדלת בעוצמה, כולו אחוז אמוק. הוא היה נעמד מחוץ לדלת, אומר 'אני עצבני עליכם, אני אהרוג אתכם כי אתם מתעללים בבעלי חיים'.
"אבא שלי וגם אני חשבנו שאנחנו מבינים מה קורה, שמדובר באובססיה לא מוסברת, אבל הרגשנו בשליטה, כי הוא מעולם לא נכנס לתוך הדירה, תמיד היה צועק ומאיים ומקלל. בדיעבד, ברור שלא הערכנו את זה נכון. ערב אחד, כשההורים שלי התכוננו להדליק נר שני של חנוכה, הוא הגיע ודפק בדלת בעוצמה. הם פתחו את הדלת והוא אמר לאבא שלי, כרגיל, 'אני אהרוג אותך, אני ארצח אותך'. ההורים שלי אמרו לו ללכת והוא הלך.
"למחרת, לפני העבודה קפצתי לבקר אצל ההורים. כולם היו בבית חוץ מאבא. המשכתי לעבודה ואמא לקחה את אחי הקטן לקניון. בסביבות אחת וחצי אבא הגיע הביתה, התקשר לאמא שלי ואמר שהכול בסדר, הוא אכל מרק ולמד קצת תורה. ואז ראובן צץ, דופק בדלת. אבא פתח לו. הפעם ראובן בא עם סכין. הוא התנפל על אבא ודקר אותו בצוואר ובכל פלג גופו העליון. התחולל שם מאבק. ראובן ברח ואבא הספיק לצלצל בפעמון של השכנים ממול והתמוטט על הרצפה. אחד השכנים התקשר לאמבולנס, אבל זה היה מאוחר מדי. אחי הקטן הגיע, ראה אמבולנסים בחוץ, אבא מוטל על הרצפה. הוא היה איתו באמבולנס בדרך לבית החולים, סיפר שבזמן ההחייאה אבא הביט בו, חייך ועצם את העיניים".
נגד ולר הוגש כתב אישום באשמת רצח. כרגע הפרקליטות לא מסכימה לקבל את חוות הדעת של הפסיכאטר המחוזי, שקבע שהוא לא כשיר לעמוד לדין, וביקשה מבית המשפט חוות דעת נוספת. הסיכוי שלא יעמוד לדין רק מגביר את תחושת חוסר האונים שרם ומשפחתו חשו כשהאב היה בחיים. "אבא שלי היה יכול להיות היום איתנו אם היה מענה ראוי לסיטואציות האלה. אבא שלי נפל קורבן לאובססיה של אדם שבקושי הכיר. ועכשיו אסור שיימלט מהדין. הלוואי שהמשטרה הייתה פותרת את זה לפני הרצח. חייבים למצוא פתרון לבעיה של הסטוקרים, לזכור שהאמירות והאיומים עלולים להוביל למעשים, שלפעמים האובססיה החולנית הזו הורגת".
עו"ד אריאל הרמן, סנגורו של ראובן ולר, מסר בתגובה: "הפסיכיאטר המחוזי קבע שראובן ולר לא היה אחראי למעשיו. בזמן המעשה הוא היה נתון למחשבות שווא פרנואידיות שהמנוח רוצה להרוג אותו והוא פעל תחת מחשבות השווא הללו. כמו במקרים אחרים שנתקלתי בהם במהלך שנותיי כעורך דין, הבעיה היא שולר אובחן רק לאחר מעשה, למרות שהיו סימנים לכך עוד קודם.
"ולר היה אצל פסיכיאטר מטעם קופת חולים, אבל הפסיכיאטר לא היה ער להתנהגות האובססיבית ואיבחן אותו כסובל מדיכאון ומחרדה. ההורים חשדו שהאבחנה לא נכונה ושלחו את ראובן לפסיכולוגית שחשבה שיש לו סכיזופרניה פארנואידית. רק כשהגיע להסתכלות אחרי הרצח הוא אובחן כסובל מהבעיה הזאת.
"כרגע ממתינים להחלטה האם ולר כשיר לעמוד לדין. כלומר האם בזמן הרצח המחלה פעלה במוחו והמחשבות הללו שהמנוח מתכוון לרצוח אותו הן שגרמו לו לבצע את הרצח. היום הוא נמצא במרכז לבריאות הנפש ומקבל תרופות שמתאימות למצבו. אחרי שהבין מה עשה הוא רצה להתאבד. יש להקים ועדה שתבדוק מקרים כאלה שעברו מתחת לראדר ושתצטרך להגיע למסקנות איך למנוע אסון כזה. בסוף זה חיי אדם. הוועדה צריכה לייצר מנגנון שיפחית את הסיכון עבור המותקפים".
לפני שבע שנים הקימו אודליה ואושר בן משה־אלמושנינו חוות סוסים ובית ספר לרכיבה סמוך למקום מגוריהם ברמת הגולן. שם הם פגשו לראשונה אישה שהציגה את עצמה כמדריכת סוסים וביקשה לעבוד אצלם. "היא הגיעה אלינו לחווה עם הילדה שלה, שתיהן לבושות בלבוש ויקטוריאני", מספרת אודליה. "אמרנו לה שאנחנו לא יכולים לשכור אותה לעבודה אבל הסכמנו לסייע לה בדרכים אחרות. לפעמים היא הייתה נתקעת בלי תערובת לסוסים שלה והיינו נותנים לה משלנו".
בהדרגה החלה האישה להפגין סימנים מדאיגים. "נראה שהיא פיתחה כלפינו איזו אובססיה שלילית. האירוע הבעייתי הראשון קרה כשיצאתי עם קבוצה לשטח. פתאום משום מקום היא מגיעה, נראית שיכורה לגמרי, תופסת לי את הסוסה ואומרת לי, 'אתם גנבתם לי את הסוסה הזו'. אני מנסה להרגיע אותה, להגיד לה שלא גנבנו שום דבר, והיא עוזבת. אבל למחרת בעלי יצא לשטח עם הסוסים ונתקל בה והיא התחילה לצרוח עליו, 'אתה גנב, אתה נאצי' ותוך כדי זה התקשרה למשטרה בטענה שגנבנו לה סוסים.
"מאז היא התחילה לעקוב אחרינו פיזית ולהגיש נגדנו תלונות על גניבת סוסים. שוב ושוב המשטרה הייתה מזמנת אותנו בעניין התלונות שלה, והיינו חסרי אונים לגמרי. עם הזמן הפעולות שלה הפכו יותר ויותר קיצוניות. בכל פעם שהייתי יוצאת לשטח עם קבוצות היא הייתה מצלמת אותנו וצורחת, 'אתם נאצים, אתם גנבים!' הכול מול הלקוחות, לפעמים גם בגרמנית. היא ממש אימללה לנו את החיים. פעם אחת היא צילמה סרטון שלי שבו היא צועקת 'אתם רוצחים אותי' והעלתה אותו לרשת.
5 צפייה בגלריה
אודליה בן משה אלמושנינו. ''אם אעשה משהו, אהפוך מקורבן לנאשמת''
(צילום: מתוך פייסבוק 'חוות האושר')
"החיים שלנו הפכו לסיוט. כל יום ביקורים של המשטרה, היא צורחת צרחות אימים. שולחת גם את הילדה שלה לעקוב אחרינו. שתיהן רודפות אחרינו, מצלמות אותנו, צועקות קללות והכפשות שאין להן שום קשר למציאות. ותוך כדי זה אנחנו מנסים להפעיל את החווה שלנו. לקוחות באים ליהנות מהיופי הפסטורלי של הטבע ובמקום זה הם שומעים את הצרחות והקללות שלה. ולמרות שאנשים רואים מיד שהיא לא בסדר, זה לא נעים".
אודליה ואושר פנו למשטרה והתלוננו על הטרדה, רק כדי לשמוע מהשוטרים, "כן, גם היא התלוננה עליכם". גם אם השוטרים גילו הבנה, זה לא עזר לבני הזוג להתמודד מול הסטוקרית. "בכל פעם הזמינו אותי לחקירה, 'עשית לה ככה ועשית לה ככה', והייתי אומרת להם 'אבל אתם רואים שהאישה לא בריאה, למה אתם מאפשרים לה להפוך את החיים שלנו לסיוט? הפכתם אותנו לעבריינים'.
"היא נלחמה נגדנו גם ברשתות החברתיות. פעם אחת העלתה בפייסבוק תמונה של סוס ששחטו אותו, משהו מזעזע, וכתבה שאני רצחתי אותו. היא מנסה לשכנע אנשים לא לרכוב אצלנו, עוברת מבית משפט אחד לאחר ומוציאה נגדי צו הרחקה. הדיון מתקיים בלעדיי, היא משיגה צו לשבוע־שבועיים, ואין לי אפשרות לרדת לשטח עם הרוכבים. עד שהשופט רואה אותי כשאני מגיעה לדיון, קולט את התמונה האמיתית ומוציא נגדה צו הרחקה. אבל עד שזה קורה הפרנסה שלי נעצרת. כל פעם אותו סיפור, רצים מבית משפט לבית משפט כדי לנקות את השם שלנו ולהמשיך להפעיל את החווה. וכשהיא לא בבית המשפט היא מציבה שלטים שעליהם כתוב שם החווה שלנו וליד זה 'משפחת פשע'.
"ברור לי שהאישה הזו לא בריאה בנפשה. אבל זה לא הופך את הסיוט שלנו ליותר נסבל. אחרי שנים שבהן ניסינו איכשהו להתעלם מזה נשברתי. פירסמתי פוסט בפייסבוק שהפך ויראלי, ואלפי אנשים חיזקו אותנו, אבל חוץ מחיזוקים זה לא נתן הרבה. קצת אחרי פרסום הפוסט מצאתי בפתח החווה שלנו שקית מלאה בגורי חתולים קפואים ומתים. זה שבר אותי. עד היום התמונה הזאת לא עוזבת אותי. ובעלי קיבל מכתב בדואר, 'אם לא תשלם פיצוי של 10,000 שקל על מה שכתבת בפייסבוק תתכונן להיות אלמן'.
"במשטרה מתייחסים לזה כאל סכסוך שכנים. כשיש לי צו הרחקה ביד והשוטר רואה אותה רודפת אחריי, הוא בעצמו אומר לי, 'אין לי מה לעשות, אני כבר לא יודע מה לעשות עם האישה הזאת'.
"לפני כמה חודשים היא ניסתה לדרוס את האח של בעלי, ילד בן 14. הוא הלך עם חברה שלו בשביל בדרך לחווה, ואיך שהיא קלטה אותו היא האיצה ושעטה לכיוונו עם הרכב, והוא התגלגל לצד הכביש והספיק לברוח, מבוהל לגמרי. כמעט נדרס פה ילד!
"החיים שלנו פה, העבודה, המשפחה, לא חשבנו לרגע לעזוב. האמנו שמישהו - המשטרה, הרווחה - יראה את העוול הזה ויעזור לנו. אבל שום דבר לא עזר. אין לי שום אמון במערכת. וביום שנרגיש בסכנה ונעשה משהו כדי להגן על עצמנו, אנחנו נסתבך בגלל שהיא פגועת נפש. תוך רגע אהפוך מקורבן לנאשם. עד מתי זה יימשך?"
בגיל הנעורים ב' התחילה לקבל שיחות טלפון מטרידות, על בסיס יומי, שנמשכו שנים. "כל השיחות הגיעו ממספר לא מוכר, בדרך כלל עשרות צלצולים בשעה. הוא היה מנתק כל כך מהר וברוב הפעמים לא הייתי מספיקה לענות. בחלק מהפעמים כן עניתי, ואז הייתי שומעת מישהו מתנשם בחוזקה".
עם הזמן ההתנשמויות הפכו לאיומים מילוליים. "הוא התחיל לספר לי דברים על עצמי, ידע איפה אני גרה, ואיים להגיע אליי הביתה באמצע הלילה כדי לבצע בי את זממו. היה אומר שיהרוג את המשפחה שלי ויאנוס אותי. היה מתאר בפרטי פרטים מה הוא מתכוון לעשות לי.
"אחרי חודשים שזה נמשך התחלתי ממש לחשוש ממנו. החלטתי לשתף את ההורים שלי. הם לקחו אותי לתחנת המשטרה. מסרנו להם את הזמנים המדויקים שבהם קיבלתי את השיחות, המספר שממנו האיש התקשר וגם הקלטות של שיחות. החוקר חייך בזמן שסיפרתי לו בדמעות שאני חוששת לחיי ושאל למה לא החלפתי את המספר. הרגשתי שלא הוא ולא אף אחד אחר במשטרה לוקח את זה ברצינות. חודשים אחרי שהגשתי את התלונה המשכתי לקבל שיחות מהאיש הזה. כל אותו זמן המשטרה לא טורחת לעדכן אותי. בינתיים החלפתי את המספר אבל אחרי זמן מה התחלתי לקבל שיחות גם למספר הזה.
"חזרתי למשטרה עם ההורים שלחצו ודרשו לדעת מה קורה, כמה זמן לוקח לאתר את בעל המספר ולטפל בזה? יש נערה שבקושי ישנה בלילות מרוב פחד. רק אחרי שהתעקשנו וחזרנו כמה פעמים, נאמר לנו שזה כנראה מספר זמני ואין לדעת ממי מגיעות השיחות, לכן הוחלט לסגור את התיק. והטלפונים ממשיכים. התחננתי שיפסיק אבל לא רק שלא הפסיק הוא התחיל יותר ויותר לרדת לפרטים כמו 'אני אתלוש ממך את התחתונים ואחדור כל כך חזק עד שתדממי'. זה היה מחריד ומפחיד.
היה לו קול עמוק, אני חושבת שהוא זייף אותו. לא חשדתי באף אחד, לא היה לי מושג מי יכול לעשות דבר כזה. ניחשתי שזה גבר מבוגר שיושב כל היום בבית - למי יש זמן לנהל חיים תוך שהוא מתקשר ומנתק עשרות פעמים בשעה? - אבל לא הכרתי אף אחד כזה.
"ככל שעובר הזמן ההתמדה שלו נהייתה יותר ויותר מפחידה. פיתחתי חרדות, לא הרגשתי בטוחה בבית שלי. כשבן אדם מתקשר ומאיים להגיע לכתובת שבה אני נמצאת ולפגוע בי ובמשפחה שלי זה מעורר חרדה איומה. זאת חתיכת טראומה שאני סוחבת על גבי. זה גם גרם לי לאבד אמון במי שאמור לשמור עליי, המשטרה. אפשר להגיד שבמשך הזמן למדתי איכשהו לחיות עם השיחות האלה. ואז, כמו שהתחילו, יום אחד הן פשוט נפסקו".
נתי לגמי, מנהל מחלקת מעצרים ולשעבר מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בסנגוריה הציבורית, מצא את עצמו לא פעם מגן על סטוקרים שהואשמו בהטרדה אובססיבית. בעיית הטיפול בהם, הוא אומר, היא חלק מבעיה גורפת שבמסגרתה המשטרה לא מסוגלת לתת מענה נכון למתמודדי נפש שפוגעים באנשים אחרים - קורבנות אקראיים או בני משפחה. "היעדר טיפול ראוי פוגע גם בקורבן של ההטרדה וגם בתוקף עצמו", אומר לגמי.
"הבעיה מתחילה בכך שאותם תוקפים מגיעים למערכת שלא יכולה להתמודד איתם, מחריפה את מצבם ואז פולטת אותם החוצה. כשיש, נניח, אירוע של תקיפה מצד מתמודד נפש, הגוף היחיד הזמין הוא המשטרה, ובאופן טבעי הקורבנות פונים אליה. אלא שהמשטרה עובדת עם כלים שלא מתאימים לטיפול באירוע כזה. לרוב התוקף מוצא עצמו בחקירה לא מותאמת, ואז הוא מועבר לתא עם עבריינים ורק אחרי כמה דיונים הגורמים השונים מבינים שהוא לא מתאים לשם והוא משתחרר. אבל בינתיים, התהליך שהוא עובר בצד הפלילי מחריף את מצבו. במקרים רבים הקורבנות עצמם מבינים שהטיפול הנכון הוא רפואי ולא ענישתי".
בפברואר 2021 פורסמו מסקנות הוועדה לטיפול בהתמודדות כוחות האכיפה והביטחון מול אנשים עם מוגבלויות. הוועדה הוקמה בעקבות מותו של הצעיר האוטיסט איאד אל־חלאק, שנורה במזרח ירושלים על ידי כוחות הביטחון שחשבו כי מדובר ממחבל. דיוני הוועדה, שעו"ד לגמי השתתף בהם, חשפו את היעדר הטיפול במתמודדי נפש שחוזרים ותוקפים אנשים חפים מפשע.
לפי דו"ח הוועדה, נציגי המשטרה אישרו כי קריאות שמתקבלות לגבי אירועים שבהם מעורבים אנשים הסובלים ממוגבלות נפשית נענות באופן דומה לקריאה רגילה, מבלי לערב גורמי טיפול, שיקום או רווחה. עוד נאמר כי המשטרה מסכימה כי יש לפעול לשיפור הממשק בין השוטרים לבין גורמי הרווחה והטיפול על מנת שלא להאריך את המעורבות המשטרתית והשימוש בכלים פליליים ללא צורך. על פי מסקנות הוועדה יש להקים צוותי משבר שיוקפצו לאותם אירועים ויידעו לתת מענה ראוי למתמודד נפש שתקף כדי שלא יעבור במסלול הפלילי.
