מי האוקיינוס ההודי היו שקטים במיוחד בליל 4 במרץ 2018. היאכטה עליה שטו לטיפה בינת מוחמד אל־מכתום וחברתה הטובה, טינה ג'אוהיאינן, התקרבה אל חופה של גואה בשלווה, הירח המלא האיר את הדרך, ומרחוק כבר אפשר היה לראות את האורות שעל היבשה. עוד כמה קילומטרים, אמרו לעצמן, הן יהיו חופשיות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
זה היה השלב האחרון בתוכנית הבריחה הנועזת שרקמה לטיפה, בתו של שליט דובאי מוחמד בן ראשד אל־מכתום, בניסיון להימלט מהחיים הנוקשים והמסוגרים שנכפו עליה במדינתה. עם כמה שהתוכנית שלה נשמעה מופרכת, בלתי אפשרית ממש, בלילה ההוא היא נראתה קרובה מאי פעם להצלחה.
בפועל, הרגעים האלה היו רגעי השלווה האחרונים שידעה. "היינו בקבינה למטה, בדיוק התכוננו ללכת לישון ופתאום רעשים מלמעלה, יריות, צעדים של מגפיים כבדים", נזכרת ג'אוהיאינן ומתקשה לעצור את הדמעות. "לטיפה הבינה מיד. היא אמרה, 'אלוהים, הם מצאו אותי'".
ג'אוהיאינן אמנם נמצאת כעת בדירתה בלונדון שבה היא מתגוררת בשנתיים האחרונות, אבל הלב שלה נותר מרחק 8,000 ק"מ ממנה, באותם רגעים דרמטיים בלב האוקיינוס, כש־15 שוטרים הודים וצוות קומנדו מיוחד מדובאי איתרו את היאכטה ולקחו ממנה את חברתה.
"לטיפה צרחה ובעטה כשלקחו אותה בזמן שגבר לבוש בשחור הצמיד לי אקדח לראש", היא מספרת בראיון בלעדי. "לטיפה לא הפסיקה לצרוח, 'אל תיקחו אותי בחזרה - פשוט תירו בי כאן'. הייתי בהלם מוחלט, לא הצלחתי לומר מילה. היו כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לומר לה. הלוואי והייתי אומרת לה כמה אני מצטערת שזה נכשל. ושאני אוהבת אותה".
זו הייתה הפעם האחרונה שטינה ג'אוהיאינן, 44, ראתה את הנסיכה לטיפה, 35. אביה, שליט דובאי וראש ממשלת איחוד האמירויות הערביות, הורה להשיב את בתו למדינתה, גם אם בכוח, וכך אכן קרה. מאז לא נצפתה לטיפה בציבור, כאילו נעלמה. לפי ההערכות, היא כלואה בווילה, ככל הנראה בדובאי, תחת שמירה כבדה ונאסר עליה לצאת ממנה. השבוע דרש האו”ם שדובאי תספק הוכחות חותכות לכך שהיא עדיין בחיים וקרא לשחרורה.
בתחילה ניסתה משפחת המלוכה לטעון שלטיפה לא ניסתה לברוח, אלא נחטפה בידי עבריינים. את השבתה לדובאי הגדירה המשפחה כ"מבצע הצלה". האמת החלה לצאת לאור כשסרטון שצילמה לטיפה בדירתה של ג’אוהיאינן לפני ניסיון הבריחה שלה. כשבוע לאחר החזרתה הוא פורסם ברשתות החברתיות וצבר תהודה עולמית. במשך כמעט 40 דקות היא מסבירה בו את הרקע והנסיבות שהובילו להחלטתה להימלט ומאשימה את אביה בהתעללות בה ובאחותה שמסה. "אין כאן צדק", אמרה בו, "במיוחד אם את אישה, החיים שלך חסרי ערך לגמרי".
גם לג'אוהיאינן יש תפקיד מרכזי ברעש התקשורתי סביב חטיפתה של לטיפה ובכך שדבר היעלמותה של הנסיכה לא נעלם מהתודעה העולמית, גם שלוש שנים לאחר מכן. מאז חטיפתה של לטיפה, ג'אוהיאינן הקדישה את חייה לניהול קמפיין לשחרורה.
סיפורן של השתיים, מרגע היכרותן ועד שדרכיהן נפרדו באלימות על הסירה ההיא, נשמע כמו תסריט מופרך במיוחד לסרט אקשן הוליוודי. ג'אוהיאינן, ילידת פינלנד, למדה מלונאות בלונדון והגיעה לדובאי בתחילת שנות האלפיים בעקבות הצעת עבודה. במקביל, החלה להתאמן בקפוארה ולהתמקצע, עד שהפכה למאמנת בעצמה.
כך פגשה ב־2010 את הנסיכה לטיפה, שרצתה ללמוד קפוארה וחיפשה מאמנת אישה. אלא שגם כשנפגשו, לא ידעה ג'אוהיאינן שמדובר בבת מלוכה. "היא פנתה לסטודיו שלנו במייל מפוברק כלשהו. למיקום האימון הראשון לא נתנו לי כתובת. עובד של המשפחה הדריך אותי טלפונית כל הדרך", היא נזכרת. "פתאום אני מגיעה למתחם ענק, ומיד בכניסה בדיקות ביטחוניות קפדניות. זה מתחם ספורט ששייך למשפחת המלוכה, שבו חמישה מבנים גדולים שכל אחד מהם מיועד לספורט אחר - אמנויות לחימה, פילאטיס, יוגה ועוד. הסקתי שהגעתי לאמן מישהי שקשורה למשפחה אבל לא ידעתי מי".
כשפגשת אותה, לא זיהית מיד?
"השם והפנים שלה לא אמרו לי דבר כי היא לא הייתה אדם ציבורי. חלק ממשפחת המלוכה הן דמויות ציבוריות מאוד, שמופיעות הרבה בתקשורת, אבל על לטיפה מעולם לא שמעתי. לא ידעתי שהיא הבת של השייח’ מוחמד. היא הייתה מאוד מנומסת, מסבירת פנים וחמה. לפני שהיא פנתה אליי, היא צפתה בכמה סרטונים ביוטיוב של קפוארה והתלהבה. הסבירה לי שהיא רוצה לעשות משהו שונה והבנתי אותה. החיים שלה היו כל כך מצומצמים ומוגבלים אבל בספורט לא, וזה נתן משמעות לחייה".
באיזה שלב הבנת מי היא באמת?
"רק אחרי כמה מפגשים. שאלתי אותה איך היא קשורה למשפחה. זה לא פרט שהיא מיהרה לשתף".
חמש פעמים בשבוע ג'אוהיאינן אימנה את הנסיכה בקומפלקס היוקרתי. ובאופן טבעי, עם הזמן ובהדרגה, הקשר בין השתיים הפך קרוב יותר ויותר. "לטיפה אדם סגור יחסית. כשאת פוגשת אדם חדש באופן טבעי תוך מספר שבועות את תדעי הרבה דברים עליו. אבל במקרה שלה, זה לא היה כך. בהתחלה היא לא דיברה על המשפחה בכלל. היינו מדברות על זכויות בעלי חיים, בישול צמחוני. באיזשהו שלב הבנו שיש לנו הרבה במשותף, והסתדרנו ממש טוב יחד. היא כל הזמן אמרה לי שהיא הייתה מעדיפה לחיות חיים רגילים ולהיות בערך כל אדם אחר, וכמה בת מזל אני שיש לי דרכון פיני שמעניק לי את החופש לבחור איך ואיפה אני רוצה לחיות את חיי".
כלפי חוץ, בטח עבור התייר הישראלי שגילה את דובאי לראשונה השנה, אולי קשה להבין מה כל כך נורא בחיים של נסיכה עשירה במדינה הכי שופעת באזור. אבל הגבלות, איסורים וזכויות מצומצמות הם חלק אינטגרלי מחייהן של נשים בדובאי בכלל – ועל אחת כמה וכמה אם הן בנותיו של השייח’. "היא רצתה ללמוד רפואה אבל לא נתנו לה", אומרת ג'אוהיאינן. "כשהיינו יוצאות לשתות קפה או לאכול צהריים תמיד היה מתלווה אלינו מישהו. נאסר עליה ללכת לבד או לנהוג ברכב בעצמה. היא אפילו לא הורשתה לשבת במושב הקדמי. היא לא יצאה מדובאי משנת אלפיים".
היא הייתה מדוכאת?
"זה היה ברור כשמש שהיא לא מאושרת. בכל פעם שהיא הייתה מאבדת משמעות בחיים היא הייתה מתחילה ללמוד סוג ספורט חדש. זה מה שהחזיק אותה. אחרי שלוש שנים של קפוארה התחלנו לעשות צניחות חופשיות יחד, וזה שוב נתן לה קצת משמעות. זה הרגיש כאילו היא נושאת על גופה את כל הסודות האפלים של המשפחה כבר כל כך הרבה שנים בלי אפשרות לדבר עליהם עם אף אחד".
ג'אוהיאינן עוצרת לרגע את שטף הדיבור, מהססת פתאום אם להמשיך. למרות הפתיחות והרצון לשתף פעולה, היא לא שוכחת לרגע עם מי יש לה עסק. "חשוב שנזכור שלטיפה עדיין כלואה, אז אני חייבת להיות מאוד זהירה כשאני מתראיינת", היא מסבירה. "אני לא רוצה לדבר באופן שלילי על התרבות בדובאי, או על הדת, או על כל דבר שאסור בתרבות הזו. את מבינה למה אני מתכוונת?"
מספיק להסתכל על ההיסטוריה של משפחת המלוכה של דובאי כדי להבין שלא מדובר באישה קפריזית אחת. אביה של לטיפה, השייח' מוחמד בן ראשד אל־מכתום בן ה־71, שולט באיחוד האמירויות ביד רמה מאז 2006. הונו מוערך בכ־15 מיליארד דולר, בעיקר בזכות משאבי הנפט העשירים של האזור. הוא נשוי לשש נשים מהן יש לו 23 ילדים, תשעה בנים ו־14 בנות. לטיפה היא לא הראשונה שניסתה להימלט מעיני הנץ שלו.
בשנת אלפיים, שמסה, אחותה של לטיפה מאותה אם, נמלטה גם היא מדובאי. היא נסעה לאנגליה וסירבה לחזור, עד שנחטפה מרחובות קיימברידג' על ידי סוכנים בשליחות השייח'. לפי ג'אוהיאינן, לטיפה סיפרה לה שאחותה שהתה בכלא שמונה שנים אחרי ניסיון העריקה. זו הייתה הפעם האחרונה שאחת האחיות יצאה לחו"ל. שמסה לא נראתה בפומבי מאז.
6 צפייה בגלריה
גם שמסה ניסתה להימלט ונכשלה. שייח' מוחמד אל מכתום עם בנותיו לטיפה (מימין) ושמסה בילדותן
(צילום: רויטרס)
למעשה, גם לטיפה עצמה ניסתה כבר לברוח בעבר, בשנת 2002, בהיותה בת 16 בלבד. היא נתפסה עוד לפני שהצליחה לחצות את הגבול לעומאן. לטיפה מספרת שלאחר שהוחזרה לדובאי ישבה שלוש שנים בכלא ועברה עינויים. "'בחור אחד החזיק אותי והבחור השני הכה אותי. הם אמרו לי: 'אביך אמר לנו להכות אותך עד שנהרוג אותך'".
ב־2019, שנה לאחר ניסיון הבריחה הכושל השני של לטיפה, אשתו השנייה של השייח', האיא, בתו של חוסיין מלך ירדן ואחותו למחצה של עבדאללה מלך ירדן, נמלטה מדובאי לאירופה עם שני ילדיהם בטענה כי השייח' היה אלים כלפיה.
"היא לא הכירה את אביה", מספרת ג'אוהיאינן. "הם חיו במבנים שונים לחלוטין, ולא היה לה קשר אישי איתו. הוא היה כמו דמות ציבורית עבורה".
מה היא סיפרה לך עליו?
"לא היו להם מעולם שיחות פרטיות, אולי כשהיא הייתה קטנטנה".
שולט בה בלי להכיר אותה.
"הייתי אומרת שאמה שולטת בחייה לא פחות מאביה. האמא היא האדם הכי רשע ששמעתי עליו בחיי. בתקופה שלטיפה הייתה כלואה (אחרי ניסיון הבריחה הראשון שלה - ג"ק) היא לא עשתה דבר כדי לשחרר אותה. היא הייתה כלואה שלוש שנים בחדר קטן, סיפרה לי שהיה לה שם מזרן מרופט, היא לא החליפה בגדים, לא הייתה לה מברשת שיניים אפילו, והאמא לא ביקרה אותה פעם אחת בכל השנים. כשלטיפה השתחררה היא רק אמרה לה שיש לה מזל שהיא בחיים בכלל".
כשהחלה לתכנן את ניסיון הבריחה השני שלה, הייתה לטיפה נחושה לא לחזור על הטעויות שעשתה כנערה. ג'אוהיאינן שמעה על כוונותיה לראשונה ב־2017, בישיבה שגרתית של השתיים בבית קפה לאחר אימון. "היא סיפרה לי שהיא בקשר עם אדם שמוכן לעזור לה לברוח, קפטן צרפתי בשם הרווה ג'ובר, שבעצמו הצליח להימלט מדובאי דרך הודו אחרי שהרשויות לקחו ממנו את הדרכון", מספרת ג'אוהיאינן, "הוא אפילו כתב ספר על כך. הוא היווה השראה עבורה. היא התכתבה איתו במיילים במשך שנים. היא לא פגשה אותו מעולם, ורק ביקשה שאטוס לפגוש אותו בפיליפינים שם התגורר".
איך הגבת?
"חשבתי שאלה חדשות מדהימות ושאני גם ככה לא רוצה להישאר יותר בדובאי אחרי כמעט 17 שנה שם. ראיתי בזה רק טוב ולא חשבתי בכלל על הסיכונים. לפחות בהתחלה".
מאותו רגע שבו הפכה ג'אוהיאינן רשמית למעורבת בתכנון הבריחה וטסה לפיליפינים לפגוש את הקפטן ועד לביצוע התוכנית עברו שמונה חודשים. במקור, תרומתה של ג'אוהיאינן הייתה אמורה להסתיים בסיוע לוגיסטי, והיא שבה ומדגישה שהנסיכה מעולם לא ביקשה ממנה לברוח יחד איתה או להצטרף אליה למסע המסוכן. "להפך, היא דאגה לי", היא אומרת. "אבל התעקשתי. מההתחלה ידעתי שאני רוצה לברוח יחד איתה. היא כל הזמן אמרה לי כמה היא יותר חוששת לחיי מאשר לחייה. רציתי לעשות את זה בשבילה, אף אחד לא הכריח אותי. האמנו שהתוכנית תעבוד כי היינו כל כך ממוקדות".
לא פחדת לסכן כך את חייך?
"הפכנו לחברות מאוד־מאוד קרובות, בטח לקראת הסוף. וכשיש לך משפחה כמו שהייתה לה, שאין לך בה שום קשר קרוב או מיוחד עם אף אחד, החברים הופכים למשפחה. וכשאת כל כך קרובה למישהו ואת רואה שחייו מלאים בסבל והוא רוצה להיות חופשי, אז כמובן שאת רוצה לעזור. מעולם לא חשבתי לרדת מזה. אגב, גם לטיפה לא חשבה לוותר".
6 צפייה בגלריה
הפעם הראשונה שהיא ישבה במושב הקדמי. הנסיכה לטיפה וטינה ג'אוהיאינן בנסיעתן לעומאן
(צילום: אלבום פרטי)
אחרי שהשתכנעו השתיים שהקפטן הצרפתי הוא אדם שניתן לסמוך עליו, החלו לגלגל את כל תסריטי הבריחה האפשריים. בהתחלה, למשל, חשבו שכדאי שלטיפה תחצה את הגבול לעומאן השכנה בצלילה, מרחק של עשרה קילומטר לפחות. "את יכולה לדמיין שבלי אימון מספיק בצלילה כמעט בלתי אפשרי לצלול מרחק כזה, בטח כשהיא לא מאומנת מספיק בשימוש בציוד", ג'אוהיאינן מציינת. "בסופו של דבר הוחלט שאני אנהג לעומאן".
הן נפגשו בסוף פברואר בשש וחצי בבוקר בבית הקפה הקבוע שלהן. הנהג של לטיפה הוריד אותה במקום וג'אוהיאינן כבר חיכתה לה בפנים. הן הזמינו קפה וארוחת בוקר, עסקים כרגיל. כמה דקות לפני היציאה, לטיפה נכנסה לשירותים של בית הקפה. היא פיזרה את השיער, החליפה משקפי שמש, ניסתה לשנות את החזות שלה כדי שלא תזוהה. הן השאירו את הניידים המקומיים בתא השירותים כדי למנוע מעקב אחריהן, נכנסו לרכב של ג'אוהיאינן ויצאו לדרך. התחנה הראשונה הייתה עומאן.
"נהגתי כל הדרך. זו הייתה הפעם הראשונה בחייה שלטיפה ישבה במושב הקדמי, והפעם האחרונה שחשבנו שנביט בנוף של דובאי", היא מספרת. "לטיפה חייכה מאושר והתרגשה מאוד, אני אפילו לא יודעת איך לתאר לך את התחושה. עשינו סלפי, שמנו מוזיקה ופשוט נסענו".
אחרי חמש שעות נסיעה הן חצו את הגבול. ג’אוהיאינן מעדיפה לא להסביר איך בדיוק הצליחו לחצות את הגבול מבלי שיזהו אותן. “לא השתמשנו בדרכונים אבל אני לא יכולה להיכנס לפרטים, כי לטיפה עדיין כלואה ואני לא רוצה לסבך אותה עוד יותר”. בעומאן חיכה להן חבר של ג'אוהיאינן, שהבטיח לקחת אותן מרחק שלוש שעות בסירה מתנפחת לנקודת המפגש שנקבעה עם הקפטן הצרפתי, בלב הים. זו הייתה התחנה השנייה.
"הים היה סוער למדי, זה היה מאוד קיצוני, גובה הגלים היה שני מטרים. החזקנו חזק בסירה, רק לא ליפול". בשלב הזה כבר לא הייתה אפשרות לעשות פרסה. רק להמשיך לנוע קדימה. "ידענו שלקראת הערב הם יתחילו לחפש את לטיפה, היינו צריכות להימלט כמה שיותר מהר אל לב הים".
נשמע מפחיד.
"לטיפה לא פחדה מהגלים, היא לא נכנסה ללחץ, היא רק רצתה שנמשיך להתקדם. 'אין סיכוי שכמה גלים סוערים יחזירו אותנו לחוף', היא אמרה".
בעזרת מכשירי ג’י־פי־אס הצליחו השתיים להגיע לנקודת המפגש, בלב האוקיינוס ההודי, שם חיכו להן שני אופנועי ים שהובילו אותן ליאכטה. על אחד מהם נהג הקפטן הצרפתי ועל השני חבר צוות של היאכטה. סחוטות רגשית ופיזית, הן קפצו אל האופנועים, נחושות להשלים את המסע. "בסוף פשוט היינו צריכות להחזיק חזק. אני חושבת שכל הלחץ הזה היה מעייף נפשית מאוד", ג'אוהיאינן מספרת. "הם הביאו איתם מלאי דלק נוסף, ובנקודה מסוימת, באמצע הדרך, היינו צריכים לרדת מהאופנועים ולקפוץ למים, בלב ים, כדי שיוכלו למלא דלק".
לקראת השקיעה, זוג אופנועי הים הגיע בשלום וחנה בסמוך ליאכטה 'נוסטורמו'. "היינו מותשות. איך שהגענו נכנסנו להתקלח ורצינו רק לנוח. הייתי אחרי יומיים ללא שינה וסבלתי ממיגרנה קשה במשך יומיים אחר כך. לטיפה קיבלה מחלת ים, היא הרגישה רע מאוד בימים הראשונים, לא הצליחה לאכול. אחרי זה התחלנו להתאקלם, הסתובבנו על הסיפון, הבטנו בים, דיברנו. אלה היו שמונה ימים רגועים יחסית".
את סיפור התפיסה שלהן ג'אוהיאינן מתקשה לשחזר בקול יציב. הן היו כבר 80 קילומטרים מהחוף של הודו, משם תיכננה לטיפה להמשיך לארצות־הברית. בערך בשעה עשר בערב, בזמן שהתכוננו לשינה, שמעו לפתע את המולת ההשתלטות על היאכטה. לטיפה מיד הבינה - זה נגמר.
"נעלנו את עצמנו באמבטיה ועמדנו מחובקות", משחזרת ג'אוהיאינן את רגעי האימה. קולה נחלש והיא ממשיכה. "כעבור כמה דקות הקבינה התמלאה בעשן. אחר כך הבנתי שהם זרקו סוג של רימוני עשן רק כדי שכולם ייצאו החוצה לסיפון. היינו חייבות לצאת החוצה, בכל הזמן הזה החזקנו ידיים עד שבקצה המדרגות מעלה הם הפרידו בינינו. דחפו אותי לרצפה, קשרו את ידיי מאחורי גבי. פתאום הבחנתי שרצפת הסיפון מכוסה בדם, הייתי בטוחה שהם הרגו את שאר חברי הצוות. מיד התחילו לאיים שיהרגו אותי, 'אל תסתכלי לפה, אל תעשי ככה'. באיזשהו שלב מישהו הניח את כף רגלו על גבי שלא אזוז. אחר כך גררו אותי לכיוון המעקה של הסיפון והשעינו אותי כאילו עוד רגע מפילים אותי לים. אחד מהם אמר לי, 'יש לך הזדמנות לומר מילים אחרונות, עוד רגע אנחנו יורים לך בראש'".
אבל זה לא קרה.
"הם רק איימו. באותן שניות ראיתי את כל חיי חולפים מול עיניי. אני לא יודעת להגיד לך כמה זמן כל זה נמשך, כי הייתי בהלם, המוח שלי לא הצליח לעבד כלום. באיזשהו שלב הם גררו אותי על הרצפה והפילו אותי ליד לטיפה, שישבה קשורה לצידי. פתאום אחד מהם פנה אליה בערבית, אמר לה משהו שאני לא מבינה, ואז הם התחילו לקחת אותה, תוך כדי שהיא צורחת ובועטת. היא המשיכה לצעוק שוב ושוב, אבל שום דבר לא עזר לה".
היא לא ראתה אותה יותר. "בהמשך ראיתי איך נותנים מכות רצח לשאר חברי הצוות, הם צרחו מכאבים. כמה דקות אחרי זה הם הביאו את הקפטן, כמעט לא הצלחתי לזהות אותו כי הפנים שלו היו מלאות מכות. הוא דימם מכל מקום, ובגדיו היו קרועים לחלוטין". קפטן ג’ובר הושב לאחר חקירתו ליאכטה, והפליג לסרי לנקה. עד הגעתו לשם, נאסר עליו לדבר עם משפחתו. בהמשך ניצל את העובדה שהוא גם אזרח אמריקאי והגיש תלונה באף־בי־איי.
בדיעבד למדה ג'אוהיאינן שמלבד 15 החיילים ההודים וצוות הקומנדו, מבצע החטיפה של לטיפה עירב שלוש אוניות מלחמה הודיות ושתיים מהאמירויות, שני מטוסים צבאיים ומסוק. למחרת בבוקר, אנשי הקומנדו עזבו ונותרו על היאכטה רק אנשי צבא של איחוד האמירויות, שהעבירו את ג'אוהיאינן לספינה צבאית שלקחה אותה בחזרה לדובאי. עם ההגעה ארבעה ימים אחר כך, נלקחה לכלא כשעיניה מכוסות וידיה קשורות. "אמרו לי שאף אחד לא יודע שאני פה ושהם יכולים לעשות לי מה שהם רוצים", היא אומרת. "בימים הבאים עברתי חקירות, הם ממש לא רצו להאמין שרק רציתי לעזור לחברה. הם חשבו שמישהו גדול ממני עומד מאחורי הבריחה".
כמו מי?
"קטאר או ארגון פוליטי כלשהו. הם איימו עליי בעונש מוות. כשהסרטון שלטיפה צילמה בדירה שלי לפני הבריחה פורסם, הם כבר לא יכלו להאשים אותי בחטיפה שלה. הרי בסרטון לטיפה מסבירה למה היא עשתה את זה. בשלב הזה היה המון לחץ מצד התקשורת והממשלה הפינית לשחרר אותי".
אחרי שבועיים היא אכן שוחררה. "פתאום היו לי כמה רגעים של שקט. זה הרגיש לי לא מציאותי, שהנה אני בדרך הביתה", היא נזכרת. "הרגשתי שאני בסרט, כאילו, מה קרה עכשיו? מה עבר עליי בכל הימים האלה? מצד אחד הייתי מאושרת והרגשתי הקלה, אבל מהצד השני הייתי מאוד עצובה. לא ידעתי מה עלה בגורלה של לטיפה. איפה היא עכשיו, האם מענים אותה, איך היא מרגישה, באילו תנאים היא נמצאת כרגע. בכיתי כי הוקל לי, יצאתי מכלל סכנה, אבל באותו זמן, הרגשתי מרוקנת ועצובה. חשבתי לעצמי, 'מה עכשיו? מה יהיה עם החיים שלי?' לי וללטיפה היו כל כך הרבה תוכניות יחד, והכל נמחק ברגע. טראומה. ועכשיו, שלוש שנים אחרי, אני עדיין נאבקת לשחרורה".
איך את מתמודדת עם החוויה הקשה הזו? יש טראומה?
“אני סובלת מעט מחרדה. ניסיתי ללכת לכמה מפגשים עם פסיכולוג די מזמן, בעיקר כי המשפחה והחברים לחצו עליי. אבל מעבר לזה לא עשיתי דבר”.
במשך חודשים אחרי ניסיון הבריחה שנכשל לא היה לג'אוהיאינן, או לאף אחד אחר, מושג איפה לטיפה או אם היא בכלל בחיים. ואז, בדצמבר 2018, פורסמו תמונות ראשונות של לטיפה עם מרי רובינסון, לשעבר נציבת האו"ם לזכויות אדם. בתמונות שפורסמו אז נראות לטיפה ורובינסון מחייכות. רובינסון אמרה לבי־בי־סי שלטיפה בטוחה בחיק משפחתה.
אבל לטיפה כבר הוכיחה שהיא לא תיכנע ללא מאבק. בפברואר השנה, פורסמו סרטונים חדשים שצילמה הנסיכה, ככל הנראה כשנה לפני כן. היא הקליטה אותם בטלפון בחשאי, בשירותים של הווילה שבה היא כלואה. "אני לא רוצה להיות בת ערובה בווילת הכלא הזאת, אני רוצה להיות חופשייה", אמרה בסרטון. "כל החלונות סגורים, אני לא יכולה לפתוח חלון או לצאת החוצה ולנשום אוויר צח... אני לא יודעת מתי אשתחרר ומה יהיו התנאים כשישחררו אותי. יש חמישה שוטרים בחוץ ושני שוטרים בבית. כל יום אני חוששת לחיי".
בסרטונים היא גם מתייחסת לראשונה למעצר שלה בלב ים, ולמה שקרה לה לאחר שנפרדה מג'אוהיאינן. "נלחמתי ככל שיכולתי", היא אומרת שם. "נעלתי כפכפים והם נפלו, אז הייתי יחפה. לא הייתי חמושה, הייתי קשורה. הייתי מול הרבה אנשים שכן חמושים". על מה שהתרחש בסירה קטנה אמרה, "היה אחד שישב לי על הבטן, הוא תפס לי את החזה ואמר לי 'תשתקי, תשתקי'. כעסתי ממש, צעקתי והרבצתי לו עם הידיים שלי כדי שיירד ממני". לדבריה, היא הורדמה בכפייה בזמן המעצר הדרמטי ותוך כדי מאבק. "בחור הגיע עם שקית קטנה, בצבעי הסוואה, והוא הוציא מחט והזריק לזרוע שלי".
מאז הסרטונים הללו, שצולמו כנראה בתחילת 2020, לא התקבל עוד סימן חיים מלטיפה. ג'אוהיאינן מסרבת לחשוב על הגרוע מכל. "כל עוד ממשיכים להאמין, זו הדרך היחידה להתקדם", היא אומרת בנחישות. "אני לא בטוחה למה הם לא משחררים כל סימן חיים לגביה. לשייח’ מוחמד יש אגו ענק ואני חושבת שהוא בטוח שהוא מעל החוק ושהוא לא חייב כלום לאף אחד. הוא בטח סבור שהרעש התקשורתי יתנדף, אבל הוא טועה. אין שום סיכוי שאפסיק להילחם על החופש של לטיפה".
את לא מפחדת על חייך?
"בגלל שאני מתראיינת על כך בתקשורת, אני מאמינה שזה סוג של תעודת הביטוח שלי, זה מגן עליי. לא הייתי אומרת שאני לא מפחדת, אני פשוט זהירה. אני לא יוצאת החוצה בשעות מאוחרות מדי, לא מסתובבת לבד בסמטאות החשוכות של לונדון, לא עונה לאנשים רנדומליים שמנסים ליצור איתי קשר. אבל אני אף פעם לא אוותר על לטיפה. זה כנראה מרכיב דומיננטי באישיות שלי - לא להיכנע. ויש עוד כל כך הרבה נשים שנמצאות במצב של לטיפה באזור הזה. זו משימת חיי".
