אם ייצא לכם אי פעם להיקלע לסערה באמצע האטלנטי, כשאתם שטים באוניית מכולות, כדאי שהקפטן יהיה מיכאל חלפין. לא שיצא לנו לעבור איתו חוויה כזו, אבל מאוד התרשמנו מהטמפרמנט שלו. הוא נוסך בך כזה רוגע וביטחון שאתה אומר לעצמך שסערה עם חלפין בים זה כמו לצלוח עומס תנועה באיילון דרום. עניין מבאס אבל חולף.
"זה מה שצריך בים", קובעת הצוערת רשא זובידאת, "קור רוח. וזה מהניסיון המאוד מועט שלי, סך הכל הייתה לי רק סערה אחת עד עכשיו". וחלפין עם הפאסון הסובייטי שלו, אפילו שריר לא זע בפניו, אחרי הכל הוא נולד ברוסיה ועלה לארץ בתור נער צעיר, מתחיל לספר על חוויית הטייפון שלו. אוסאגי, טייפון שמספרו 1373, תקף אותו באוקיינוס השקט בספטמבר 2013 כשהוביל אוניית מכולות למזרח.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"התחלתי להישאב פנימה לסופה ממרחק של 600 מייל מהעין. העין זה הלב של הטייפון, השער של הגיהינום. הייתי על אונייה קטנה, 101 מטר בסך הכל, ובמשך יומיים וחצי ביצעתי תמרונים כדי לנסות לחמוק החוצה. זה יומיים וחצי של מתח וצוות שסומך עליך ושם בידיים שלך את חייו. לא סתם אומרים שבים, הקפטן הוא דרגה אחת מתחת לאלוהים. בסוף הצלחתי לתמרן ולהפנות את הגב לטייפון במרחק של 300 מייל מהעין, שזה קרוב מאוד, נחשב למרחק מטורף. מעטים בהיסטוריה הימית שרדו עין של טייפון בים".
3 צפייה בגלריה
רשא זובידאת עם הקפטן מיכאל חרפין. ''גם אני רוצה לנצח על מכונה ענקית כזו באוקיינוסים''
(צילום: אלעד גרשגורן)
נפגשנו על קרקע יציבה במשרד מרווח במתקן של הרשות לחינוך והכשרה ימית שבעכו, וזובידאת ניסתה להסביר לנו על משטר הרוחות בלב ים וזרמים שבאים מפה ומשם והופכים את כל העסק לשטיח שכמה בריונים מנערים בפראות מהקצוות.
"מי שלא היה בלב ים על אוניית סוחר לא מבין במה מדובר", קבע קפטן חלפין בנחרצות והתלמידה שלו זובידאת חייכה בביישנות. "עד לפני שנה הים היחיד שהכרתי היה הים של חיפה", אמרה נבוכה, "הייתי באה עם ההורים והאחיות שלי מהכפר שלנו, בסמת טבעון, ועוד לפני חוף דדו העיניים היו על האוניות הגדולות שמחוץ לנמל. אני לא יכולה להגיד שגדלתי בים, הכרתי אותו מרחוק. ראיתי אותו תמיד ברקע, כשנסענו לעיר. לא חשבתי אי פעם שאעלה על אונייה כזו. בטח לא אעבוד עליה. אבל רציתי לעשות משהו יוצא דופן, משהו לא שגרתי, שייתן לי גם אפשרות לראות עולם".
זה דבר אחד לראות אונייה מיטלטלת בלב ים על גלי ענק, או מגה אונייה כמו ה־Ever Given נתקעת עם החרטום בדופן תעלת סואץ כשאתה שוכב על כורסת הטלוויזיה בבית. וזה דבר אחר לגמרי לראות את המציאות הזו מתרחשת מול עיניך, כשאתה על גשר הפיקוד באונייה.
הנה למשל זובידאת, צעירה בת 24, בדואית תושבת הצפון. הכי רחוק שהיא חלמה זה על משרה נוחה באיזו חברת היי־טק מפנקת. יש לה אבא קבלן שיפוצים ואמא עקרת בית, שניהם לא מתים על הים. אחרי התיכון עשתה קורס בודקי תוכנה, "וכשקיבלתי את התעודה אמרו לי שאני הבדואית הראשונה שסיימה את הקורס הזה והוסמכה. עכשיו תראו את הסרטון כדי שתבינו על מה אני מדברת".
זה סרטון שצולם בחודש ינואר השנה, מגשר הפיקוד של אוניית המכולות ZIM Tarragona בדרך מאירופה לקנדה באוקיינוס האטלנטי. השמיים קודרים מאוד וצבע הים אפור כהה וגלים של שבעה מטרים נשברים על האונייה והמכולות. "זו הייתה ההפלגה הראשונה שלי ופחדתי ממחלת ים ומהקאות אבל לא היה לי כלום. הבטן שלי עמדה בזה בכבוד. בכל מקרה, עוד לפני שנכנסנו לסערה הייתה תכונה באונייה. עושים כל מיני בדיקות בטיחות כדי לוודא שהכל קשור ומחוזק ויושב טוב. הקפטן הבולגרי, מונצ'ל קוזוב, הקרין מין שלווה כזו שקשה לתאר. כאילו אנחנו עכשיו הולכים על החוף. הוא אמר לי, 'את באונייה גדולה של 260 מטר אורך, אין לך מה לדאוג, מה כבר יכול לקרות לנו?'"
פחד אלוהים לא?
"תראו איזו סערה, כל גל שבא זה בניין של שתיים וחצי קומות. אני מצלמת ביד אחת וביד השנייה מחזיקה חזק במעקה אחרת הייתי נופלת. הקפטן אמר לי: 'מגניב, יהיה לך מה לספר כשתחזרי'. האונייה עולה על כל גל ואז כשהוא נשבר היא נופלת ונחבטת במים. את החבטה הזו אתה מרגיש בעצמות. אני דווקא נהניתי. חוויה".
פעם כשדיברו על "צי הסוחר", אוטומטית עלה בראש העניין הרומנטי הזה שלימאים יש אישה בכל נמל. שהם אנשי העולם הגדול המקיפים אותו בימים, כמו ואסקו דה גאמה. ואם לא היית חושב רומנטי היית נזכר בשוק הימאים בתחתית של חיפה מול הנמל, שם היית יכול לקנות בשמים מוברחים וסטן סמית' של אדידס בחצי מחיר. מה נשאר מכל הרומנטיקה הזו? בקושי 30 אוניות וגם הן לא ממש גאות בישראליותן, אף אחת מהן לא שטה תחת דגל הכחול־לבן.
כ־60 אלף אוניות סוחר ומכליות המשייטות בעולם, אחראיות לכ־80 אחוז מהסחר העולמי. מה שאנחנו פוגשים על המדפים בחנויות הסטוק, שטויות שאנחנו לא באמת צריכים, מוצרי חשמל, מזון, מכונות, כל הסחורות האלו מגיעות לארץ באוניות. אוקיי לא הכל, קצת יותר מ־98 אחוז. כך שעדיין, למרות שיש לישראל צי דרדלה, היא תלויה לחלוטין בסחר הימי ולכן חשוב לה כמדינה להכשיר קצינים וימאים ורבי־חובלים.
3 צפייה בגלריה
גיורא דש. ''בסוף־בסוף זו עבודה מדהימה, מאתגרת, שלוקחת אותך לכל קצוות תבל''
(צילום: אלעד גרשגורן)
יש כיום בקושי 15 רבי־חובלים ישראלים פעילים ועוד כמאה אנשי צוות. גיורא דש, מנכ"ל הרשות לחינוך והכשרה ימית, אומר שהענף בישראל נמצא בשפל. "בסוף־בסוף זו עבודה מדהימה, מאתגרת, שלוקחת אותך לכל קצוות תבל. אבל היא גם קשה ולא מתגמלת כמו פעם. אתה מפליג שמונה חודשים ונמצא בבית ארבעה חודשים והשכר ההתחלתי נע סביב ה־13 אלף שקל ברוטו. אם פעם היית מגיע לנמל ונשאר שם כמה ימים עד שיפרקו ויטענו את האונייה שלך, היום לוחות הזמנים וקצבי העבודה התקצרו לשעות. אונייה נכנסת ויוצאת מהנמל לפעמים תוך שמונה שעות. זה לא משאיר לך זמן לרדת מהאונייה, ככה שאתה כבר לא מטייל. זה נטו עבודה.
"לפני 20־30 שנה היית עולה על אונייה ישראלית ורוב הצוות היה ישראלי. היום אתה מוצא את עצמך לפעמים הישראלי היחיד על הסיפון. ועדיין, אף מדינה לא יכולה להרשות לעצמה שלא יהיו לה ימאים וקציני ים ורבי־חובלים. זו הסיבה שהמדינה מפעילה את מרכז ההכשרה הזה והלימודים כאן מסובסדים בחלקם".
אז לומדים פה עיוני ומעשי. 17 חודש על התחת בכיתה ועוד 365 ימים של עבודה מעשית בים. יש פה כבוד עצום למקצוע ולכלי התחבורה הענק. מספר פעמים במהלך השיחה התבלבלנו ואמרנו ספינה במקום אונייה. אחרי כמה פעמים חלפין חבט בשולחן ושם לזה סוף. "אל תגידו ספינה, בטח לא במקום הזה. ספינה זה פייפר, סירה של מרינה, פה אנחנו מדברים על אוניות, על מפלצות ברזל ופלדה". דיברנו על סוגי אוניות וגם על מלחמת פיצוצי דופנות האוניות המתנהלת בשנה האחרונה בין ישראל לאיראנים באזור המפרץ ובים התיכון. אנחנו מצמידים לאוניות איראניות מוקשים ימיים לדפנות, לפי פרסומים זרים, והם בתגובה כבר עשו אותו הדבר לשלוש אוניות בבעלות של ישראלים. זה לא מטביע את האונייה, אבל שולח אותה לטיפול דחוף במוסך ומוציא אותה מהמשחק לפרק זמן של כמה ימים או שבועות.
לא נעים להיות על אונייה שמצמידים לה מוקש לדופן, אבל רב־חובל נמרוד קרן, נתב בנמל חיפה ומרצה בקורסי ההכשרה, אומר שמתרגלים למתח ולסכנות האורבות בים. "שנים הייתי רב־חובל של אוניות סוחר ולמדתי לחיות על האיומים האלה. הותקפתי כמה פעמים בים על ידי פיראטים, גם מול חופי סומליה וגם במערב אפריקה מול חופי ניגריה. כמה פעמים ניסו לעלות על אוניות שהובלתי והדפנו אותם. זה מצריך אותך לדריכות באזורים מסוימים, לנקוט אמצעי ביטחון, להקיף את הסיפון בגדרות תיל ולחכות בנקודות שבהן קל לעלות אליו עם זרנוקי מים. לומדים לחיות עם זה".
הימאית הבדואית הראשונה נמצאת כבר שנה וחצי בהכשרה מתוך כשלוש שנים. אחרי שסיימה את קורס בודקי התוכנה חיפשה עבודה ולא מצאה. בינתיים עבדה בקפטריה בקאנטרי בנשר ושלחה קורות חיים. "כולם מחפשים בודקי תוכנה עם ניסיון, אבל לי לא היה ניסיון כי אף אחד לא נתן לי הזדמנות. הייתה תקופה שרציתי להיות מורה לאנגלית אבל ירדתי מזה מהר כי הבנתי שזה לא מעניין אותי. פתאום אחותי ראתה בפייסבוק מודעה על קורס ימאים ושיתפה אותי. היה לי ברור שאני חייבת לנסות".
מה ההורים אמרו?
"אבא פירגן ואמא אמרה שהיא רוצה לבוא איתי לראיון קבלה, להבין במה מדובר".
דש המנכ"ל זוכר את האירוע: "אנשים מגיעים לפה בדרך כלל לבד, לא נתקלתי עוד במועמד או מועמדת שבאו עם אמא. עוד לפני שישבתי עם רשא שאלתי את אמא שלה מיאסר אם היא מבינה לאן היא שולחת את הבת והיא ענתה שכן. שעשתה בירור. מתברר שיש להם במשפחה שני דודים מצד האבא שעבדו על אוניות והם קצת דיברו.
"אנחנו הבנו שיש פה אירוע חריג. אין הרבה נשים בקורסים שלנו, בטח לא ערביות. היא הערבייה הבדואית הראשונה שנכנסת להכשרה הזו. הערכנו שהיא לא תשרוד את ההפלגה הראשונה מכל הבחינות. חברתית, מנטלית, משפחתית. זה שונה מאוד מהעולם שהיא באה ממנו. הופתענו שזה לא קרה, ולא רק שזה לא קרה היא חזרה מההפלגה הראשונה עם תעודת הצטיינות".
בהפלגה האחרונה שלה היו 23 אנשי צוות. זובידאת הייתה האישה היחידה. האם זה מפריע להורים, למשפחה, מה אומרים החברים שלה? היא פוקר פייס. "אני מגיל 16 אומרת שאני לא רוצה ילדים אלא קודם כל להגשים את עצמי. אמא שלי אמנם דתייה, אבל תומכת בהחלטות שלי. סומכים עליי. בהפלגה הראשונה הייתה איתי עוד צוערת וגם אישה של איש צוות. לא הייתי אישה יחידה על הסיפון. בהפלגה השנייה הייתי וידעתי לומר שאני אישה מוסלמית ומתחתי קו. כיבדו אותי.
"אני לא רוצה שיתייחסו אליי בצורה יוצאת דופן. ביקשתי מהקפטן שיציב אותי במשמרת בעמדת היקשרות בירכתיים. זו עבודה פיזית, צריך לקשור את האונייה לרציף עם חבל בקוטר של הצוואר שלי. חברות שאלו אותי למה אני עושה את זה, זה להיות חודשים רחוק מהבית, מהמשפחה, מי ירצה להתחתן איתך, שאלות כאלו. עניתי שאני רוצה כרגע קריירה ושזה יותר חשוב לי מחתונה. ואני רוצה קריירה בים, על אונייה. חיפשתי משמעות בחיים, זה היה החלום שלי. ילדים כל אחת יכולה לעשות. זה לא הישגי. מה שאני עושה זה פורץ דרך".
תרצי להיות רב־חובלת?
"זה תחום מאוד קטן. אין הרבה ישראלים שלומדים אותו ובטח שאין הרבה נשים, שלא לדבר על ערביות. ואני הערבייה הראשונה. איתי בקורס יש עוד שתי נשים ובישראל כיום יש בסך הכל שלוש ימאיות, שתיים מהן עומדות לפני מבחן הסמכה לרב־חובל. אני יודעת שבצי היווני ובצי הטורקי כמעט על כל אונייה יש אישה או שתיים. להודו יש אוניית מכולות עם צוות שכולו נשים, כולל הקפטן. יש שתי קפטניות, אחת טורקייה ואחת דנית, שמגיעות באופן קבוע לנמל חיפה".
קרן: "מקצועניות ברמה הכי גבוהה, יצא לי להכניס את האוניות שלהן לנמל".
זובידאת: "אז כן, אני רוצה להיות קפטנית, להוביל אונייה עם צוות, לנצח על מכונה ענקית כזו באוקיינוסים. זה חלום".
פורסם לראשונה: 07:03, 30.04.21
