משהו ממנו עדיין שם, על אדמת אוגנדה, וייתכן שהמשהו הזה תמיד יישאר שם, במרחק של כ־3,800 ק"מ מישראל. שי גרוס, החטוף הצעיר ביותר מבין 248 הנוסעים של טיסת אייר פראנס מבן־גוריון לפריז, היה אז ילד. בוגר גן חובה שהמריא עם הוריו לטיול בן חודש לפני שהוא מתחיל את כיתה א'. את יום הולדתו השישי הוא חגג ב־2 ביולי 1976, בטרמינל הישן בשדה התעופה של אנטבה. גם עכשיו, 45 שנה אחרי, הוא שומע את קולה של אמו שזימזמה בשקט, "היום יום הולדת", תחת עיניהם הפקוחות של המחבלים החמושים.
"היו סוכריות", הוא מחייך, "נכון? טופי, אם אני לא טועה. אין לי מושג מאיפה אמא שלפה אותן".
"מה זאת אומרת מאיפה?" אמו מחייכת. "מהתיק. כאן, בבית, ביום ראשון בבוקר, לפני שיצאנו לדרך, דחפתי כמה סוכריות לתיק שלי. הרי התכוננו לטיסה ארוכה, עד ארצות־הברית. לא ידענו שתהיה חניית ביניים באתונה, ולא העלינו בדעתנו שכמה דקות אחרי שנמריא מאתונה יתחילו צעקות ושני החוטפים יתחילו לרוץ במעברים, עם רימון ביד אחת ואקדח ביד השנייה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
שי גרוס מכווץ את מצחו, כמו מריץ מול עיניו את סרט האימה, כאילו רק אתמול הוא התיישב במטוס ההוא, בין הוריו, רותי וברוך, ושיחק בקלפים עם אמו כדי להעביר את הזמן עד שיירדם. אז, במוצאי שבת, כשהמזוודות שלהם כבר היו ארוזות ועמדו ליד הדלת, הוא ישב בסלון עם שני אחיו הגדולים, רוני ועדי, ושלושתם צפו בפרק של "סטארסקי והאץ'". חצי יממה לאחר מכן, במטוס, כשהגיעו לאוזניו הצעקות הראשונות, הוא חשב שזה חלום. שסטארסקי והאץ' הגיחו מהמסך והפכו לדמויות חיות.
"איך יכולתי לחשוב שהחוטפים הם הבלשים מהטלוויזיה?" הוא מגחך. "איזה טיפש הייתי. נכון, הם צעקו באנגלית, אבל הם בכלל לא היו דומים לשחקנים".
6 צפייה בגלריה
''אנחנו כמעט ולא מדברים על מה שהיה, קצת כמו ניצולי שואה". שי גרוס והוריו, רותי וברוך
(צילום: אביגיל עוזי)
"לא היית טיפש", אמו מניחה ידה על זרועו, "היית קטן. יש הרבה דברים שלא היית אמור לראות, וראית. יש הרבה דברים שהבנת, למרות שבגיל כל כך צעיר עוד לא היית אמור להבין".
"התחלתי לפחד רק כשראיתי את הפחד בעיניים שלך, שלכם".
הילד שהתחבא מתחת למושב של אמו, כששולי החצאית הצהובה שלה מסתירים את פניו, ובמשך כל הטיסה לאוגנדה לא השמיע אף הגה, יחגוג ב־2 ביולי את יום הולדתו ה־51 בביתו בגבעת־שמואל. הוא חובש כיפה, נשוי ואב לארבעה, ולצד עבודתו בשוק ההון הוא מקדיש מזמנו לעשייה ציבורית. כמעט מדי יום הוא חוזר לנוף ילדותו, לבית הוריו, בצפון הישן של תל־אביב.
"עוגת שמרים?" הוא שואל.
"לא, תודה", אני קופצת. חשבתי שהוא מציע לי כיבוד. אמנם זה הביקור הראשון שלי בבית הוריו, אבל אני מרגישה שם בבית מפני שאמו הייתה המורה האהובה עליי ב"דיזנגוף", בית הספר היסודי שבו למדתי. קראנו לה "רותי היפה" ובהפסקות היא הייתה מארגנת הרקדות לתלמידות. בזכותה אני זוכרת את הצעדים של "עוד נשובה אל ניגון עתיק" עד היום.
"כמובן", אמו מהנהנת, ורק אז אני קולטת שלא אליי כוונה השאלה. "עוגת שמרים עם שוקולד".
"העוגה של סבתא", מבטו מתבהר, "זאת הייתה העוגה שהכי אהבתי בתור ילד".
"נכון", אמו מהנהנת. "לפני שיצאנו לשדה, אמא שלי, סבתא רחל, אמרה 'קחי לשי את העוגה שאפיתי בשבילו'. אמרתי לה 'לא צריך, יש מספיק עוגות באמריקה', אבל היא התעקשה, ממש דחפה לי אותה לתיק".
"רגע, רגע", שי מתבלבל, "אז למה לא הוצאת אותה קודם?"
"מתי קודם?" היא מוחה. "המחבלים עלו למטוס בחניית הביניים באתונה".
"יכולת לתת לי אותה לפני שנחתנו באתונה", הוא טוען.
"אבל לא ביקשת", היא מתרעמת. "עוד לא היית רעב. רק אחרי זה התחלת לבקש".
"מתי?" הוא מתעקש לברר, "כשחטפו אותנו? כשהיינו באוויר?"
"כן".
"ולא נתת לי".
"לא".
דממה קצרה נופלת ביניהם.
רותי, מה אמרת לשי כשהוא ביקש לאכול מעוגת השמרים של סבתא?
"שאנחנו צריכים לשמור אותה למקרה שלא יחלקו לנו אוכל בטיסה חזרה לישראל, אבל זאת לא הייתה האמת. האמת היא שכשהמחבלים התחילו לרוץ ולצעוק בכלל לא חשבתי על הטיסה חזרה. חשבתי שכדאי לשמור את העוגה למקרה שהם לא ייתנו לנו אוכל. כדי שלא נמות מרעב".
"אפילו ביום ההולדת שלי אמא לא הוציאה את העוגה מהתיק", שי מסכם, "כי לא ידענו מה יהיה. כשאמא אמרה לי 'שי, אני שומרת את העוגה למקרה שנצטרך אותה' הפסקתי לבקש. מתי אכלנו אותה? רק בהרקולס, בדרך חזרה לישראל".
רותי הרבתה לספר על השבוע ההוא באנטבה. התקשורת הישראלית והעולמית חיבקה את הניצולה הנאה שזכרה כל פרט. על קירות דירתם כבר לא נותר מקום לתעודות ההוקרה שאספה עם השנים על הרצאותיה במוסדות חינוך ובבסיסים צבאיים. הן הועברו לחדר המדרגות של הבניין שבו הם גרים. "נסעתי לכל מקום שאליו הוזמנתי", היא אומרת, "לא רק למען עצמי, כדי לפרוק מעליי את הזיכרונות וקצת לשחרר. מה שקרה לנו באנטבה היה בגדר נס וצריך לפרסם את הנס".
בעלה, ברוך (86), לא התראיין מעולם וגם עכשיו הוא מקמץ במילים. עד לפני 20 שנה נשות תל־אביב נהרו לחנות שלו, ברחוב יהודה הלוי, "ברוך גרוס הלבשה בסיטונות", לקנות בגדים לתינוקות וילדים במחירים מוזלים. "זה היה עידן אחר", הוא אומר, "בימינו, לכל תינוק כבר יש דרכון עם חותמות. בזמני, אנשים העדיפו לבנות את עצמם ולהסתדר בחיים לפני שהם מתחילים לטייל. רק בגיל 41, לכבוד הנסיעה ההיא, הוצאתי דרכון. חברי הטוב, יעקב נאמן ז"ל, שהה אז בניו־יורק, בשבתון, והזמין אותנו. שני הבנים הגדולים שלנו, רוני ועדי שהיו אז בני 15 ו־12, לא רצו להצטרף".
"הם היו בבני עקיבא ולא רצו להפסיד את מחנה הקיץ", רותי מציינת, "אז לקחנו רק את שי, בן הזקונים. וכשהיינו שם, באנטבה, ולא ידענו אם ישראל תסכים לשחרר כל כך הרבה מחבלים כדי להחזיר אותנו הביתה, חשבתי על רוני ועדי יותר משדאגתי לעצמי".
"אבל הטיול בארצות־הברית לא תוכנן לכבוד הבר מצווה של רוני?" שי שואל. וכשהוריו מתלבטים ביניהם הוא מספר על תחושת העלבון שגואה בו בכל פעם שהוא נתקל בתגובה של הטלת ספק. "יש כאלה שמטיחים 'אתה לא יכול לזכור, הרי היית בסך הכל בן שש'. וזה מרגיז אותי. יש הטוענים שאני חוזר על סיפורים ששמעתי במשך השנים, אבל הוריי ואני כמעט ולא מדברים על מה שהיה. הנושא הזה בקושי עולה. אולי כמו ניצולי השואה שהעדיפו לשתוק מפני שזו הייתה הדרך שלהם להתמודד".
6 צפייה בגלריה
''כשחזרתי מאנטבה הייתי אחר''. שי גרוס יורד מההרקולס עם הוריו ועל צווארו המתלה לאוזניות שקיבל
(צילום: אלבום פרטי, משפחת גרוס)
ומה אתה עונה למפקפקים?
"בדרך כלל אני לא עונה. אין טעם. זה כמו שהשאלה 'למה דווקא אני נחטפתי' לא העסיקה אותי מעולם. לכל אחד יש את המכתוב שלו בחיים, והחוכמה היא לנתב את מה שקורה לך למקומות טובים. אבל אם תיקחי אותי היום לטרמינל באנטבה אני אראה לך את האולם שבו שהינו, את המקום המדויק שבו ישנו על המזרנים, את שני תאי השירותים עם החלונות המסורגים, את החדר שאליו ברחנו ברגע שהתחילו היריות של החילוץ. אני זוכר הרבה מאוד מהשבוע ההוא, לפחות 80 אחוז ממה שהיה, אבל בעיקר את ההתחלה ואת הסוף. את החטיפה ואת ההפי־אנד".
מה אתה לא זוכר?
"בשלב הראשון של החטיפה הם העבירו את כל הילדים קדימה, למחלקת העסקים של המטוס, כדי לוודא שההורים לא ינסו לעשות משהו. אני לא נלקחתי לשם כי אמא דחפה אותי מתחת לכיסא שלה וכיסתה אותה בשמלה. ישבתי שם שעתיים בלי להוציא מילה. אני לא זוכר שהתאמצתי לא לדבר, השפתיים שלי פשוט ננעלו, הפחד משתק. כשהמחבלים הרגישו שהם השתלטו על המטוס ושהכל בסדר, הם החזירו את הילדים למקומות שלהם ואמא ניסתה למשוך אותי מהמחבוא. התנגדתי. לא רציתי לצאת. מתחת לכיסא שלה הרגשתי בטוח. אמא משכה אותי החוצה בכוח והיא מספרת שברגע הזה הסתכלתי לה בעיניים ושאלתי אותה 'אמא, זה כואב למות?' את זה אני לא זוכר".
"אבל אני זוכרת", היא מתרפקת עליו. "השאלה המדויקת שלך הייתה 'אמא, זה כואב כשהורגים?' ואני לא עניתי. הייתי בהלם. מפני שלא הייתה לי תשובה, אמרתי לך 'ששש, אסור לדבר'. בשעתיים הראשונות ישבנו עם כפות הידיים על העורף ושמרנו על דממת מוות".
"עד היום אני לא עולה לטיסה לבד", הוא מציין. "כן, אני עדיין פוחד. ובכל פעם שאני מתיישב במטוס אני מסתכל ימינה ושמאלה, מחפש משהו חשוד ונזכר באקדחים השלופים של המחבלים שנעו מעליי, מצד לצד. איך אפשר לחשוד שאני לא זוכר?"
"אני מאמינה לך", אמו ממהרת להרגיע. "תמיד האמנתי לך. גם כשהייתי צריכה לרוץ איתך לרופאים ולפסיכולוגים ולכל מיני מומחים שלא הבינו מה עובר עליך, אני האמנתי שאתה לא סתם מדמיין".
שי פולט אנחה שלא אופיינית לו. "כשחזרתי מאנטבה, הייתי אחר", הוא מספר. "כלפי חוץ נשארתי אותו ילד עם תלתלים בלונדיניים, חמוד כזה, אבל הבפנוכו שלי, הראש או הלב, היה לגמרי שונה. הייתי עצוב, סגור, עצבני, לא רציתי לפגוש חברים, העדפתי לשבת בחדר שלי לבד. היו לי סיוטים שכמעט כל לילה הובילו אותי למיטה של ההורים. ופתאום התחלתי לגמגם. הרגשתי שיש לי פלונטר בלשון, אני רוצה להגיד משהו וזה לא יוצא.
"בעצם זה לא קרה פתאום. מהיום שחזרנו ארצה גימגמתי וניסיתי להסתיר את המוגבלויות שלי. התביישתי בהן. בגיל 15 בישיבה התיכונית 'נחלים', ניהלתי שיחה עם אלוהים. אמרתי לו 'אם תעזור לי להתגבר על הגמגום ועל הדברים האחרים שאני סוחב אני אעשה דברים טובים למען האחר'. נראה שהוא הקשיב לי. בערך שנתיים אחרי זה הפסקתי לגמגם. גם זה לא קרה בפתאומיות, אלא בהדרגה. המינון פחת והגמגום הופיע רק במצבי לחץ עד שעבר לגמרי. תודה לאל".
יכולת לפנות לקלינאי תקשורת.
"את צוחקת עליי? מי שמע על סיוע מהסוג הזה לפני 45 שנה? אולי היו קלינאי תקשורת, אני לא יודע, אבל אף אחד לא הפנה אותי אליהם. המדינה עוד לא ידעה להתמודד עם חטופים שחזרו מהשבי ועם הטראומות שלהם. העצה היחידה שנתנו להוריי הייתה להביא לי כלב. זה היה כלב קטן ושחור. קראנו לו 'אוגנדה'. אני לא זוכר שנקשרתי אליו בעבותות של אהבה".
אז איך חזרת לשגרה?
"כמה שבועות אחרי שחזרנו הגיע 1 בספטמבר. עוד לפני החטיפה רשמו אותי לבית ספר 'מירון' ליד הבית. בדיעבד נודע לי שההורים של חבריי לכיתה א' עשו להם שיחות הכנה. משהו כמו 'לכיתה שלכם יגיע ילד שהיה חטוף באנטבה, אז תתייחסו אליו יפה'. חברי הילדות שלי, שעם חלקם אני עדיין בקשר, סיפרו לי על זה".
והם התייחסו אליך יפה?
"חלק כן, חלק פחות וחלק ממש לא. צחקו עליי כשגימגמתי או כשהמורה הציגה לי שאלה ולא היה לי מושג על מה היא מדברת מפני שלא הצלחתי להתרכז".
"אמרתי לך 'אתה צריך להיות כמו כולם'", אומרת האם. "רציתי שתהיה כמו כולם ולא יכולת. זה צבט לי בלב".
"באמצע היסודי, כשכולם התחילו ללכת לבני עקיבא, חיפשתי תירוצים להישאר בבית, זוכרת?" הוא שואל את אמו – והיא מהנהנת. "היה שם שביל ופחדתי לחצות אותו בסוף הפעולה, בערב, בחושך. כל הזמן שמעתי צעדים. הקול הכי חרישי היה מקפיץ אותי".
למרות בעיות הקשב והריכוז הוא יצא, כמו שני אחיו הגדולים, ללמוד בישיבה התיכונית "נחלים", בתנאי פנימייה. "ברור שזה לא היה פשוט בשבילי לצאת מהבית, אבל זה מה שהיה נהוג במשפחות דתיות והלכתי בתלם. כלפי חוץ עשיתי הכל כדי להיות כמו כולם. כשהגעתי לישיבה כולם הכירו אותי בתור החטוף מאנטבה ומבחינה מסוימת זה הקל עליי. נחסכה ממני העבודה השחורה של לשבת ולספר. אני, ביוזמתי, כמעט ולא דיברתי על זה. מי שידע – ידע".
לבקו"ם הגיע חדור מוטיבציה. "רציתי רק קרבי־קרבי־קרבי, כדי להחזיר למדינה על מה שהיא עשתה בשבילי ובשביל כל החטופים. בניתי על שירות בגולני או בצנחנים. אבל בעודי יושב באולם ההמתנה, שמעתי כרזה ברמקול 'מי זה שי גרוס?' וקמתי. לקחו אותי במכונית לאיזה בסיס ליד ירושלים והושיבו אותי מול שלושה רופאים פסיכיאטרים. הם אמרו 'בוא, תראה, אנחנו יכולים לשחרר אותך, אתה לא חייב להתגייס' וכל הגוף שלי נשטף בזיעה. 'מה פתאום? אני רוצה להיות לוחם'. זה היה דיון לא קצר. הם הציגו לי המון שאלות ונאלצתי לשקר. הוכחתי להם שאני בסדר למרות שידעתי שהרבה דברים רחוקים מלהיות בסדר. גם הם ידעו את זה.
"חזרתי הביתה והמשכתי את המשא ומתן מול הצבא. באיזשהו שלב אמרו לי 'בסדר, תתגייס, אבל לא תהיה קרבי' והבנתי שהם חוששים לקחת סיכון, אז הסכמתי. התגייסתי לחיל האוויר, לנ"מ, עשיתי רובאי 03, השתחררתי בדרגת סמל ראשון. עשיתי את זה".
רק עכשיו, 45 שנה אחרי, שי גרוס אוזר אומץ להיחשף עד הסוף ולספר, לראשונה בחייו, שהוא החטוף היחיד מאנטבה שהוכר על יד משרד הביטחון כנפגע פעולות איבה. "במשך הרבה שנים ברחתי מהזיכרונות", הוא מאט את קצב דיבורו. "לא רציתי שתדבק בי התווית של 'ההוא מאנטבה'. רציתי להיות אדם רגיל. הכרתי את יעל, מורה למתמטיקה, ואורח הכבוד בחתונה שלנו היה סורין הרשקו, הצנחן שחטף כדור בעמוד השדרה בעת פעולת החילוץ ונותר משותק מהצוואר ומטה. הוריי הזמינו אותו לחתונה מפני שבאותה תקופה עוד לא הייתי כל כך פעיל בכל מה שקשור להנצחת מבצע יונתן. אמא שלי החזיקה במושכות.
6 צפייה בגלריה
יולי 1976, החטופים הישראלים נוחתים בנתב"ג לאחר המבצע שהחזיר אותם מאנטבה, אוגנדה
(צילום: דוד רובינגר)
"במקביל, במשך הרבה שנים ברחתי מהתקשורת. בכל פעם שעיתונאים פנו אליי אמרתי 'לא, תודה' ולא תמיד בנימוס. גם למעגל של דן שילון אמרתי לא. אפילו כשעיתונאים הגיעו אלינו הביתה – לדוגמה, כשאורון ירדן נחטף בסביון – סירבתי לשתף פעולה. אמא שלי התראיינה, אבא שלי ישב לידה ושתק ואני יצאתי מהסלון".
אז מה גרם לך לשינוי?
"גלעד שליט נחטף. ככל שחלפו הימים עלו בי זיכרונות מכאיבים. כבר הייתי נשוי ואב לשניים, אבל הדמות שלו לא הרפתה ממני. שאלתי את עצמי מה עושים לו בעזה, אם מתעללים בו, הרגשתי שהוא לא יוצא לי מהראש. בלב שלי כבר כרתי איתו ברית של חטוף לחטוף. שנה וחצי אחרי, כשראיתי שלא עושים כלום למען שחרורו, החלטתי להתגייס למשימה. השגתי את מספר הטלפון של אביבה שליט, צילצלתי אליה, הצגתי את עצמי בתור הילד מאנטבה והודעתי לה שאני מצטרף לחמ"ל של המשפחה.
"הם ישבו אז במאהל בירושלים ונסעתי לשם שלוש פעמים בשבוע, על חשבון שעות העבודה, על חשבון הזמן עם המשפחה, זה היה חזק ממני. חילקתי פלאיירים, עסקתי בהסברה, וכשלא נמצאה לי תעסוקה הסתפקתי בהפגנת נוכחות. רק שלא ישכחו אותו. הזמן הוא האויב הגדול ביותר של החטוף, כל יום שעובר על החטוף בשבי מרחיק אותו מהתודעה.
"במאהל גם הכרתי את האנשים של נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) שעושים עבודת קודש, ויצא לי לדבר קצת עם ד"ר איתמר ברנע, הפסיכולוג הקליני של העמותה. הוא הזמין אותי למשרד, אני מניח שהוא זיהה בי סימני מצוקה, אבל לא הלכתי. לא מפני שלא חשבתי שאני זקוק לעזרה, אלא מפני שהייתי מגויס בכל רמ"ח איבריי למען גלעד".
ואז הגיעה ההתמוטטות. "הכל התפרץ אצלי בבום גדול במהלך הצעדה ממצפה הילה לירושלים. יצאתי לצעדה עם חולצה שעליה הדפסתי את הכיתוב 'חטוף אנטבה למען גלעד שליט' והתקשורת גילתה אותי. התחילו לכוון אליי מיקרופונים ומצלמות וזו הייתה הפעם הראשונה שלא ברחתי. המטרה, שחרורו של גלעד, הייתה יותר חשובה מהחיים הפרטיים שלי.
"באותו היום התראיינתי לכל ערוצי התקשורת האפשריים וזה סחט אותי, פיזית ונפשית. כשחזרתי הביתה נפלתי שדוד על המיטה והרגשתי שמשהו עובר עליי. משהו רע. גם כשרציתי לקום לא הצלחתי להרים את עצמי מהמיטה. למחרת התייצבתי בנט"ל, התחלתי לקבל טיפול ובמקביל התחיל התהליך של הכרה בפגיעה הנפשית שלי. זה לא היה פשוט, עברתי הרבה ועדות ובדיקות ורק לפני ארבע שנים קיבלתי 20 אחוזי נכות".
למה היה חשוב לך לקבל אותם?
"לא היה לי חשוב לקבל את אחוזי הנכות, הדבר האחרון שעניין אותי היה הקצבה, 950 שקל בחודש, אבל רציתי הכרה. הייתי באנטבה, עברתי דברים מסוימים, ברחתי מהזיכרונות, עשיתי הכל כדי לנהל אורח חיים רגיל, אבל חבר'ה, אל תצפו ממני למחוק ולהתעלם ממה שהיה. הילדים שלי יודעים שיש לי אחוזי נכות, אבל החברים הטובים שלי יגלו על כך רק היום, בעיתון".
העדפת להסתיר מהם?
"כן. מודה באשמה. בן אדם אוהב להראות שהוא מאה אחוז בסדר, אבל מי שעבר משהו כמו מה שעברתי אף פעם לא יהיה מאה אחוז בסדר. התביישתי. היום אני בקצה השני של הסקאלה. חשוב לי לומר לכולם שאין בעולם אדם נטול מגבלה כלשהי ושמוגבלות היא לא סיבה לבושה. הבנתי את זה לפני יותר מעשר שנים, כשהתחלתי להתנדב בעמותת 'שלווה' בירושלים שמטפלת בילדים עם מוגבלויות.
"פעמיים בשבוע אני נוסע ליוסי סמואלס, בחור בן 43, שבילדותו קיבל חיסון משולש פגום והפך לעיוור וחירש. התקשורת שלו עם העולם מתנהלת באמצעות סימון התנועות של שפת הסימנים על כף ידו. כבר בתחילת הקשר בינינו, כשראיתי איך הוא מתמודד ואיך למרות הכל הוא שמח בחלקו, שאלתי את עצמי 'מי אתה שתתלונן על גמגום?' אני אהפוך עולמות כדי למלא כל בקשה שלו. לקחתי אותו לטיסה בשמי הארץ, לפגישה עם ביבי, גם את גלעד שליט לקחתי לביקור אצל יוסי. מאז, גם גלעד מתנדב איתי בעמותה".
פגישתו הראשונה עם שליט התקיימה שלושה שבועות אחרי שחרורו. "צילצלתי לנועם שליט, אמרתי לו שאני רוצה לפגוש את גלעד ובלי לחשוב פעמיים הוא אמר 'תגיע מחר'. ידעתי שהוא אוהד שרוף של מכבי תל־אביב בכדורסל. גם אני אוהד של הקבוצה. כשחזרנו מאנטבה, אבא עשה מינוי לשנינו. ראינו את מיקי ברקוביץ', לו סילבר וכל הגדולים.
"צילצלתי לשמעון מזרחי, מבעלי הקבוצה, שאמר 'תקשיב, אתה בא לחנות ביד אליהו עם תיק ולוקח כל מה שאתה רוצה'. באתי, לקחתי דיסקים עם הקלטות של המשחקים שגלעד הפסיד, אירגנו לי כדור עם החתימות של השחקנים, מילאו לי את התיק בחולצות ונסעתי לבית שלו, במצפה הילה".
התרגשת?
"מאוד. כשגלעד ירד במדרגות קמתי לחבק אותו. שאלתי 'אתה יודע מי אני?' והוא ענה 'כן'. כשחיבקתי אותו הרגשתי את העצמות שלו, לא היה עליו הרבה בשר. לא רציתי לדבר איתו על השבי – לא על שלו וגם לא על שלי – אז דיברנו על כדורסל. נתתי לו את הכדור עם החתימות וגלעד ניסה לכדרר ולא הצליח בגלל הרסיסים בידיים. ישבנו יותר משעה והרגשתי שנוצר בינינו קשר שאי־אפשר להסביר אותו במילים.
"בהתחלה היה בינינו קשר יומיומי, גלעד בא אליי הביתה וישן אצלי ויצאנו לבלות. הוא ידע שיש לו חדר בבית שלי. הכנסתי אותו להתנדבות ב'שלווה' וגם בעמותת 'עמך' לניצולי שואה וככה התחלנו לספר ביחד את הסיפור שלנו. גם נסענו ביחד לחו"ל לערבי התרמה של 'שלווה' במקסיקו, בניו־יורק ובלונדון. בערבים כאלה מציגים אותנו בתור שני החטופים".
מה גלעד מספר על השבי?
"הוא לא אחד שמדבר יותר מדי, אבל בשיחות שבינינו יצא לי לשמוע ממנו הרבה יותר. לדעתי, יום יבוא והוא יכתוב או יספר. הוא עבר שיקום מדהים. הוא השתקם אפילו יותר טוב ממני".
ישראל שילמה מחיר גבוה מאוד תמורת שחרורו.
"נכון, ואני לא יכול לומר בלב מלא שאני שלם איתו, אבל כל נער שמתגייס לצבא חייב לדעת שמדינת ישראל תעשה הכל כדי להחזיר אותו הביתה. אני מאמין שגם ברגע זה אנשים יותר חכמים ממני ממשיכים לפעול למען השבויים שלנו בעזה.
"לדעתי, במקום לדון בשחרור מחבלים צריך ליצור משוואה הומאניטרית. עד שלא תשחררו גופות לא תקבלו חיסונים. לכן אני נוסע בימי שישי ל'חץ השחור' שבגבול עזה, לא רחוק מהמקום שבו הדר גולדין נחטף. באחת בצהריים הוריו מקיימים שם מפגש. התחברתי לגולדין גם מפני שהרינגטון שלו בסלולרי היה 'ארץ צבי' של יהורם גאון שנכתב על מבצע יונתן.
"באחד המפגשים האלה פגשתי את בני דוידזון והעלינו זיכרונות משותפים. הכרנו באנטבה, הוא היה אז כבן 13, וכיוון שלא היה לנו מה לעשות חוץ מלבהות בקירות, יצאנו לשחק בחוץ כדורגל עם פחית קולה מעוכה. כנראה שהפחית הרעישה יותר מדי. המחבל הגרמני ניגש אליי ונתן לי סטירה שהעיפה אותי לאחור. הוא היה נאצי אמיתי. המחבלים הגרמנים היו הרבה יותר רעים מהפלסטינים".
היו כאלה שאמרו שהמחיר שהמדינה שילמה תמורת שליט לא היה מוצדק מפני שהוא לא היה גיבור.
"אני חושב שגלעד היה גיבור מעצם העובדה שהוא שרד את השבי".
כששואלים אותו אם היו גיבורים באנטבה, שי מחייך. "לא אני", הוא אומר. "הגיבור שלי היה ז'אן ז'אק מימוני, בן 19, עולה חדש מצרפת. אני זוכר את התלתלים שלו. הוא לא ידע עברית, אבל כשישבנו שם, בטרמינל, הוא שיחק איתנו, הילדים, כדי להעביר את הזמן. כשהתחילה פעולת החילוץ הוא קם וצעק 'שמע ישראל' וחטף כדור בראש מאחד החיילים מסיירת מטכ"ל, ונהרג במקום".
"ברור שהיו גיבורים באנטבה", טוענת רותי. "כל אחד מאיתנו היה גיבור בדרכו. אני חושבת שהייתי גיבורה כשהדלקתי נרות שבת. לא היו לי נרות, אבל ביום שישי, כשהתחיל להחשיך, ניגשתי לחלון וחיפשתי בשמיים שני כוכבים. דמיינתי שהם נרות השבת שלי. עצמתי את העיניים והתפללתי 'אלוהים, תעזור לנו'. אחר כך ניגבתי את הדמעות וחזרתי למקום שבו שי ישב. חייכתי אליו ובירכתי אותו בשבת שלום".
בעלה חולק עליה. "אני לא חושב שהיינו גיבורים כשבמשך כל השבוע אכלנו רק בננות ואורז ולא נגענו בבשר מפני שאנחנו שומרים כשרות. זה לא ביג דיל. בדיעבד, הכשרות הצילה אותנו. כל מי שאכל בשר בצהריים של שבת חטף קלקול קיבה. אילו היו מפנים אותנו לבית חולים, היינו מפספסים את החילוץ".
"במחשבה שנייה", שי מעיר, "אולי הייתי קצת גיבור. במוצאי שבת, התעוררתי מרעש נוראי של יריות. אבא תפס אותי בידיים ושלושתנו ברחנו לחדר קטן. הטייס הצרפתי אמר לאבא שבמקרה של יריות אנחנו חייבים לתפוס מחסה. לא ידענו שאלה כוחותינו. לא האמנו שיבואו לחלץ. אני זוכר את רעש הזכוכיות המתנפצות. כל החזית של הטרמינל הייתה עשויה זכוכית".
"אז אמא שלך הייתה גיבורה", טוען אביו. "היא החביאה אותך. היא כיסתה אותך במזרנים".
"אבל שניכם נשכבתם עליי", הוא ממשיך. "בואו נחליט שמדינת ישראל הייתה גיבורה. היא עשתה את מה שהיתה מחויבת לעשות כדי לחלץ אותנו. היום אני לא רואה בישראל אף מנהיג שהיה מסוגל לקבל החלטה כזאת – לקחת שלושה מטוסי הרקולס, עם עשרות לוחמים, ולהטיס אותם לסוף העולם. רבין ופרס ידעו לשים את המחלוקות שלהם בצד לטובת הצלחת המבצע. הם השאירו מכתב התפטרות למקרה שייכשל. ולא היה חסר הרבה כדי שהוא ייכשל. המחבלים הסתובבו כל השבוע עם רימונים. אילו רימון אחד היה נזרק כולנו היינו עולים בעשן".
"וסורין?" שואלת רותי, "הוא לא היה גיבור?"
בבת אחת מוצפת הדירה באווירה מחויכת. "סורין ואנחנו זה משפחה. ארוחות שבת, חגים, ימי הולדת. איש אדיר. למרות המגבלות שלו הוא עובד כמתכנת מחשבים ובשבתות הוא יוצא לטיולי ג'יפים. בשנים האחרונות יש לנו קבוצת ווטסאפ של שמונת ילדי אנטבה, שנקראת 'הילדים של אנטבה', וסורין עומד בראשה. הוא מתאם לנו פגישות ואירועים, הפכנו לתשעה אחים".
ואם כבר מדברים על משפחה, אתה אב לארבעה.
"אני לא יכול לנקוב בשמו הפרטי של בני הבכור (22) בגלל תפקידו הצבאי. אקרא לו י', ולא, לא קוראים לו יונתן. אחי הגדול הקדים אותי וגנב לי את השם. י' מכיר את סורין מהיום שהוא נולד ובזכותו הוא החליט להפוך ללוחם בדובדבן. אמנם סורין היה צנחן, אבל הוא ויוני נתניהו ז"ל העניקו לו השראה.
"להגיד לך שהיה לנו קל עם הבחירה שלו בדובדבן? לא. לאשתי ולי היה קשה מאוד. לפני שנה י' צילצל לעדכן אותי בתאריך של טקס סיום המסלול – 4 ביולי. נפלתי. מה הסיכוי שהבן שלי יסיים מסלול של לוחמה בטרור דווקא ביום השחרור שלנו מאנטבה? ישר צילצלתי לסורין, הבאתי אותו לטקס. כשהוא אמר ללוחמים הצעירים 'תשמרו על עצמכם' הוא ידע על מה הוא מדבר".
גם את שמה של בתו בת ה־20, לוחמת סייבר, אסור להגיד. הבן השלישי הוא אמיתי (15) ו"האחרון חביב שלנו הוא ניר, עוד מעט בר מצווה, ששמו האמצעי יונתן".
יש שאלה שמנקרת בי כבר הרבה שנים. בזיכרון הישראלי נצרב הצילום שלך יוצא מההרקולס בזרועות אביך כשמשהו תלוי לך על הצוואר.
"את לא היחידה שלא מצליחה לישון בלילה בגלל המשהו הזה", שי פורץ בצחוק. "החיילים שלנו רצו שאעלה לבואינג, מטוס הנוסעים, עם אמא, ולא רציתי להיפרד מאבא, נצמדתי אליו, אז העבירו את שלושתנו להרקולס. בטיסה היה רעש מחריש אוזניים, אז מישהו מהצוות נתן לי אוזניות. כשנחתנו, הכנסתי את האוזניות לתיק שלהן, שהיה עם מתלה לצוואר. הרבה שנים שמרתי אותן, כמזכרת. אין לי מושג איך איבדתי אותן, אבל אולי זה טוב".
מה טוב?
"לאבד זה קל. לשכוח זה מסובך. אני לא צריך עוד מזכרות".
