את יום הזיכרון האחרון בילה סמ"ר מ' בבית הדין הצבאי של פיקוד דרום. הוא ישב שם בחדר צדדי, ממתין לעוד דיון משפטי בעניינו, כשהצפירה נשמעה.
בנעלי חייל אדומות ללא שרוכים – שנלקחו ממנו לנוכח החשש שיתאבד – נעמד מ' בקושי. הוא נשא את עיניו אל התקרה, צווארו מתוח במאמץ. אחר כך הרכין ראש, ודמעות כבדות נשרו על הרצפה. כתפיו הרחבות רעדו בחוסר שליטה. הוא בחור גבוה, לוחם וספורטאי מצטיין, עם זקן שחור וסמיך שמכסה את פניו, אבל עכשיו היה חשש שיתמוטט. שוב.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בראשו הוא חוזר פעם אחר פעם לאותו לילה. תחושת האשם לא מרפה ממנו, ההזיות לא מפסיקות. חברו הטוב, מפקדו והאדם שהרג בשוגג שב ומופיע לנגד עיניו כשהוא מדמם וצועק. פעם אחת דרש ממ' שישתה אקונומיקה, פעם אחרת פשוט שכב לידו על המיטה בדממה. מ' ניגש לסוהר שמחוץ לתא הכלא וביקש להכניס לחדר מיטה נוספת. הבקשה נענתה בשלילה.
פעמיים פונה מ' למיון פסיכיאטרי לאחר התקפי חרדה. האחרון שבהם התרחש בעקבות צפירת יום השואה. "התפרקתי", הוא אומר. "לא ידעתי איך אתמודד עם הצפירה של יום הזיכרון. אני לא מצליח לקבל את זה שהוא הפך לחלל צה"ל, שהצפירה הזו גם בשבילו. זה משהו שאני לא יודע איך להסתדר איתו".
בבית החולים הפסיכיאטרי הצליח הצוות לייצב אותו בעזרת טיפול תרופתי נמרץ. "הגעתי למצב שאני לא נושא את הדבר הזה", הוא אומר בקול נמוך ואיטי. "אני מדבר איתך עכשיו ואני על ארבעה כדורי קלונקס. אני לא מאמין שהייתי מסוגל לעשות משהו כזה, ועוד לבן אדם שאני כל כך אוהב".
האירוע ששינה הכל קרה ב־23 בפברואר האחרון, סביב השעה 22:00 במחנה הנח"ל 'תבץ' שבבקעת הירדן. "עד שמונה בערב הייתי בסידורים במטבח של הפלוגה", נזכר מ'. "אחר כך ירדתי חזרה למגורים והיה לי קצת זמן פנוי. החלטתי לשבת חצי שעה עם כמה חבר'ה בעמדה של המאזין הפלוגתי. בסוף ישבנו שם איזה שעתיים. בשלב מסוים כל אחד התעסק בטלפון שלו".
מבטו המשועמם של מ', סרס"פ ותיק בפלוגת החוד של גדוד 50, נחת באותם רגעים על שורת נשקים שהונחו בשורה בתוך שטח העמדה. אלה היו רובים מסוג רוגר, שמשמשים את צה"ל לפיזור הפגנות, יורים קליעים קטנים יחסית של 0.22 אינץ' ומוגדרים כ"נשק לא קטלני", אף שמומחים הזהירו בעבר שכלי הנשק האלה עלולים גם להרוג.
זמן קצר קודם הוחזרו הרוגרים ממטווח כחלק מאימון שביצעה הפלוגה לפני תעסוקה מבצעית. על פי הנהלים הם היו אמורים להיות פרוקים ונצורים. מ', שמעולם לא ירה ברוגר, הסתקרן מהכוונות הטלסקופיות שהותקנו על גבי הנשקים. לא היה לו מושג שבאחד מהם נותר כדור בקנה.
"אני לא יודע למה, אבל הסתכלתי על מגדל המים של הבסיס ועניין אותי לדעת איך הוא נראה דרך הכוונת", הוא אומר. "לקחתי את הרוגר הכי שמאלי בשורה והרמתי אותו. ממש איך שאני רוצה להסתכל עם העין בתוך הכוונת, פתאום אני מרגיש הדף קל ושומע פאק".
מ' טוען שלא לחץ על ההדק. "לא הבנתי מה קרה", הוא אומר. "אחד החיילים בעמדה לקח לי את הנשק מהיד ופרק אותו. לא עבר לי כלום בראש, הייתי מנותק. עד שראיתי מישהו רץ במדרגות".
הקליע שנפלט מהרובה התעופף מעל ראשיהם של יתר החיילים בעמדת המאזין וטס לעבר גבעה בתוך שטח המחנה, מרחק כ־60 מטר משם. שני חיילים צעדו עליה באותו רגע. הראשון, סמ"ר יונתן גרנות ז"ל, בן קיבוץ עינת, לוחם בן 22 שעמד לפני שחרור ושימש כרס"פ הפלוגה, נפגע אנושות בראשו וקרס על הרצפה. החייל האחר, שצעד לידו, נבהל ונמלט מהמקום. זה אותו אדם שמ' ראה רץ במורד המדרגות.
"אני מתחיל ללכת לכיוון הזה, עולה את המדרגות, ואז אני רואה דמות על הרצפה", מספר מ'. "רצתי לשם כמו שבחיים לא רצתי. ראיתי אותו על הרצפה מרחוק, הוא לבש סווטשירט לבן שאני הבאתי לו. לא רציתי להאמין בזה, אבל ממש לפני שהגעתי אליו הבנתי שזה הוא".
לעומת גרסתו של מ' לאירועים, בפרקליטות הצבאית טוענים שהוא דווקא לחץ על ההדק. ראשית, מפני שהנשק – ובפרט מנגנון ההדק – נבדק לאחר המקרה ונמצא תקין, כך שנשללת האפשרות שהנשק ירה מעצמו. ושנית, מכיוון שמ' עצמו סיפר לחבריו לאחר האירוע ש"נקר" את הנשק, כלומר לחץ על ההדק. הטענה במערכת הצבאית היא כי לחברים אמר מ' שנקר ואילו למפקדים ולחוקרים אמר שלא. הסוגיה תעמוד במרכז משפטו, ובינתיים, בדיון בהארכת מעצרו של מ', הגיע השופט למסקנה ש"אכן קיימות ראיות לכאורה לכך שהנאשם לחץ על ההדק".
דבר אחד ברור: גרנות ומ' היו חברים טובים ושותפים לדרך. שני לוחמים שהגיעו מרקעים שונים, התחברו בצבא על בסיס האהבה למוזיקה והפכו למנוע של פלחו"ד 50. כל חייל בפלוגה ידע שהרס"פ גרנות וסגנו מ' יעשו בשבילו הכל. אחרי הימים הארוכים בשטח או בבסיס היו נפגשים שניהם בפינת המפל"ג לשיחה קבועה, שמים מוזיקה, מריצים צחוקים ופותרים אחד לשני בעיות. "אמרו עלינו שאנחנו כמו בעל ואישה", מצליח מ' לחייך. "כשראיתי אותו שוכב שם לא האמנתי שמכולם זה דווקא הוא".
"הדבר הראשון שעשיתי זה לתפוס אותו", הוא ממשיך. "הוא היה מחוסר הכרה, דימם, היה לו חור גדול בראש. תפסתי אותו מהגב והצוואר וצעקתי לחובש של הפלוגה. אחר כך הנחתי אותו בעדינות על הרצפה, פחדתי שאני מחזיק אותו לא טוב ורצתי לקרוא לחובשים הבכירים יותר, שנמצאים בתאג"ד. אני מסתכל על עצמי, אני עם דם וזה לא נתפס לי בראש שזה הדם שלו".
גרנות פונה במסוק לבית החולים הדסה עין כרם, שם מת מפצעיו כעבור יומיים. אמו בחרה לתרום את איבריו, ותוך זמן קצר הושתלו ריאותיו בגופו של חולה קורונה בניתוח ראשון מסוגו בישראל. ליבו הושתל בגופו של אדם נוסף.
מאז ליל האירוע, נתון מ' בן ה־20 במעצר, ממתין למשפטו באשמת המתה בקלות דעת. לאחר שאיים להתאבד הושם תחת השגחה, ממנה השתחרר בינתיים. בשבוע שעבר אובחן בידי פסיכיאטר מומחה כסובל מפוסט־טראומה עם נטיות אובדניות. הייסורים חורכים אותו. "כשיונתן פתאום מגיע אני מתחנן שיסלח לי", הוא אומר. "זה הדבר הראשון שאני עושה, כי אני מפחד שהוא ייעלם".
במקביל לאובדן ולנטל האשם, מתמודד מ' עם משא נוסף: זה של חייו. הוא נולד לאב אסיר משוחרר ואם פגועת נפש, גדל במשפחה שסועה במצוקה כלכלית כבדה, וכנער עסק בסחר בסמים. בזכות מורה לספורט שזיהה בו פוטנציאל הפך לשחקן כדוריד מקצועי בנבחרת ישראל לנערים, והספורט סייע לו להתרומם. למרות שקיבל פטור משירות קרבי בשל הרקע המשפחתי ממנו בא, בחר להתגייס ולהפוך ללוחם בנח"ל. "התעקשתי על קרבי", הוא אומר. "ידעתי בתוך תוכי שאני יכול ורציתי להוכיח את זה לחבר'ה הישנים שלי. לחזור לשכונה עם נשק, על מדי א', מדוגם, עם כל הסיכות. זה היה לי מאוד חשוב".
אלא שהשירות הקרבי הביא אותו כיום, באופן כמעט אירוני, למצב שבו הוא כלוא כמו שהיה אביו, וסובל ממצוקה נפשית על סף אובדן שפיות כמו אמו. את הסמים שמכר ברחוב בטרם השתקם החליפו בחייו כדורי הרגעה פסיכיאטריים. זה מהלך טרגי כמעט סמלי מדי. "הרבה אנשים אומרים לי שאני שליח, שזה עניין של גורל", הוא אומר. "לא יודע, אולי זה התיקון שלי. אין לילה אחד, לפני שאני בולע את הכדור שינה, שאני לא אומר לעצמי, 'איך לעזאזל זה קרה דווקא לי, למי שכל הזמן רצה שהחיים שלו ייראו אחרת'".
"נולדתי בטעות", כך הוא מתחיל כשהוא מבקש לספר את סיפורו.
"אבא שלי ישב 18 שנים בכלא. ממה שאני יודע הוא עסק בסמים ומישהו הלשין עליו. אבא שלי שרף אותו והורשע בניסיון לרצח". לאחר השחרור הכיר האב את אמו של מ'. "כשאמא שלי הייתה בת 16 היא ראתה את אבא שלה, סבא שלי, טובע בכנרת מול העיניים שלה. מאז הייתה לה פוסט־טראומה של חרדת נטישה".
האם, עימה חי מ' כיום, סבלה לאורך השנים מדיכאונות וטופלה פסיכיאטרית. "הרבה דאונים", הוא אומר. "ליוויתי אותה הרבה לפסיכיאטרים שלה".
במקביל חלתה האם בפיברומיאלגיה וטופלה בקנאביס רפואי. "אמא שלי אומרת שהיא כועסת על אלוהים ועל הכנרת", אומר מ'. "איתה אף פעם לא הייתי בכנרת, אבל כשהייתי הולך לשם עם חברים בחופשים, תמיד היא צעקה עליי".
שני אחיו הגדולים נולדו בהפרש של שנה זה מזה, והוא הגיע לעולם כעבור עשר שנים, "ילד לא מתוכנן", הוא אומר. באותה תקופה היה אביו בעיצומו של הליך שיקום לאחר השחרור מהכלא, והתפרנס מעבודה במפעל. "אמא אומרת שהם חיו טוב", אומר מ'.
אלא שלידתו הכניסה למשפחה מתחים חדשים. "הבלגן התחיל כשהייתי בחיתולים", הוא אומר. "הנה זיכרון שממש חרות לי: בגיל שלוש ישבתי מתחת לשולחן ושמעתי אותם רבים. בשלב מסוים אבא שלי הוציא סכין מהמגירה וניסה לדקור את אמא. אני לא יודע אם זה היה אינסטינקט או מה, אבל קפצתי על אמא שלי וחיבקתי אותה. אבא שלי כמעט דקר אותי, ושם זה נגמר. באותו יום אמא החליטה שזה נגמר".
האם התפרנסה בהמשך מניקיון בתים, אבל לא הצליחה לעבוד באופן רציף והמשפחה נקלעה למצוקה כלכלית ממשית. כעבור שנתיים עברו מ' ואחיו להתגורר עם אמו אצל בן זוגה החדש. "גרנו בדירת שלושה חדרים, אמא הייתה עובדת בשוק, הייתה לה בסטה של ירקות. אבל בגלל שהיא חולת פיברומיאלגיה היה לה קשה להיות כל היום על הרגליים, אז אחי האמצעי ניהל את הבסטה. בדיעבד גילינו שהוא התחיל לגנוב משם כסף".
המשפחה נכנסה לחובות, חלקם עדיין בתוקף, ונאלצה לעזוב את הדירה ששכרה. הפתרון נמצא בצורת בסטת ירקות שהוצבה באחד הצמתים באזור השפלה. "זו הייתה החנות של בן הזוג של אמא", מספר מ'. "מעין פחון. הסחורה הייתה מקדימה ומאחורה סידרנו מיטות. גרנו שם חמישה אנשים. הייתי מתקלח עם צינור, מול הולכי רגל שעברו בצומת, עם בגד ים. ככה חייתי מכיתה ג' עד כיתה ה'. באותה תקופה זה נראה לי מגניב. היה שם מלא חול שהייתי משחק בו. לא הבנתי את המצב שלנו".
בבוקר היה הולך לבדו לבית הספר, חוצה את המרכז המסחרי שליד הצומת וצועד עד למוסד שבשולי העיר הסמוכה. "בדרך הייתי צריך לטפס על גדר", הוא מספר. "יום שישי אחד ניסיתי לרדת מהגדר והפטמה שלי נתפסה עליה ונקרעה. עד היום יש לי שם צלקת".
לאחר גירושי הוריו הוסיף מ' לשמור על קשר עם אביו, ונפגש איתו באופן לא סדיר. באחד המפגשים, כשמ' היה בן שמונה בלבד, קיבל האב אירוע מוחי ממש לידו. "ישבנו במיטה, ראינו טלוויזיה, ופתאום הוא אומר לי 'אני לא מצליח לזוז'. לא הבנתי על מה הוא מדבר. פתאום הוא התחיל לגמגם. קראתי לשכן ותוך דקות הגיע אמבולנס".
במקביל סבל האב מבעיות לב. "את התקף הלב השני הוא גם קיבל מולי", מ' זוכר. "ישבנו בחצר, הוא נכנס לתוך הבית, הוציא בקבוק קולה זירו מהמקרר, פתח את הבקבוק ופתאום צעק את השם שלי. רצתי למטבח ומצאתי אותו שכוב על הרצפה". בהמשך, בעקבות שני אירועים מוחיים נוספים, יהפוך האב משותק. במשך שש שנים וחצי אושפז במוסד סיעודי ולפני כשלוש שנים נפטר כתוצאה מבעיות לב.
כשהתבגר, הפך מ' למטפל העיקרי באמו. בדוח שהוגש לבית המשפט מטעם האגף לשירותים חברתיים בעיר מגוריו – שם מטופלת כעת המשפחה – נכתב כי, "האם סובלת מבעיות בריאות ונמצאת במעקב פסיכיאטרי במרפאה לבריאות הנפש. מצבה הנפשי לאורך השנים לא היה יציב והיא ביצעה מספר ניסיונות התאבדות, חלקם בנוכחות מ'".
כיום עובדת האם כסייעת בגני ילדים ומקבלת השלמת הכנסה מביטוח לאומי. מ' מתגורר איתה בדירת שני חדרים ללא סלון, שהוגדרה בידי גורמי הת"ש בצה"ל כקטנה, צפופה ומוזנחת. ביקור בבית מגלה כי זו הגדרה עדינה יחסית. בדוח של האגף לשירותים חברתיים נכתב שמ' "לוקח חלק מאוד משמעותי בטיפול באמו, קונה לה תרופות, לוקח אותה לבדיקות ולאשפוז יום ומסייע לה בתשלומי השכירות והחשבונות. כשהוא חוזר לסופ"שים מהצבא הוא הולך לעבוד".
ומ' עצמו פשוט אומר: "אני מגדיר את עצמי כאבא וכאמא של אמא שלי, לא רק כעמוד תווך נפשי, אלא גם כלכלי".
מגיל 13 עבד במסעדות, ובגיל 14 כבר הגיע לעסקאות סמים. "זו הייתה שכונת מצוקה, הרבה פשע וסמים, לא המקום הנכון לגדול בו", הוא אומר. "החבר'ה היו משתמשים הרבה ואני הייתי ילד רחוב. הם ניצלו אותי בתור מישהו שלא יודע בדיוק מה זה העולם הזה. הפכתי למשלח. היו אומרים לי, 'בוא אחי, בוא תיקח, יש כזה ויש כזה'. הז'אנר היה ירוק וחום, לא התעסקתי בסמים קשים".
לאורך זמן ארוך, מצבה הקשה של המשפחה לא היה מוכר לרשויות הרווחה. "היינו מתחת לרדאר", הוא אומר. "גם במסגרת בית הספר לא היה מישהו שמטפל או עוזר. הייתי מגיע ללימודים בלי אוכל, עד שיום אחד אחת המורות ראתה שאני לא אוכל וחיטטה לי בתיק. בסוף סידרו לי אוכל דרך הצהרון של בית הספר".
כניסתם של שירותי הרווחה לתמונה, כשמ' היה כבר בכיתה ז', שיפרה במעט את מצבה של המשפחה. העובד הסוציאלי שהוצמד למ' תיאר אותו כ"נער חיובי, אינטליגנטי, מנומס ובעל דרך ארץ", והמליץ להעבירו למסגרת חוץ־ביתית לנוכח המציאות הקשה אליה היה חשוף בבית וחוסר התפקוד של אמו. האם סירבה, ולבסוף הוסכם שמ' ישתלב בבית ספר חדש.
שם פגש את הסיכוי הגדול שלו: כדוריד.
"כמו שאתה רואה, אני בחור גדול", הוא אומר. "כשהייתי בכיתה ט' המורה לספורט שאל אותי אם אני מעוניין לשחק כדוריד. לא ידעתי מה זה. אמרתי שאנסה, ונפגשתי עם המאמן של הקבוצה שאמר שהוא רואה בי פוטנציאל ושאבוא לאימון בשבע בערב".
מ' הגיע לאימון והתאהב. "נדלקתי מההתחלה", הוא מספר. "זה משחק מאוד פיזי והייתי מוציא את כל האגרסיות שהיו לי מהבית. המאמן התרשם ממני. הוא הכיר את הסיפור המשפחתי שלי, ידע שגדלתי ברחוב. הוא אמר לי, 'אני רוצה שתצליח, שתישאר'".
הוא נשאר, למרות שעולמו החדש היה זר לחלוטין למקום שממנו בא, וכעבור שנה באימונים הצליח להתנתק מחבריו מהשכונה. "הפסקתי לשבת על הברזלים ולשתות בירה", כדבריו. בהמשך אפילו הצטרף לנבחרת ישראל לנוער. "בהתחלה היססתי, חשבתי שאני לא מספיק טוב. פחדתי לנסות ולהיות מודח אחרי כמה אימונים, אבל בסוף שיחקתי בנבחרת, עד הגיוס".
ההצלחה גרמה לו להאמין שיוכל להיות לוחם בצה"ל. ההחלטה ללכת על קרבי, כאמור, הייתה רק שלו. "אחי הגדול התגייס לתפקיד ג'ובניק, אחי האמצעי לא התגייס בכלל", הוא אומר. "אבל אני ראיתי בזה חלק חשוב לעתיד שלי. רציתי להיות המוצלח של המשפחה, לעשות שירות משמעותי כלוחם, אפילו לחתום קבע".
מ' התגייס לתפקיד לוחמה בנח"ל והרגיש שעלה על המסלול הנכון. "בשיח מולנו, מ' תמיד היה בעל גישה חיובית", כתבה עליו העובדת הסוציאלית שליוותה אותו לפני גיוסו לצבא. "ניכר כי יש לו שאיפות ליצור לעצמו עתיד טוב".
אבל לא כולם שמחו לנוכח גיוסו של מ' לצבא. בטרם הספיק להשלים טירונות, ביצעה אמו ניסיון התאבדות. "היא בלעה הרבה כדורי בונדורמין", הוא מספר. "השכנה התקשרה והודיעה לי שמצאה אותה. היא נשלחה למיון ועשו לה שטיפת קיבה. גם כשהייתי באימון מתקדם קרה בדיוק אותו דבר. היא תמיד רצתה שאחזור הביתה. בשעת ט"ש הייתי פותח טלפון ורואה 30 שיחות שלא נענו ממנה".
חשבת לעזוב?
"היו לי נפילות. אחרי ניסיון ההתאבדות השני אמרתי שאני מוותר, לא רציתי שיקרה משהו לדבר הכי חשוב בחיים שלי. היה לי מ"פ שאמר לי, 'מה שתחליט אני איתך'. הגענו כבר לסוף המסלול והוא תפס אותי ואמר לי: 'מבחינתי עכשיו אתה לוקח את הדברים שלך ונוסע הביתה'. אמרתי לו שלא, אין מצב. אני נשאר. בטקס סוף מסלול הוא נתן לי מצטיין פלוגתי".
מצבה המעורער של אמו זיכה את מ' בהטבות בתנאי השירות והוא החל לצאת הביתה בכל יום חמישי. חלק ניכר מזמנו בבית הוקדש, כאמור, לעבודה. כשהיה צריך ללבוש שוב מדים ולחזור לבסיס, לא תמיד הצטער. במידה מסוימת הוא מצא בצבא את הבית שתמיד ייחל לו. "יש אצלנו שיר, 'פלחו"ד נשמה, פלחו"ד משפחה'", הוא אומר. "ככה בדיוק הרגשתי".
לאחר שסיים את ההכשרה ועלה לגדוד המבצעי, השתלב במפקדת הפלוגה. "כל החיים שלי עבדתי, והרס"פ שמע עליי. הוא הפך אותי לסרס"פ, שזה מקצוע שבו אתה האבא והאמא של החיילים, והיה לי חשוב שלכל חייל יהיה הכי טוב בפלוגה, שיהיה לו את שק השינה הכי טוב, את האוכל הכי טוב. עם זה שלפעמים הייתי צריך לצעוק עליהם במסדרים שהם צריכים להסתפר או להתגלח, באמת היה חשוב לי שהלוחמים ייצאו מהפלוגה עם חזה מתוח, עם הדיסקית והרצועת נשק של הפלחו"ד. זה היה המקום שלי".
את יונתן גרנות – שכולם קראו לו צ'ונטי – פגש מ' כעבור כמה חודשים. "הוא היה מ"כ בבסיס ההכשרה ועלה לגדוד כסמל", מספר מ'. "הוא היה במחזור הגיוס שלי אבל אף פעם לא דיברנו, אז עניין אותי להכיר אותו".
גרנות, קיבוצניק שנולד לאם יחידנית בהליך מבחנה, הגיע מרקע שונה לחלוטין מזה של מ'. זה היה מפגש מהסוג שכמעט רק צה"ל מאפשר כיום – בין שני קצוות של החברה הישראלית – והוא הוליד חברות מיוחדת. "אני הייתי יורד עליו שהוא קיבוצניק שהולך עם סנדלי שורש, והוא היה צוחק שאני יושב כל הזמן על הברזלים בשכונה", נזכר מ'. "ושנינו היינו מסתלבטים אחד על השני שאין לנו אבא. היה בינינו חיבור טוב; אותו סגנון דיבור, אותה מוזיקה. היה לנו קטע משותף שנקרא 'של מי את', איזו שורה ממערכון מטופש שראינו באינטרנט. כשהיינו נפגשים זה הדבר הראשון שהיינו אומרים אחד לשני. בתקופה שהיינו בחברון, בסוף היום הייתי יושב בפינת מפל"ג ותמיד הוא היה בא, דופק לי 'של מי את' ואומר לי להכין פעמיים נס קפה. ואז החליטו שהוא ייכנס כרס"פ".
מינויו של גרנות לרס"פ הפך אותו באופן רשמי למפקדו של מ'. מעשית הם היו שותפים לפיקוד. "אני הייתי יותר ותיק ממנו בפלוגה ולימדתי אותו", מספר מ'. "תמיד היינו רבים על שיטת העבודה ומתווכחים על שטויות, לפעמים מול חיילים, אבל אף אחד לא ידע מה קורה איתנו בשיחות של סוף יום. היינו יושבים, שותים קפה, הוא היה שם לנו מוזיקה והיינו מדברים. כשהוא דיבר עם חברה שלו בטלפון הייתי מציק לו, והוא היה עוזר לי עם התסבוכים שלי על בחורות ואומר שזה רק עניין של זמן עד שאני אמצא מישהי. הוא תמיד האמין בי שאני יכול יותר. הייתי בא אליו עם כל הבעיות מהבית והוא היה אומר: 'תקשיב, הכל טוב, אני פה איתך. אלה דברים שחולפים'. הוא ישר היה מרים לי את המצב רוח. בכל פעם שהיו לי בעיות, הוא הראשון שהייתי מדבר איתו. לא כי הוא היה המפקד שלי, אלא כי הוא היה מעין פסיכולוג. מכל האנשים בפלוגה הוא היה האיש הכי קרוב אליי".
הירידה מחברון לבסיס האימונים ב'תבץ' הורידה גם את מפלס המתח, וברס"פיה של הפלחו"ד ציפו לתקופה רגועה יחסית. מ' אפילו הכיר מישהי והספיק לצאת איתה כחודשיים לפני המקרה. "באותו לילה הוא התקשר אליי כמה פעמים", היא מספרת השבוע. "חשבתי שהוא רוצה להיפרד ממני אז לא עניתי. כשעניתי בסוף, לא האמנתי למה שקרה".
בכתב האישום שהוגש נגד מ' נכתב כי אחד ממפקדי המחלקה בגדוד, "היה חתום על נשקי הרוגר, שעם סיום המטווחים הוחזרו למחנה והונחו בשורה בסמוך לעמדת המאזין, כשהם ללא מחסנית".
אין חולק על כך שמ' היה משוכנע שהנשקים פרוקים, כפי שצפוי שיהיו. הפרקליטים מטעם ההגנה מתרעמים על כך שאותו מפקד מחלקה עדיין לא עמד לדין פלילי או משמעתי, אף שהייתה זו אחריותו לפרוק את הנשקים ולנצור אותם בתום המטווח. בצבא טוענים שמדובר בנשקים שירו בהם הרבה חיילים שונים, ואין דרך לדעת מי האחרון שירה ברובה הספציפי וככל הנראה לא פרק אותו כראוי.
השופט, סא"ל טובי הארט, שישב בדיון הארכת המעצר של מ', כתב כי "צירוף נסיבות חריג הוביל לתוצאה הקטלנית הטרגית. הנאשם לא היה מודע פוזיטיבית לכך שכלי הנשק שאותו נטל טעון כדור ואינו נצור, ואף סבר שההפך הוא הנכון, שכן כלי הנשק שהונחו בעמדת המאזין אמורים היו להיות פרוקים ונצורים לאחר המטווח. הוא לא כיוון את נשקו לעבר המנוח ולמעשה כלל לא הבחין בו, בשל החשיכה ובשל שיחים שחסמו את שדה ראייתו. הירי התבצע ממרחק רב יחסית, תוך שימוש בנשק רוגר שנועד דווקא להקטין את הסיכון לפגיעות קטלניות... והסיכוי לפגיעה ישירה בראשו של המנוח, ממרחק כזה ומבלי לראות כלל את המטרה – נמוך מטבעו".
ואולם, אותו שופט גם מתח ביקורת על התנהלותו של מ' לאחר המקרה. מ' היה אמנם הראשון שהגיע לגרנות ומי שהזעיק את החובשים, אך נמנע במשך כחצי שעה מלדווח על פליטת הכדור למפקדיו. זו הסיבה שהחובשים זיהו רק באיחור כי גרנות נפגע מקליע. "אילו היה מדווח על מעשיו באופן מיידי, אין ספק שהמידע היה מועבר ללא שיהוי לצוותים הרפואיים", כתב השופט בהחלטתו.
"הייתי בהלם", מסביר מ' מדוע לא דיווח מיד על פליטת הכדור. "בהלוויה של אבא שלי, דמעה אחת לא יצאה לי מהעין. לא כי לא אהבתי אותו, אלא כי הייתי מוכן לזה. פה הייתי כל כך בשוק, שאנשים שחושבים שאני הגבר של הפלוגה פתאום רואים אותי מתפרק ולא מצליח להוציא מילה".
אף שנשלח מיד למעצר, באופן חריג הותר למ' להשתחרר על מנת לבקר את חברו הטוב גרנות בעודו מאושפז במצב אנוש בהדסה. "הגעתי לשם, אמרתי לו 'של מי את', והוא לא ענה", מספר מ'. "הוא היה מורדם ומונשם, העיניים שלו היו פתוחות אבל לא מפוקסות. במשך 40 דקות רכנתי מעליו, בכיתי ודיברתי איתו. התחננתי שיתעורר. האמנתי בלב שלם שהוא ייצא מזה. אמרתי לו, 'תתעורר, זה אני, תסתכל עליי'. הוא לא הגיב".
לא חששת ללכת לשם?
"פחדתי רק מלראות את המשפחה. לא ידעתי איך לגשת לאמא שלו, אני עד היום לא יודע איך. אני יודע שהיא כועסת. לקחתי לאמא שלו את הפרח המוגן שלה, וזה משהו שאני לא יודע איך להתמודד איתו".
בניסיון ליצור קשר עם המשפחה, שלח להם מ' מכתב מתוך הכלא. המכתב פורסם על ידי יואב זיתון ב-ynet. "אני מתעורר מסיוטים ורואה את צ'ונטי כל לילה מול העיניים", כתב להם. "כל יום אני חושב עליו, כל היום. אם קר לו, חם לו, אם הוא סובל, אם הוא כועס וכמה שאני מתגעגע אליו אין לתאר... אני רוצה לנחם, לעטוף ולחבק אותך ואת המשפחה כולה. אני רוצה להתעורר מהסיוט ולשבת עם יונתן לקפה כמו פעם ולצחוק איתו כמו שרק ידענו. אני דואג לו שם למעלה. אני כל כך מצטער ומבקש מכם סליחה, מחילה וכפרה".
המכתב לא זכה למענה. לדברי דודתו של מ', הליך גישור שבסופו הומלץ שסעיף האישום יופחת מהמתה בקלות דעת לגרימת מוות ברשלנות, נדחה בידי המשפחה. "לא היו לי ציפיות", אומר מ'. "אבל באמת שקרתה פה טעות שלא חלמתי שתקרה. בחלומות הכי גרועים לא דמיינתי שאני מסוגל לפגוע ככה בבן אדם. מיד אחרי שזה קרה, לא הצלחתי להכניס לראש שאני זה שעשיתי את זה".
אלא שעכשיו, אירועי אותו לילה חוזרים ומתפרצים לראשו שוב ושוב ללא הזמנה. בדיקת פסיכיאטר מצאה שמ' נתון בפוסט־טראומה וההמלצה הייתה להמשיך בטיפול התרופתי בכדורים פסיכיאטריים וכדורי שינה, ולאפשר לו לישון שמונה שעות רצופות בלילה. אבל הביעותים לא פסקו, ושבועיים אחר כך פונה מ' למיון פסיכיאטרי, לאחר התמוטטות בכלא.
לדברי עורך דינו רן כהן, לשעבר הסנגור הצבאי הראשי וכיום ראש המחלקה הפלילית (צווארון לבן וצבא וביטחון) במשרד ליבליך־מוזר־גליק, תנאי הכליאה והיחס של אנשי הסגל לא נתנו מענה למצבו הנפשי של מ' ואף דירדרו אותו. לטענתו, מערכת הכליאה הצבאית, שמתמודדת בעיקר עם עריקים ועברייני סמים, אינה ערוכה להתמודדות עם מצבו הנפשי המורכב של מ'.
"כשפגשתי אותו לראשונה לפני כחודש וחצי ראיתי אדם כבוי, שפוף, שמדבר בכבדות בגלל קוקטייל חזק של תרופות שינה והרגעה שקיבל במעצר", אומר עו"ד כהן. "הוא בכלל לא התעניין בהליך המשפטי, בחקירה ובשאלת המעצר. הוא שוב ושוב חזר ושאל על יונתן ז"ל ועל אמו טל, תוך כדי בכי והשתנקויות. הוא רצה להגיע ולחבק את המשפחה, רצה לומר כמה שהוא מצטער. מאז אני מלווה אותו מקרוב ורואה איך מצבו הולך ומחמיר. איך התקפי החרדה וההתעלפויות מרסקים אותו. לאחרונה התווספו גם חזיונות שווא נוראיים וביעותי לילה".
מ' טוען כי בשבוע הראשון לכליאתו לא הצליח להירדם וחווה כמה התקפי חרדה שחלקם גרמו לו להתעלף. "אחד המפקדים בכלא אמר לי, 'אם לא תתאפס על עצמך ותפסיק להתעלף, אתה תעבור לאגף', שזה כמו הצינוק של הכלא. הוא אמר שזה לא עונש, אלא שהוא פשוט לא מוכן שיהיו התעלפויות".
6 צפייה בגלריה
''אני מלווה אותו מקרוב ורואה איך מצבו הולך ומחמיר''. עו"ד רן כהן
(צילום: יגאל דוד חכמון)
לדברי מ', כדורי השינה שקיבל הקשו עליו לקום בבקרים כפי שמצופה מחייל במעצר בכלא צבאי. "פעם הגיעו כמה מפקדים, הרימו אותי מהמיטה בשמונה בבוקר, התחילו לטלטל אותי מצד לצד, הפילו אותי על הרצפה, זרקו אותי על המיטה, שפכו עליי מים", הוא מספר. אבל מ' לא הצליח להתעורר, ורק כעבור כמה שעות, כשקם, הבחין שהוא רטוב לגמרי. לדבריו פנה למפקד הכלא שאמר שהסוהרים חששו שמשהו לא בסדר איתו ולכן נהגו כך. במהלך המעצר, כאמור, פונה פעמיים למיון פסיכיאטרי בעקבות התקפי החרדה.
גורם במערכת הכליאה הצבאית טוען כי בכלא דווקא הבינו את מורכבות המקרה, כי הסגל גילה כלפי מ' רגישות מיוחדת, וכי קצין משטרה צבאית ראשי הגיע לכלא וקיים עם מ' שיחה ארוכה ואמפטית. בפסח הותר ל־מ' לצאת הביתה לליל הסדר, ואילו תקרית המים אירעה בעקבות חששם של הסוהרים כי מ' התעלף, והם שפכו עליו טיפות מים בודדות.
כך או כך, בעקבות כינוסה של ועדה רפואית שהמליצה להוריד את הפרופיל של מ' ל־21, הוא שוחרר השבוע מצה"ל והועבר למעצר בית. משפטו אמור להתחיל בעוד כשבועיים. "אין בעיניי שום הצדקה לכך שמ' יורשע בעבירה של המתה בקלות דעת, שהיא למעשה עבירה של הריגה", אומר כהן. "חשוב להבין שבמקרה הנורא הזה לא מדובר במשחק בנשק במשמעות שאנו מכירים מאירועים קשים קודמים בצבא. מ' לא ביצע כאן שום פעולה בנשק – לא דריכה, לא הכנסת מחסנית, לא הסטת נצרה. הוא לא כיוון את הנשק לאדם אחר ובכלל לא ראה את יונתן ז"ל, שהלך בחושך במרחק של 60 מטרים מהמקום. במשפט נצטרך להראות גם את ההתרשלות החמורה של מפקדים ביחידה לפני המקרה, שהובילה לכך שהנשק יצא מהמטווח ונכנס לבסיס כשהוא עם כדור בקנה".
כך או אחרת, גורלו של מ' ייחרץ בבית הדין הצבאי של פיקוד דרום. אחרי צפירת יום הזיכרון הוא הצליח להתיישב, ומחה בגב כף ידו את שארית הדמעות. "אני לא מצליח לראות מצב שבו אני יוצא מהמצב הזה", הוא אומר. "אולי רק בעתיד הרחוק".
אתה מתחרט שנשארת בשירות הקרבי?
"להפך. אני לא מתחרט לרגע. אני מעודד אנשים להתגייס לתפקידי לוחמה. כשהייתי סרס"פ ביקשו ממני ללכת להרצות בחוות השומר בפני חיילים בעייתיים. חשוב לי להראות לאנשים מהמקום שאני באתי ממנו, שאפשר. שלא יוותרו לעצמם".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "אירוע מותו של סמל ראשון יונתן גרנות ז"ל הוא חמור וטראגי. בעקבות האירוע נפתחה חקירת מצ"ח ולאחר בחינת ממצאיה הוגש נגד החייל היורה כתב אישום לבית הדין הצבאי, המייחס לו עבירה חמורה של המתה בקלות דעת. בית הדין הצבאי הורה על מעצרו של החייל בעקבות מעשיו, אך לאחרונה, לנוכח מצבו הנפשי ושחרורו מהשירות הצבאי, הורה בית הדין לשחררו למעצר בית. ההליך המשפטי עודנו מתנהל והתביעה הצבאית מעדכנת את משפחת גרנות בהליכים. בנוסף, בסמוך לאירוע מונתה ועדת מומחים בראשות קצין בדרגת אל״מ לבחינת ההיבטים הפיקודיים ולמטרת הפקת לקחים. הוועדה צפויה לסיים את עבודתה בזמן הקרוב. צה"ל רואה בחומרה תופעות של עבריינות ומשחקים בנשק ושימוש פסול בנשק צבאי, וימשיך לפעול להגברת המודעות לסכנות אלו ולטיפול מחמיר במי שכשל בכך. צה"ל מחזק את משפחתו של יונתן ז"ל וימשיך ללוותה".
“אנחנו שרויים באבל כבד והאובדן שלנו הוא בלתי נתפס”, מסרה משפחתו של סמ”ר יונתן גרנות, שנהרג מהכדור שנפלט מרובה הרוגר שהחזיק מ’. “אנו מנסים לאסוף את השברים ולא מצליחים לגייס את תעצומות הנפש כדי לעסוק באדם שהרג את יונתן שלנו. אדם שהרים נשק צלפים, כיוון, והרג לנו את יונתן. אנחנו לא מסוגלים לעכל את המעשה הזה”.
סמ”ר גרנות נולד וגדל בקיבוץ עינת. אמו טל, אחות במקצועה ומי שהייתה מעורבת מאוד לאורך השנים בחיי הקהילה בקיבוץ, גידלה אותו ואת אחיו הגדול עילאי. חבריו מספרים על ילד חכם, יפה תואר, שובב ואהוב, שהיה מוקף תמיד חברים. בחטיבת הביניים התקבע לו הכינוי צ’ונטי, שיבוש של “ג’ונתי”, קיצור לג’ונתן. “יונתן זה גורם הצחוק הכי גדול שלנו, והבן אדם הראשון שנבוא אליו כשאנחנו צריכים לדבר עם מישהו”, סיפר חברו הטוב עירד בסרטון לזכרו. “הוא לימד אותנו להיות החברים הכי טובים”, סיפר חברו פלג.
גרנות התבלט באהבתו לאמנות ובכישרונו בתחום הצילום והעיצוב הגרפי. הוא למד בתיכון “ירקון” שבמועצה ועשה בגרות באמנות. אחת היצירות שהכין במסגרת זו הייתה יונה שמחזיקה רימון במקום עלה של זית. באמנות שיצר, כמו גם בשיחותיו עם חבריו, עסק לא פעם בשאלת הגיוס לצבא בגיל 18 ובצורך של נערים בגילו לתרום למדינה.
לאחר שהשלים תיכון הצטרף למכינת מעיין ברוך שבגליל העליון והיה פעיל בפרויקטים חברתיים. כעבור שנה התגייס לגדוד 50 בנח”ל. עם חבריו דיבר לא פעם על האפשרות שימות בצבא, ואפילו בחר כבר את השיר שיושמע בלוויה שלו.
חברתו אור הפכה לחלק בלתי נפרד מחבורת הבנים שהקיפה אותו בקיבוץ עינת. היא גם זו שבישרה להם על פציעתו. החבורה כולה עלתה לבית החולים בירושלים, שם הספיקה אור להיפרד מגרנות בדמעות. “יונתן היה איש שיחה ועצה, אדם שמחבר אנשים ויוצר מציאות”, סיפר אחד מחבריו.
גרנות נפטר מפצעיו ב-26 בפברואר. איבריו הושתלו בחמישה חולים שונים. הוא נקבר בבית הקברות האזרחי בקיבוץ עינת. בן 22 היה במותו.
