ארבע מערכות בחירות, החמישית בדרך, ואף אחד לא חושב ברצינות על הפתרון שכבר הציע את עצמו יותר מפעם אחת וזוכה בהתמדה לתגובה המבטלת "נה. נראה לכם?" למרות שהוא ממש כאן מתחת לאף: מדינת תל־אביב. ישות אוטונומית. שתי מדינות לעם אחד, זו שלנו זו גם כן. בואו ננסה, בעיקר כי עוד לא ניסינו.
למעשה ייתכן שמדובר בקצת יותר מתל־אביב עצמה – כי אם כבר תוכנית חלוקה, כנראה שתל־אביב תספח אליה גם את רמת־השרון, הוד־השרון ושרון ליפשיץ בשירה הנצחי "גידי". מדינה חילונית, מערבית, ליברלית, פלורליסטית, נאורה, חובקת להטב"ק, מתחתנת אזרחית, ארץ אוכלת ומקנחת, כור היתוך בין תושבי שדרות – בעיקר רוטשילד וח"ן – לבין תושבי מרכז דיזנגוף, כשהקוסם היחיד שעומד בראשה הוא בכלל מוכר פלאפל.
מה רע.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הרעיון אפילו לא חדש. תל־אביב רצתה להיות מדינה מאז קמה ב־1906 כפרבר של יפו תחת השם הזמני "אחוזת בית", והמשיכה לרצות להיות מדינה גם אחרי שהוכרזה כעיר רשמית ב־1934. מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון, ביקש מהבריטים להכיר בשלטון עצמי של תל־אביב, הקים משטרה עירונית עצמאית, ועם ייסודה הרשמי של העיר וההכרעה הסופית על שמה (אחרי ש"נווה יפו", "נוף יפו", "אביבה" ו"יפהפייה" עלו וירדו מהפרק ו"סביוני יפו" מעולם לא עלה) טבע משה סמילנסקי עצמו את המונח "מדינת תל־אביב", במובן הלגמרי לא אירוני שלו.
מילניום אחד קדימה, ו"הביטוי 'מדינת תל־אביב' מתפוצץ לכל הצדדים, בעיקר ככינוי שלילי לתל־אביב המתנשאת, הראש הגדול שבנוי על הגוף הקטן ששמו מדינת ישראל, והדרישה לעצמאות מקומית", מגדיר מעוז עזריהו (65), תל־אביבי גבוה, רזה, נמרץ, דברני, מתחכם ומלומד – האיש הוא פרופסור מן המניין בחוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, ואחד החוקרים המוערכים בתחום הפוליטיקה של שיום רחובות, תהליכי הנצחה והיסטוריה תרבותית של תל־אביב.
אבל רגע, בואו נריץ חמש שניות אחורה. חיפה? האיש מלמד בחיפה? "לפני 20 שנה כמעט נאלצתי לעבור לחיפה בגלל האוניברסיטה", עזריהו אפולוגטי, "וחשבתי שעולמי חרב עליי. תרבותית זה נראה כמו התאבדות. וכמובן שהגעתי לפשרה שהרבה אנשים חשבו עליה – בנימינה, אמצע הדרך. הסתובבתי וראיתי שם דירות ובניינים, והרגשתי כמו נידון למוות. בסוף ברור שלא עברתי".
אפשר להבין. עזריהו הוא באמת כל מה שהייתם מדמיינים – גם אם באופן מוגזם – לגבי תל־אביבי שהוא בו־זמנית הקלישאה של הדבר והמודעות העצמית לקלישאיותה. הוא מפרסם עכשיו ספר חדש, "שבויה בדימויה: קיצור תולדותיה וקווים לדמותה של מדינת תל אביב" – ספר שכתב במהלך שנת הקורונה כי "אני תמיד מסתובב סביב אותה שאלה דבילית וחסרת מענה: מהי תל־אביב. ואני יודע רק שאני לא שואל מהי גבעתיים".
בעיקרון, עזריהו טוען שהעיר מעולם לא הייתה שום דבר מלבד מה שהחליטה שהיא אמורה להיות, כלומר דימוי בלתי מושג של כל מקום טוב יותר. "אנחנו יבואני תרבות, תמיד מרגישים שהדברים האמיתיים קורים במקום אחר", כדבריו. "זו עיר שרוצה להיות חברה במועדון המכובד של ערי עולם כמו ניו־יורק וטוקיו, למרות שהיא בליגה ג/2; אנחנו אולי כמו ברצלונה או אמסטרדם. עיר נורא קטנה, 450 אלף תושבים – אפילו ברלין זה שלושה מיליון – שנמצאת תמיד במקום אחר ממה שהיא באמת ועסוקה כל הזמן בשאלה מי אני, מה אני, לאיפה אני הולכת. אני לא חושב שניו־יורק או לונדון מתעסקות כל כך בשאלה מי אני. הן פשוט שם. אבל תל־אביב כל הזמן בתזוזה, תמיד עם הדילמה של להיות זנב לאריות או ראש לשועלים".
עזריהו עצמו כמו מדגים את הנקודה; ממרום מבצרו בקומה השלישית של בניין משופץ ברחוב פרוג, מרכז העיר, הוא מבין את האבסורד שבמגורים ב"חור שחור, כי תל־אביב היא מקום שיש לו המון כוח משיכה והכל נבלע לתוכו, וכולם מדברים עליו אבל אי־אפשר לראות אותו, כלומר יש את תל־אביב הפיזית ויש את מדינת תל־אביב, שהיא החור השחור במובן זה שהיא כל מה שאומרים עליה" – ועדיין הוא לגמרי מעוניין להמשיך לגור בחור הזה. עם אשתו והחתולה.
"אני לא יכול בלי תל־אביב, ואני אוהב אותה וגם אירוני ביחס אליה, זה כמו חיי נישואים אחרי 40 שנה", הוא ממשיך. "ואני מודה, להוותי, שאני מאוד תל־אביבי, ואם אני מדבר עם מישהו והוא אומר לי שהוא מרמת אביב, תהיה לי הערה על זה".
מה אתה אוהב לעשות בעיר?
"ללכת ברחובות בין לב תל־אביב לצפון הישן. להסתכל על בניינים ואנשים, להתחיל לדבר עם אנשים. תל־אביב היא עיר להליכה, וברדיוס של 25 דקות אני יכול להגיע לבית אריאלה או כיכר מילאנו או רוטשילד־הרצל. ותמיד אני אגלה דברים חדשים, למשל שלטים ישנים של עסקים שכבר לא קיימים. זו עיר מרובדת שיש בתוכה גם עיר בלתי נראית שמרתקת אותי".
במקור מנווה מונוסון, עזריהו השתייך בעבר למה שכונה התל־אביבים החדשים. בשנות ה־80 – התקופה שהוא מגדיר בספרו כ"תקופת העיר ללא הפסקה" (שלפניה נרשמה תקופת "עיר עברית ראשונה" ואחריה "עיר עולם") – הוא חזר לתל־אביב מברלין והתיישב בבירתה דאז, רחוב שינקין והסביבה (רחוב מלצ'ט, למעשה).
"שילמנו 50 דולר שכר דירה, כולל גג מאזבסט. ואלה היו שנות הנהנתנות הגדולות של העיר. כלומר, יש מלחמת לבנון, אבל תל־אביב גועשת ושואבת ויש חיי לילה וחיי מין מאוד פרועים. סכרים נפתחו בעיר. הייתי בן 25, סטודנט, חגגתי כמידת הניתן, ואז היה ניתן. הבוהמה הישנה נגמרה, הקיבוצים קרסו והמון בני קיבוצים – מהגרים חדשים – הגיעו לעיר, והחיים היו בעיקר מסיבות. אנשים נעו ממסיבה למסיבה, והייתה תחושה של פריצת גבולות. חייתי את זה, נסחפתי בזרם, לא הבנתי שאלה תהליכים ענקיים. העיר הציעה חופש ממגבלות וחופש מהעובש של ישראל של סוף שנות ה־70, ותל־אביב עסקה אז לא בבידול שלה משדרות, אלא מחולון ומבת־ים".
העיר ודימויה נבנו – מאז ועד היום – בעיקר על מי שהגיעו אליה מהפריפריה תוך שהם מתנכרים איכשהו לעברם. "תשאל מישהו כבר ב־88' מה הרעש הגדול שעושים מתל־אביב, ותבין שאנשים שמגיעים מעפולה צריכים לעשות רעש. זה הצורך של מהגרים לומר, 'אנחנו כאן'. זה הרעש של המומר: 'עברתי לתל־אביב ואני רוצה שכולם יידעו שעשיתי את זה, גם אם בעוד שלוש שנים אני חוזר הביתה'".
ייתכן שחלק מהשחרור וחוסר הגבולות של העיר הביא אותה, עם השנים, למקרים כמו אלו של רועי צ'יקי ארד?
"אלה תופעות של בוהמה. פעם זה היה מקובל כחלק מהמרד נגד הפוריטניות הישנה והשחרור ממנה בתפיסת הכל־הולך. כיום זה מוקצה כחלק מהפוריטניות החדשה".
הפוריטניות הזו תישאר?
"לתקופה, ללא ספק. השאלה היא מה יקרה עם הגבריות, לא עם הנשיות. הגבריות משתנה, וזה שכל גבר צריך להכריז שהוא פמיניסט זה מרתק. אז יש כיום חוקים חדשים, הם עדיין לא ברורים לגמרי ובמצבים כאלה, כמו עם הצנזור הסובייטי, עדיף להחמיר מאשר להקל, כי לך תדע מה הפוליטביורו יחשוב".
זה משנה מבחינתך את החוויה התל־אביבית?
"זה שקרו פה דברים פליליים – אין ספק. זה שנקבעים חוקים חדשים זה בסדר. לא נראה לי שזה פוגע בתרבות הבילוי התל־אביבית. ואם אנשים מתנהגים יותר יפה אחד לשני זה תמיד טוב".
הנהנתנות התל־אביבית עלתה לה מאז במחיר מלא, ולמעשה הולידה את מדינת תל־אביב כמושא לכעס, קנאה והתנערות לאומיים, כולל ההאשמות הוותיקות בבועתיות, ניתוק ותרומה כללית מצומצמת מדי למאמץ המלחמתי. "תל־אביב אוכלת ואינה עושה, ומלבד גזוז וחנויות מכולת ומסעדות אין בה כלום", אפיין משה גליקסון כבר בסוף שנות ה־20, אבל לקראת סוף המאה ותחילת האלף הנוכחי, עם השתרשות פוליטיקת הזהויות הפנים־ישראלית, התל־אביביות כבר הפכה רשמית לסוג של גנאי. לקו שבר לא מדומיין בין ישראל החילונית עם הפנים מערבה לבין, ובכן, ישראל.
מארג היחסים בין תל־אביב לכל מה שאיננו תל־אביב עוד הסלים בשנים האחרונות לאירוע פוליטי ממשי המנוצל למטרות פילוג מקובלות, כולל קביעתו של אלעזר שטרן ש"אין שם שכול ולא יהיה שם שכול" ופסיקתו של צחי הנגבי לפיה "יש הבדל בין עוטף עזה לתל־אביב".
"זה תרגום לישראלית של שיח אמריקאי לגבי יחסי מרכז־פריפריה, שעליו הלבישו את ישראל הראשונה והשנייה והפכו את תל־אביב למתנשאת הלא־משתתפת", טוען עזריהו. "לקח לי הרבה זמן לתפוס שהיחסים בין הפריפריה לתל־אביב מכתיבים שאין בכלל מדינת תל־אביב בלי הפריפריה. העיר קיימת בזכות ילדי הפריפריה שהגיעו אליה, והפריפריה מתחזקת את העיר הזאת אנרגטית. מעבר לזה, אני חושב שיש פה קנאה. אנשים מדברים על עניין ערכי, אידיאולוגי; לא, זו קנאה פשוטה שנובעת מהתחושה שהתל־אביבים מקבלים יותר ממה שמגיע להם, ולפני הכל תשומת לב, כי כל הכאב האנושי הוא בסוף מאבק על תשומת לב; תכירו בי, תכתבו עליי, תראיינו אותי. ובפריפריה אף אחד לא מסתכל. וזו קנאה שמתגלגלת לשנאה".
אולי תל־אביב והפריפריה באמת מייצגות איזו חלוקה ממשית לישראל ראשונה ושנייה?
"זה כמובן נכון, אבל זה לא באמת רלוונטי, כי כל אחד יכול להצטרף למדינת תל־אביב. כל מה שדרוש זה מעבר פיזי – ואתה יכול לגור גם ביד אליהו או ביפו או בשכונת שפירא וברמת אביב ג'. כל אחד יכול להיות חלק מזה. וזה שמתנחלים או תושבי שדרות אומרים על תל־אביב דברים מסוימים, זה לא משנה. מה שמשנה הוא שתל־אביב היא נקודת ההתייחסות לכל דיון. לא הרצליה, לא חדרה. תל־אביב היא המנסרה שדרכה השיחה הישראלית על מי אנחנו ומי אנחנו צריכים להיות קורית, ורצוי שהשיחה הזאת תתקיים בכלל בתל־אביב. גם אבישי בן חיים וגדי טאוב עובדים מתל־אביב. הם לא נגדה".
אבל תל־אביב הפכה למה שנתפס כמעוז שמאל.
"בשנים האחרונות, תחת חולדאי, תל־אביב הפכה לעיר אידיאולוגית ובנתה לעצמה תעודת זהות ערכית שמתבטאת בתפיסה עצמית של 'מגדלור' וייצוג של נאורות, אבל לי אישית יש בעיה עם ראש עירייה שמוריד פוסטרים שלא מוצאים חן בעיניו פוליטית".
עזריהו מתייחס לאירוע שבו הורה חולדאי להסיר שלטי חוצות של תנועות הימין "הפרויקט לניצחון ישראל" ו"אם תרצו" שבהם נראו אבו־מאזן ואיסמעיל הנייה על ברכיהם, בעיניים מכוסות, מרימים ידיים בתנוחת כניעה. "אני לא חושב שראש עירייה צריך לעשות דבר כזה, וגם לא למחוק את הציור בחוף מציצים – כי זה איזה צורך לא רק להיות נאור אלא גם להראות שאני נאור, ויש לי בעיה עם פגיעה בקודש הקודשים של חופש הדיבור בזירה הציבורית. זה כבר לא 'אני איהרג על זכותך להשמיע את עמדתך', אלא 'אני אהרוג אותך על זכותך לחשוב כמוני', וחולדאי עושה את זה".
מה חשבת כששמעת שהוא רץ בבחירות הארציות?
"היה לי ברור שהוא לא יצליח בגדול. גם כי תל־אביב – העיר החילונית, הליברלית, הפלורליסטית, והנאורה – לא הייתה אף פעם עיר שמאלנית. היא הייתה עיר בורגנית, מפלגה ליברלית, אבל בהמשך הדימוי העצמי של העיר כשמאלנית השתלט עליה והפך להיות מדריך פעולה. והחינניות של תל־אביב זה שהיא באמת ליברלית ויכולה דווקא להכיל הכל".
אבל אפילו זה לא היה שם תמיד. עזריהו מזכיר גם בספר (שהופיע כחלק מסדרת ספרי הישראלים, בהוצאת למדא עיון, בשיתוף מכון בן־גוריון) שתל־אביב לא נולדה מן הים כשהיא אפילו חילונית במיוחד. למעשה העיר הייתה, עד שנות ה־60, המרכז החסידי השני בגודלו בישראל אחרי ירושלים. הדתיים נטשו לבני־ברק ולהתנחלויות רק כשמחירי הקרקעות והנדל"ן בעיר התחילו לזנק. "אנשים שהגיעו לכאן ורואים בתל־אביב את המולדת הערכית שלהם ממציאים לה עבר מדומיין – למשל שהיא נולדה ונועדה להיות עיר חילונית, מה שלא היה ולא נברא".
אז הדבקות שלנו בעיר ליברלית־חילונית־שמאלנית היא החטא הקדמון שהוליד את ההתנשאות ואת "מדינת תל־אביב" ככינוי גנאי?
"יש משהו מתנשא בהגדרתו בביטוי 'מגדלור', והבדלנות התל־אביבית היא תאונה בסלואו־מושן, אבל זה בדי־אן־איי של העיר. כל דור שם את זה בטרמינולוגיה שלו; עכשיו זו 'ישראל הראשונה והשנייה', בשנות ה־30 וה־40 הסכנה הייתה 'לבנטיניות', וביאליק ודיזנגוף פחדו רק שתהיה פה עיר לבנטינית".
השאלה היא אם תל־אביב באמת מיועדת רק לישראל מסוג מסוים.
"בתל־אביב יש גם שכונות של ישראל השנייה. כרם התימנים למשל. ואגב, יש את הסיפור הידוע על רחוב שפינוזה, שהיה במקור בכלל בשכונת שבזי, ונוצר כעס של התושבים על השם, כי הם כנראה לא ידעו להגות אותו נכון וחשבו שזה 'ספונג'ה' ושזה עלבון גדול על חשבונם. ובסופו של דבר העבירו את רחוב שפינוזה לפה, ליד גורדון – רחובות של פילוסופים – ובא לציון גואל. המתחים האלה תמיד היו כאן".
אתה מסכים עם אודי פרידן, שמצוטט בספר באמירה ש"מדינת תל־אביב היא מה שישראל צריכה הייתה להיות"?
"לא. אני מסכים איתו שככה ישראל הייתה צריכה להיות לפי השקפת עולמו. מדינת העם היהודי פירושה שזה כולל כל מיני דברים. פרידן מציע לי דגל בצבע אחד, שזה יפה אם זה הצבע שלך אבל זה קצת חדגוני".
אבל בסוף מדינת תל־אביב הפסידה למדינת ישראל.
"מדינת תל־אביב הפסידה, אבל היא גם לא יכולה לנצח ולא עושה מאמץ לנצח. היא עסוקה בלהוכיח שהיא טובה יותר, ואנשים לא אוהבים את זה. תל־אביב לא יכולה להשתלט על מדינת ישראל, וזה היופי של החיים פה. הרעיון המאוד מונוליטי שישראל צריכה להיות כולה אותו דבר, זו הטעות. אני בתפיסה של סלט ירקות; תנו לכל הירקות להיחתך ולדמם לתוך אותה קערה, עד שייצא המיץ. אתה רוצה תל־אביב? תבוא לתל־אביב".
אתה ממליץ לכולם לבוא לגור פה?
"לא. תבואו לבלות פה, תעשו רעש, תעצבנו את התל־אביבים ותחזרו הביתה".
מעשית, תל־אביב בכלל יכולה להיפרד מישראל?
"היא כמובן לא יכולה. מה שמונע את הפתרון הזה הוא שבשנת 65' סגרו את נמל תל־אביב, וגם שדה דב – התקווה האחרונה לנמל תעופה למדינת תל־אביב – נסגר. אז הרעיון ירד. אם מדינת תל־אביב העדיפה נדל"ן על שדה תעופה, שתשכח מהחלום".
אבל אם נדמיין לרגע שתל־אביב הופכת לעצמאית, מה קורה בתוך עשור או שניים?
"אני לא חוזה טובות למדינת תל־אביב הזאת, כי בקרב עמי אני חי. ומה יהיה במדינה הזו? אוטובוסים שייסעו כל הזמן ויעשו רעש בשבתות? שבילי אופניים שייסעו משום מקום לשום מקום? אז יהיו נישואים אזרחיים בלשכת ראש העיר והקהילה הלהט"בית תקבל 20 קומות במקום עשר. הרי מדינת ישראל כיום מזינה אנרגטית וכלכלית את העיר הזאת. אז מה, מדינת תל־אביב כהונג־קונג? כסינגפור? יכול להיות, אבל בשביל זה אתה צריך להיות אי, ובאמת כדאי שיהיה לך נמל".
כמו רוב תושבי העיר, עזריהו משלם את מס הסבל הפרטי המתמשך שלו ומתלונן בכל הזדמנות על הרעש מהפאבים בדיזנגוף, שמגיעים עד לחלונו, ועל מה שהעיר הפכה להיות, להלן אתר בנייה. "זאת עיר שנמצאת בחפירות חייה", הוא אומר, "ומה החזון שלכם? שאני, תכף בן 70, אסע על קורקינט? התרומה הלא־מבוטלת שלי לחיי הלילה של תל־אביב היא שבשעה 11 בלילה אני תמיד מתקשר למשטרה להתלונן על רעש.
"העיר קשה לי, ולא רק לי, כי באמת מדובר כיום בחפירות ימינו ולילותינו ויש קצת איבוד שליטה של העירייה על מה שקורה בעיר, מה שמחזיר אותי ל'שבויה בדימויה', כי כל מה שקורה פה זו תוצאה גרועה, להבנתי, של עיר שקברניטיה שבויים בדימויה. אז יהיה רעש למרות שיש חוקים. ואם היא אמסטרדם של המזרח התיכון, אז נעשה שבילי אופניים וקורקינט לכל קשיש. יש בזה משהו לא אנושי, כי החזון משתלט על החוויה היומיומית בעיר, ואני נרגן".
ופעם לא היית?
"הייתי, אבל לא במידות כאלה. ואל תבין אותי לא נכון: אני אוהב את העירייה ותמיד מצביע לעומד בראשה! אבל הבעיה של תל־אביב זה שהיא תמיד צריכה להיות משהו אחר. אסף הראל אמר שהיא צריכה להיות ברלין. אני אומר שתל־אביב צריכה להיות תל־אביב, מקום נוח לחיות בו בארץ הזאת. אבל תל־אביב אף פעם לא מסתפקת בזה, ותמיד צריכה לנוע קדימה ולהיות חברה באיזה מועדון".
בקיצור, אתה לעולם לא תזוז מפה.
"אני מחובר לעבר של העיר הזאת ומרגיש שאני חלק ממנה, גם משפחתית. כשהבת שלי באה אליי פעם עם השאלה 'מאיזו עדה אנחנו', אמרתי לה: עלמה, כל מה שאת צריכה לדעת זה שאת הלכת לאותו בית ספר יסודי שסבא שלך הלך אליו – תל נורדאו. וסבא שלי, אגב, היה פקח עירייה במפעל המים, זה שעובר ורושם את המונים. אז אני יכול גם היום לדבר עם פקח עירייה ולהגיד לו: אתה לא עושה עליי רושם, אני נצר למשפחת פקחים".
עלמה, אגב, עברה בינתיים לניו־יורק.
פורסם לראשונה: 07:37, 23.04.21
