ביום שלישי בערב, יונתן חלימי ירד מטיסה מפריז, אסף את המזוודה שלו, עבר בביקורת הדרכונים וירד בכבש המדרגות הנעות בנתב"ג לרכבת לכיוון חיפה - אל ביתו, אשתו וילדיו.
חלימי, 41, היה בסיומם של שבועיים מטלטלים: ביום הזיכרון השנה החליט בית המשפט הגבוה לערעורים בפריז לקבל פסיקה של ערכאה נמוכה יותר מ־2019 - שלא להעמיד כלל לדין את רוצחה של אמו, שרה חלימי. היא נרצחה באכזריות לפני 4 שנים, אחרי שהוכתה במשך שעות ולבסוף נזרקה אל הרחוב ממרפסת ביתה בפריז. בת 65 בהירצחה. מי שביצע את הזוועה הזו, מהגר מוסלמי צעיר, הצליח לחמוק שוב ושוב ממשפט פלילי, אחרי שבתי הדין סברו כי בשל צריכת המריחואנה הכבדה שלו, הוא לא היה שפוי מספיק כדי להיות אחראי או מודע למעשיו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
(צילום: ירון ברנר)
ההחלטה השערורייתית הביאה לכדור שלג. זעם עצום פשה בקרב יהודי צרפת, שחשו שהפקירו אותם. ביום ראשון, רבבות הפגינו ודרשו "צדק לשרה", בפרשה הנחשבת לרגע של שבר ביחסי יהדות צרפת עם מדינתם. נשיא צרפת עמנואל מקרון טען שיש לשנות את החוק, כך שמקרה כזה לא ישוב. שר המשפטים החרה החזיק אחריו ואף רמז שהחוק יכונה על שמה של חלימי.
ביום שישי שעבר נפגש יונתן חלימי עם שגריר צרפת בישראל, אריק דנון, ודן עימו ברצון של המשפחה להביא את הרוצח לדין בישראל. ביום ראשון טס לפריז, נפגש עם ראש העיר ודן באפשרות לקרוא לאחד הרחובות בבירה על שמה של אמו. אחר כך היה אחד הנואמים העיקריים בעצרת המרכזית שנערכה מול מגדל אייפל (הפגנות תמיכה נוספות נערכו במספר ערים ברחבי צרפת והעולם, כולל בתל־אביב).
ברכבת מנמל התעופה לחיפה, בקרון הריק למחצה, בלילה השקט, חלימי חזר להיות הדמות הפרטית, הבן של. "הגעגוע לאמא שלי הוא געגוע של כאב, זיכרונות, געגועים, לאוזן הקשבת שלה, הדאגה, שמחת החיים, להעריך וליהנות מכל דבר קטן", אומר חלימי. "היא תמיד לימדה אותנו לכבד אחד את השני, לכבד את הצרכים והרגשות של האחר. לאהוב ולהעריך את היהדות שלנו ולא להתבייש בה. זה צחוק מאוד אכזרי של הגורל שהיא מתה בצורה כזאת, בגלל רוצח שמתנהג בדיוק הפוך לערכים הללו.
"אמא שלי הייתה מצפן מוסרי", מספר יונתן על אמו, שהייתה רופאה בהכשרתה ומנהלת מעון לילדים במשך יותר מ־30 שנה. "הייתה לה אלרגיה לאי־צדק ולאנשים אדישים, היא הייתה אישה טובה עם אור בעיניים שלא יכלה לשאת עוול. מאוד קשה לי המחשבה על מה שקרה לה ודווקא לה, אבל אני מחויב לצוואה שלה, להפיץ אהבת חינם ולהתקומם על עוול. אני רוצה לעשות את מה שאמא שלי הייתה עושה אם הייתה בחיים והאסון שלה היה קורה למישהו אחר".
על העובדות אין ויכוח: זה קרה ביום שלישי, 4 באפריל 2017, ארבע בבוקר. בבניין בשכונת בלוויל גר הרוצח קובילי טראורה יחד עם משפחתו. בקומה מעליו גרה הדיירת היהודייה היחידה בבניין, שרה חלימי. טראורה היה מהגר מוסלמי ממאלי, עבריין וצרכן סמים ששמו מוכר למשטרה, ומעולם לא נבדק או אובחן כלא שפוי. לפי החקירה במשטרה הוא היה מודע ליהדותה של חלימי בשל המזוזה והמנורה ששמה לעיתים על חלונה, סמלים יהודיים שהעלו לו את הג'ננה. "מדובר במשפחה אנטישמית", נזכר חלימי השבוע. "היו כמה תקריות שבהן אחת האחיות שלו דחפה את אחותי במדרגות, ירקה עליה וקראה לה 'מלוכלכת'".
לפי עדויות בפני השופטת־חוקרת, טראורה, 27, היה נסער אחרי ויכוח קשה בביתו ונכנס לבית של המשפחה השכנה. המשפחה התחבאה, נעלה את עצמה בחדר השינה והתקשרה למשטרה. טראורה קרא פסוקים מהקוראן בקול רם והצהיר שהוא הולך להרוג את השטן. הוא עלה דרך המרפסת לדירתה של חלימי, מצד אחד של הבניין לצידו השני (כל זאת, אנחנו מזכירים, כשהוא דלוק ו"לא מודע למעשיו" – אם להאמין לבית המשפט הצרפתי), ומתחיל להכות את חלימי מכות רצח.
המשטרה מגיעה לבניין הלא־נכון. עד שהיא מגיעה לבניין הנכון היא נזכרת שיש תקנה בפריז לפיה אסור לפרוץ לבית בין השעות חצות לשש בבוקר. כוח המשטרה שעומד מחוץ לדלת שומע את צעקותיה ואת הקריאות בערבית של טראורה, אבל מקבל הוראה לא לפעול כי מדובר ב"אירוע ג'יהדיסטי" ולכן צריכים לחכות לכוחות מיוחדים. טראורה מניח את חלימי על אדן החלון וזורק אותה מהקומה השלישית לחצר תוך שהוא צורח "אללה אכבר". הוא יורד בחזרה לדירה ממנה הגיע, קורא פסוקים מהקוראן וצועק "הרגתי את השטן".
למרות שבתחילת החקירה, גורמים בתביעה תיארו את הפשע כ"אנטישמי", בהמשך השופטת־חוקרת (גורם שקיים בהליכים פליליים צרפתיים, מעין תובע עם סמכויות מורחבות) מודיעה כי לא מדובר בפשע אנטישמי. היא אף טוענת כי "יש להגן על טראורה מפני הקהילה היהודית", בשל הלחץ שזו מפעילה הן בישראל והן בצרפת.
ב־2019 בית משפט מאשר את עמדת השופטת־חוקרת, וקובע כי טראורה אינו כשיר לעמוד למשפט מפני שהיה במצב פסיכוזה בעת שביצע את הפשע, כתוצאה מעישון כבד של 14 ג'וינטים ביום. ההחלטה השנויה במחלוקת, יש לציין, נתמכה בשורת חוות דעת פסיכאטריות גם של פסיכאטרים יהודים (ומנגד, חוות דעת מוקדמת קבעה שהוא כן היה מודע ואחראי למעשיו). למעשה, ההחלטה התקבלה על ידי בית הדין לפני שהחל בכלל משפט פלילי רשמי, מול מושבעים, שבו היה ניתן היה לפחות להתעמת עם הקביעה שטראורה לא היה אחראי למעשיו באמצעות חקירה נגדית. לפני שבועיים, כאמור, אישרה הערכאה הגבוהה ביותר בצרפת את ההחלטה.
מפה, אין יותר לאן ללכת. לפחות לא בצרפת. וגם אם יבוצעו שינויים כפי שמבטיחים מקרון ושר המשפטים שלו, הם לא יחולו באופן רטרואקטיבי. טראורה יישאר מחוץ לכלא, מטופל כפגוע נפש. "אני כבר יותר מדי שנים עורך דין, אבל פארסה כזו מעולם לא ראיתי", אומר ז'יל־ויליאם גולדנדל, עורך דין פריזאי המייצג את אסתר לאקובר, אחותה של שרה חלימי. גולדנדל גם ייצג את משפחתה של מיריי קנול, ניצולת שואה בת 85 שנרצחה בדירתה, לא רחוק מדירתה של חלימי, כעבור שנה. שני הרוצחים דקרו אותה 11 פעמים ושרפו את גופתה. במקרה הנורא האחרון, טרם התקבל פסק דין. טחנות הצדק בצרפת טוחנות לאט.
"לא הייתה פה חקירה, לא שיחזור, לא איסוף עדויות, לא בדיקה של הימצאות הרוצח במסגד רדיקלי (דבר שאכן קרה זמן קצר לפני הרצח – ז"א), לא לקחו את הטלפון שלו לבדיקה", מסביר גולדנדל. "דחו הערכה פסיכיאטרית ראשונה לפיה הוא כשיר לעמוד למשפט, וקיבלו את ההערכה השנייה. בית המשפט הגבוה לערעורים עכשיו אמנם עשה את התפקיד שלו לפי החוק היבש, אבל זה אבסורד, סקנדל. לטעון שבן אדם שצורך סמים לא אחראי למעשיו? מישהו אומר פה שמותר להתעלל ולרצוח יהודים בלי להיענש על כך".
גולדנדל שמלווה את המקרה מאז תחילתו, גורס כי ההליך בצרפת הגיע לסוף דרכו. הוא מגיש את הניירת לתביעה בישראל כדי לבדוק אפשרות לתבוע את טראורה בישראל, מקרה ראשון מסוגו מאז הבאת אייכמן לדין. יונתן חלימי חושב שמדובר ברעיון רע. "אני לא רוצה משפט בישראל, כי זה יפטור את הצרפתים מאחריות. הם צריכים להראות שאכפת להם מחיי אדם. אני חושב שגם האוכלוסייה הכללית מבינה את זה עכשיו, שאנחנו, היהודים, עומדים בחזית של המאבק הזה. אחרינו זה מגיע אליהם. ובית משפט והצדק הצרפתי צריכים להראות לאזרחים שלהם שהם שומרים עליהם, נניח מפני האפשרות שהרוצח בסוף 'יוכיח' לבית החולים הפסיכיאטרי שהוא לא מסוכן לחברה ויחזור לחיות בה. וצריכה גם להיות הרתעה כדי שמעשים כאלו לא יחזרו".
מה בעצם אתה מבקש?
"ברור שאני שואף שהרוצח יעמוד לדין כמו שצריך, אבל יותר חשוב לי שידרשו תשובות ויעמידו לדין את כל מי שאחראי לטיוח ולהסתרה של המקרה הזה. כל מי שדחף בכוח לכיוון הפסיכיאטרי, במקום לחקור מה קרה פה באמת. מי שמסתכל על פרטי המקרה, מבין שכל המעשה של הרוצח היה מתוכנן".
"אני לא חושב שמערכת המשפט והמדינאים בצרפת אנטישמים. ואני גם חושב שרוב הארגונים המוסלמיים יגידו שטראורה חייב לעמוד למשפט", גורס גולדנדל, "אבל בסוף מדובר בהחלטה אידיאולוגית. המערכת המשפטית לא רוצה להתעמת עם האיסלאם. היא יודעת שאם האיסלאם לא יקבל החלטה משפטית אז כל פריז תעלה באש, ואילו אצל היהודים מקסימום הם יכתבו טור בעיתון. יש מאזן אימה גם אצל שופטים. וכשזה קורה אז אין כבר אמפתיה או צורך למצות את הדין על אישה זקנה, יהודייה או לא, שעונתה ונזרקה מהחלון. זה עולם מטורף שבו אתה מקבל פרס על בריונות".
סימון מרטיאן, 70, עלה מצרפת לפני שבע שנים. הוא משחק "בלוט", משחק קלפים צרפתי יחד עם עוד שלושה עולים אחרים. הם יושבים במסעדה על חוף הים בתל־אביב, בורחים מהשמש הקופחת. "בשנה שרצחו את חלימי היה מקרה דומה בפריז שבו איש מסומם הרג את הכלב שלו", הוא מספר. "את האיש הזה הכניסו כמעט מיד לכלא. מה המסר פה לקהילה היהודית? ברמה הבסיסית אומרים לנו שכלב שווה יותר מאיתנו.
"אני לא מבין את מי שלא בורח מצרפת. יש אנטישמיות משמאל, מימין ומהאיסלאם. כל מנגנוני המדינה קופאים מפחד, על עצמם או על המשפחה שלהם. הפרשה הזו הושתקה ארבע שנים. בקושי דיברו על זה או כתבו על זה כשהיא נרצחה, רק עכשיו זה נהיה עניין".
למה עכשיו?
"כי עכשיו הצרפתים מבינים שזה מגיע אליהם. שזה מתקרב. שהמערכת לא מגינה גם עליהם. אנחנו נראה את זה בבחירות. הרבה ילכו ללה־פן והימין הקיצוני. השאלה הגדולה היא מתי הצרפתי הממוצע יאבד מהפחד שלו ויביע את הזעם וחוסר שביעות הרצון שלו לא רק בהטלת פתק מאחורי פרגוד. אתה רואה את השולחן הזה?", הוא אומר, ומצביע על שולחן בחוץ עם ארבע נשים צרפתיות מבוגרות. "כל אחת מהן עברה עם המשפחה שלה מהמקום שבו גרו קודם בגלל שינויי אוכלוסייה. היהודים עברו לגטאות משלהם בפריז. גטאות מפוארים, אבל גטאות. ואז כל אחת מהן גם ברחה מפריז. בזמן. כל אחת מהן הייתה יכולה להיות שרה חלימי".
5 צפייה בגלריה
הפגנה מול שגרירות צרפת בתל אביב בעקבות פסק הדין של רוצח שרה חלימי ז"ל
(צילום: מוטי קמחי)
לאנטישמיות בצרפת יש היסטוריה ארוכה. ההיסטוריה היותר עכשווית כוללת אירועי אלימות, הטרדות, השפלות, בריונות פיזית ומילולית וגילויי שנאה בעיקר לאור אירועים בישראל. האינתיפאדה השנייה הייתה טריגר לגל אלימות בצרפת, וגם מבצע צוק איתן. אירועי האלימות המוכרים הם רציחתו של אילן חלימי, הפיגוע בטולוז, פיגוע הטרור בהיפר־כשר (שהוצנע בתקשורת הצרפתית לעומת שאר פיגועי דאעש בפריז) ועכשיו שני מקרי הרצח של הנשים היהודיות, שרה חלימי ומיריי קנול. "אבל צריך דווקא להסתכל על היום־יום ולא על האירועים הגדולים", טוען אריאל קנדל, יו"ר עמותת קעליטה (ארגון הגג של יהודי צרפת בישראל) ומי שהיה ראש המשלחת של הסוכנות היהודית בצרפת בין השנים 2014־2010. "הפחד להיות מזוהים כיהודים או ישראלים, האלימות, הנאצות, האווירה. זה גורם ליהודים לחיות במצור 24 שעות ביממה. יש סקרים שמראים ש־70 אחוז מיהודי צרפת לא מרגישים בטוחים, גם בבית שלהם".
חצי מיליון יהודים חיים בצרפת, הקהילה השלישית בגודלה בעולם. עשרה מיליון מוסלמים. בעשור האחרון הגיעו לישראל 40 אלף עולים. לפי קנדל, 65 אלף צרפתים טענו שהם מוכנים לעלות לישראל כבר מחר. "ההבדל עכשיו הוא לא רק באנטישמיות שגאתה בקורונה והטיפול הכושל במגפה לעומת ההצלחה בישראל", אומר קנדל, "אלא ההרגשה שהפעם הממסד נטש אותם. כשקרתה ההתקפה על ההיפר־כשר, היהודים ראו לפחות חיילי קומנדו מסתערים על הטרוריסטים. פה הם רואים נטישה". קנדל, 46, שעלה לארץ בגיל 17 לאחר שהותקף בפריז, חזר לצרפת ב־2010 במסגרת הסוכנות. "שרנסקי שלח אותנו ואמר שהתפקיד הוא לשמור על הזהות היהודית, ופתאום היה פיגוע בטולוז ואנחנו חוזרים לתפקיד ההיסטורי של הסוכנות: תוך שנה קופצים מאלף ל־8,000 עולים, אנשים מחכים שעות רק לדבר איתנו בטלפון. עכשיו, אחרי הרצח וההחלטה על חלימי, המצב דומה".
יונתן חלימי נולד ב־1980, בפרבר ליד פריז. הוא עבר עם אמו ושתי אחיותיו (שעברו אחרי רצח אמן גם הן לישראל) לרובע ה־19 ומאוחר יותר לבלוויל, לבית שבו נרצחה אמו. "מעולם לא העליתי על הדעת שזה יקרה, שאמא שלי לא תהיה בטוחה בבית שלה", הוא אומר, "הייתי בחיפה, בפקקים, כשקיבלתי את ההודעה. התגובה הראשונה הייתה עצב משתק, זעם, הלם וזעזוע מוחלט. אבל לא היה זמן להתאבל כי הייתי צריך לטוס ולארגן את הטיסה והקבורה בישראל, ועוד במהלך מקרה רצח". אחרי שעזב את צרפת בגיל 17, נע ונד בין המדינות עד שהתחתן והשתקע בישראל ב־2002. אמו הייתה מגיעה מדי שנה, מטפלת בנכדיה כפי שטיפלה במשך מעל 30 שנה בילדים אחרים במעון שלה.
מדי שנה פוקד יונתן – רב של קהילה קטנה בנווה שאנן בחיפה – יחד עם עוד 50 איש את קברה בירושלים. בכל יום תוהה מי מסתיר ממנו עובדות על הרצח ולמה אין להם תשובות. "אני לא מוכן שיקנו אותי בשינויים לחוק או בלקרוא רחוב על שמה", הוא אומר, "כל העניין הזה הוסתר ב־2017 כי זה היה לפני הבחירות ופחדו שזה ייתן קולות ללה־פן. עכשיו גם הגויים קולטים מה נעשה כאן, ולא במקרה להפגנות השבוע הגיע גם מספר לא קטן של צרפתים לא יהודים. אנחנו חייבים גם להם את זה. הם מבינים שהגנה עלינו היא הגנה על עצמם, ואני חייב להמשיך במאבק הזה. לדבר, לשלוח שאילתות, להעלות מודעות, לנסות לארגן הפגנות, להפוך כל אבן כדי שיהיה לטראורה ולחברה הצרפתית משפט צדק. זה מה שהיא הייתה רוצה. זה מה שהיא הייתה עושה".
"ארבע שנים החביאו את הרצח של אמא שלי. כשאני פוגש עיתונאים בצרפת אני מזכיר להם את זה, שואל אותם אם הם צריכים שיבוא שוב אמיל זולא כדי לגלות את האמת. את האמת שהם קברו, תפקידם עכשיו לחשוף. ההחלטה של בית המשפט מוכיחה כמה החברה הצרפתית נמצאת בסכנה, וכמה כל הרשויות צריכות להתאחד כדי לנסות לעצור את ההידרדרות. אני חייב את זה לאמא שלי, זו הצוואה הלא־כתובה שלה, אבל יש פה חוב הרבה יותר גדול לחברה הצרפתית. אם הרשויות לא ייענו לצורך הזה ייווצר פה משבר אמון שהחברה הצרפתית הרעועה תתקשה להתאושש ממנו".
פורסם לראשונה: 07:02, 30.04.21
