"אל תיגעו בביבי, אל תעשו שום דבר", היה גוער אריאל שרון באנשיו כאשר אלה היו מצלצלים בפעמוני האזעקה מתרגיל פוליטי של הנמסיס. "לא לעשות שום דבר", הוא היה מתרה. לאחר מכן שרון היה משתתק בדרך אל הפאנץ'-ליין, המרושע. "תנו לו לטפל בעצמו. הוא כבר יהרוס את עצמו. אל תיגעו בו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
טורים קודמים של נדב איל:
- האם זה המשבר של המאה?
הימים האלה חלפו עברו להם. שרון איננו. הוא היה האחרון שגבר על בנימין נתניהו בתוך מחנה הימין הישראלי. שני עשורים מאוחר יותר, נתניהו נחשב לגאון בתמרון פוליטי, אחד המנהיגים הוותיקים במערב. השבוע, ברגע אחד של ברוטליות יוצאת דופן בישיבת הממשלה, קרה לו דבר נדיר ונשכח: הוא היה שוב האויב של עצמו. הנתק הזמני בין ראשי גוש השינוי הסתיים עם שובר הקרח האולטימטיבי: וואטסאפים הדדיים על ביבי, על חוסר המעצורים שלו. זו הייתה נרעשות רומנטית. ביום רביעי בערב שוב דיברו בנט ולפיד – סביר להניח שלפיד בעיקר התמקד במסך הטלוויזיה ובמשחק (הבינוני) בין פריז סן ז'רמן למנצ'סטר סיטי – ושוחחו על הצורך בשינוי אווירה בישראל, על ממשלה המכבדת את שותפיה. אם תוכניותיהם של השניים וסער יעלו יפה, הם יהיו הראשונים מאז אריאל שרון ואהוד ברק שהצליחו לנצח את נתניהו. מילת המפתח היא "אם".
בסוף השבוע יצטרך לקבל בנט החלטה עקרונית, אומרים בגוש השינוי. מוטרדים שם מפעלתנותה של איילת שקד, שלטענתם פועלת ללא הרף לסיכול ממשלה עם לפיד ועם מפלגות השמאל (שקד לא מדברת עם עיתונאים בימים האחרונים). הפעלתנות הזו מכניסה חרדה מסוימת: האם בנט באמת יכול לקחת את הסיעה כולה לממשלה כזו. עד כה, בנט ושקד הבהירו שהם פועלים יחד ויו"ר ימינה הוכיח את עצמו. אבל אלה ימים סוערים, ובימין מדברים על איילת שקד כאסתר המלכה; תנחשו מי המן.
אם תקום ממשלת השינוי, ממשלת שרון הראשונה היא אכן הדוגמה. שרון הגיע כאשר ידיו קשורות, עם 19 מנדטים בלבד וסיעת העבודה-מימד גדולה ממנה. בחירתו נחשבה לדגל שחור בעיני הרוב במרכז-שמאל, אלה שנשבעו בשיחות יום שישי שאם שרון יעלה לשלטון יום אחד, הם יירדו מהארץ; אלה שקראו את "לא עוצר באדום" של עוזי בנזימן והאזינו למנחם בגין שחשש ששרון "ירכז טנקים" סביב לשכת ראש הממשלה.
בתחילה, שרון חילק כיבודים ותופינים לכל דורש. תפקידים הומצאו יש מאין, ו־24 שרים הושבעו; "טוב להיות שר", הוא ציין בארס. אחרי הדרמה המתמשכת של אהוד ברק, שרון הציע רגיעה סדורה – לכאורה. שמירה קפדנית על קונצנזוס. ביומו הראשון בתפקיד לא הלך להתנחלות או להתיישבות בבקעת הירדן, אלא למעון לנשים מוכות. תוך זמן קצר, 19 המנדטים שלו החלו מתרבים בסקרים. המנהיג שעלה כפתרון זמני, בממשלה שנתניהו צפה שלא יהיה ניתן לשלוט בה, צבר כוח דרך פופולריות ולגיטימציה. הוא צבר כל כך הרבה כוח, שהיה יכול לצאת למבצע צבאי אימתני ששינה לתמיד את היחסים עם הפלסטינים וקטע את האינתיפאדה השנייה, ולאחר מכן העביר החלטת ממשלה וכנסת לפנות יישובים שלמים על תושביהם, ללא כל הסכם מדיני. ואחרי זה החזיק עשרות מנדטים בסקרים.
6 צפייה בגלריה
נפתלי בנט איילת שקד אלון דוידי סיור כתף בתרים עומר הצהרה לקראת בחירות ימינה
(צילום: חיים הורנשטיין)
בנט לא יפנה אף יישוב, לעולם. אך שרון הוא מודל של התנהלות. העניין הוא שמי שמרכיב את הממשלה איתו, גדעון סער, הוא גם חניך מצטיין של שרון. ויאיר לפיד – עם מפלגה חזקה בהרבה מהשניים הקודמים, וכריזמה לא מבוטלת – מתעתד לעשות את אותו הדבר. ממילא, ההחלטות החשובות שלהם לא יהיו על התנהלות ועל דימוי. אפשר היה לראות החלטות חשובות כאלה, ממתינות לממשלה חדשה, נניח בקיבוץ כיסופים השבוע.
ביקור בכיסופים. המרגמה שריטשה השבוע את הסברס. מה המחיר שמשלמים בעוטף על שנתיים של בחירות
בכניסה לקיבוץ, ליד תחנת האוטובוס והמיגונית, עומד סברס גדול. אחד מעליו הבשרניים מרוטש לגמרי, ובמרכזו של אחר יש חור עגול, כמעט סימטרי. את הסברס פילחו הרסיסים של פצצת מרגמה שנחתה כמה מטרים משם, בין הכביש למדרכה. צַבָּר מחורר הוא אנלוגיה יפה למשהו; לשבוע שחלף, כנראה. אבל גדי ירקוני, ראש מועצה אזורית אשכול, עומד בכביש לצידי, נשען קלות על מקל העץ שלו. פצצת מרגמה באזור הזה היא עניין אמיתי, לא דימוי. פצצה דומה שנחתה בנירים ריסקה את שתי רגליו במהלך מבצע צוק איתן.
לא רחוק מנחיתת המרגמה עמדה לפני שישה ימים קבוצת חיילים; הם נכנסו לבניין המבוטן סמוך לתחנת האוטובוס. אם לא היו נכנסים, ישראל היום הייתה במבצע נרחב ברצועת עזה. ניר חג'בי, מנהל הקהילה (ככה זה נקרא כיום; הקיבוץ מופרט), עומד לידינו. יש לו ילדות בכיתות ב' ו־ג'. "ילד שרץ לממ"ד בלילה כבר לא יחזור לישון", הוא אומר, "על זה לא מדברים. על האזעקות. רק אם יש נפילה מתייחסים". ההתרעה שמקבלים בכיסופים לפני נפילת מרגמה נעה בין שלוש לחמש עשרה שניות. הכי קצר במדינת ישראל. בלילה הקודם נשמעה אזעקת צבע אדום בקיבוץ, ומאות תושבים רצו לממ"דים. הפעם, שום דבר לא נפל בשטח הקיבוץ. זו הייתה ידיעה קטנה בחדשות.
בירושלים ובגוש דן המתה הפוליטיקה ביום רביעי בבוקר. נתניהו ליקק את פצעיו אחרי שביצע מעשה חבלה מגושם בדמוקרטיה הישראלית ונאלץ לחזור בו. נציגיהם של נפתלי בנט ויאיר לפיד התקדמו משמעותית לכיוון הסכם. בכיסופים היה שקט, כמעט כרגיל. אוטובוס עצר והוריד את התלמידים שחזרו מבית הספר. חיילות צעירות באו לראות את שרידי המרגמה. אחרי השנה האחרונה, מרגמה הפכה פה – אפילו פה – לאטרקציה. עד ההסלמה הקצרה השבוע, האזור נהנה מהפוגה כמעט מוחלטת מצבע אדום במשך 14 חודשים.
בעצם, אני אומר לירקוני, יישובי העוטף הם המקום היחיד במדינת ישראל שבו שנת הקורונה דווקא הובילה לשיפור שגרת החיים. אתה צוחק, הוא אומר. לא, אני משיב בזהירות. "אתה צודק במאה אחוז. דבר ראשון לא היו פה קסאמים ולא מרגמות. וחוץ מזה, תסתכל מסביב. יש שטח פתוח. יש גינות. המקום הזה הוא 99 אחוז גן עדן. הקורונה הצילה אותנו". חג'בי מתערב ואומר שיש להם משפחה חדשה שעברה לכיסופים במהלך הקורונה, כי רצו את המרחב. "הקורונה עשתה מצוין מעוד בחינה", אומר ירקוני, "אנשים התרגלו לעבודה מהבית. הם מבינים שאפשר מרחוק, והעבודה שלהם מבינה גם". ירקוני הציג יעד של 150 משפחות חדשות שייקלטו ביישובי המועצה שלו השנה. הוא מאמין שיעמוד בזה.
השיחה איתו, עם חג'בי ועם בני חסון, דובר הקיבוץ, נטועה בפרדוקס. הם מדברים על איכות חיים. על ההצלחה של תוכנית חוסן, שמנסה להעניק מיומנויות להתמודד עם מצבי הלחץ לתושבים ולילדיהם. "פעם, אחרי לילה של אזעקות היו פה הקאות והתפרצויות בבוקר", אומר חג'בי, "היום כמעט שלא". חסון מספר שלפני חמש שנים אירגן את מסיבת הפורים של הקיבוץ, כאחראי תרבות. "היו פה שלושה ילדים. אתה יודע כמה יש היום? 75". הם מראים לי את ההרחבה הקטנה שהולכת ונבנית ואת מגרש המשחקים החדש. בשדות מולנו החיטה כבר קצורה, ומרחוק רואים את שערי עזה הכבדים, אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים, כלשונו של משה דיין.
למה קצרתם את החיטה כל כך מוקדם, אני שואל. "אוהו", אומר ירקוני, "זו נקודה. שנה אחרי שנה היו פה השריפות בגלל ההפגזות שלהם. באנו לצה"ל – מפקדי האוגדות ואלופי הפיקוד הם תמיד השליחים הכי טובים שלנו, הם אלו שמבינים אותנו – ואמרנו להם בואו נקצור את החיטה כשהיא ירוקה. נעשה ממנה אוכל לבהמות ולא לחיטה. מדינת ישראל תשלם את ההפרש. הממשלה מצאה תקציב, זה בערך עשרה מיליון שקל בכל העוטף. מאז אין להם מה לשרוף קרוב ליישובים. נגמרו השריפות. אבל אתה יודע מה? כל שנה צריך ללכת אליהם ולהיאבק שיקצו שוב את הכסף. כל שנה".
וזה הפרדוקס. לירקוני יש הרבה מילים טובות על הממשלה ונתניהו ומה שחוללו באזור מאז צוק איתן. על התוכניות, התקציבים, תשומת הלב. "קח לדוגמה את המכשול נגד מנהרות. זה דבר מדהים מה שנבנה כאן, ותחושת הביטחון שזה נותן לתושבים".
במקביל, כל דבר הוא מאבק. מירושלים, לא נראה שיש מחיר לבחירות הסדרתיות; באזור הזה, המחיר הוא העתיד. לפעמים עניין של חיים. לדוגמה, הממ"דים. בתוך רדיוס שבעת הקילומטרים מרצועת עזה מימנה המדינה ממ"דים ומיגוניות. אך הכלל של שבעת הקילומטרים נקבע לפני שיפור הטווחים של הטילים העזתיים. יישובים כמו צוחר, צאלים, גבולות – אינם נהנים ממיגוניות וממ"דים שסובסדו לכיסופים ולנירים. "אני חושש יותר להיתקע שם עם צבע אדום, זה הרבה יותר מפחיד מאשר כאן", אומר לי חג'בי. וזה לא הסוף. מיגון גני ילדים עולה מאות אלפי שקלים. משרד החינוך מפנה למשרד הביטחון, שמחזיר למשרד החינוך.
ביישובי אשכול ושער הנגב אומרים שכחול לבן לא שיפרה את המצב. "אצל כחול לבן אתה מקבל סימפתיה מהשרים. הם סופקים ידיים ואומרים – אבל מאיפה אביא לך את הכסף. כשאתה נכנס לשר מהליכוד, הוא אומר רגע-רגע. אני אארגן לזה מימון מפה ומשם. כמו מה שהייתה מפא"י פעם", אומר גורם באזור. "מזל שיש לנו את שדרות", אומר ירקוני, "נתניהו חושב עליהם. זה הבוחרים שלו. כשהוא בא לבקר – זה שם. וכל דבר שהוא נותן לחברי דוידי (אלון דוידי, ראש עיריית שדרות מטעם ימינה), הוא צריך לתת גם לי".
דוגמה טובה היא סיפור ההרחבה של כביש 232 שבו דוהרות המשאיות שמאכילות ומספקות סחורה לרצועת עזה; בשנים האחרונות הכביש יותר קטלני מקסאמים, בהרבה. התושבים ביקשו הרחבה ומעקה בטיחות. יש לכם 250 מיליון שקל, אמרה המדינה, נסלול שמונה קילומטרים "ואז נראה". בכביש יש כ־40 קילומטר. אחרי שמונה קילומטרים, אומר ירקוני, התברר שנותרו עוד 60 מיליון שקל. "רציתי שימשיכו לסלול. הלכתי למשרד התחבורה. זה היה כבר סמוטריץ'. הוא שאל מה קרה לכסף. אתה יודע מה אמרו לו? שקנו עם זה קרונות לרכבת מתל־אביב לירושלים. אתה מבין? כסף שיועד לעוטף עזה". הוא התעצבן והציע לתושביו לסגור את המעברים לעזה, בכרם שלום ובמקומות אחרים, עד שיוקצה התקציב. "ביקשו ממני לרדת מזה. זה לא בדנ"א כאן, דברים כאלה".
יש בדברים שלך דבר והיפוכו, אני אומר לירקוני. "זה לא שחור ולבן", הוא עונה. "אנשים פה נהנים מ־99 אחוז גן עדן. הם מבינים שפעם בכמה שנים יהיה סבב לחימה. הם מבינים את זה. בתל־אביב לא יודעים להתמודד עם זה. כאן – נדע איך. אבל כדי שיתמודדו עם זה, כל השאר צריך להיות כמו שצריך. למה אנחנו צריכים להתחנן? המדינה צריכה לתת את המקסימום".
אנחנו עומדים ליד ההרחבה. מולנו הגדר של היישוב, וקצת צפונה מבהיקה העלווה של שדות תפוחי האדמה. אתה מכיר את הגישה, אני מגשש, שדווקא כיפת ברזל מאפשרת את זה שתמשיכו לספוג פה. ירקוני תוקע בי מבט ארוך של מפא"יניק. התחכמויות ההרתעה האלה לא באו מהמסטינג שהוא אכל ממנו. "כיפת ברזל, המיגוניות, הדברים האלה שינו הכל פה, לטובה. אני מאמין בפתרונות. מולנו יש מזבלה גדולה של עזה, והם שורפים זבל. אני רוצה להקים אצלנו תחנת כוח שעושה מזבל חשמל. הם יסיעו במסוע את הזבל לכאן, ויקבלו חשמל". אני מביט בו, וממתין. הוא מביט בחזרה. "אני יודע מה אתה חושב. אתה חושב על הפצצות שישימו לנו במסוע. גם לזה יש פתרון". אם לפיד, בנט או סער מחפשים מה לעשות ביום הראשון בתפקיד, אולי כדאי שייסעו לקיבוץ כיסופים. נתניהו לא ביקר שם. הם ייצאו אופטימיים.
בתחילת המגפה חשבו העיתונאים הזרים במולדת הקורונה שימיו של המשטר ספורים. הם לא שם, הנשיא שי דווקא כן
"אני מכיר שמונה בני אדם שמתו מקורונה, אישית", אמר לי השבוע חבר הודי ביובש. הוא מנסה לאסוף כסף למחוללי חמצן. שאלתי אותו אם לברר פה בישראל אם יש עודפים ממכונות הנשמה. "הו לא", הוא השיב, "אל תטרח. מתו לנו יותר מדי רופאים ואחים. אין מספיק כוח אדם שיפעיל כעת את מכונות ההנשמה. אנחנו ממוקדים בחמצן. זה הכל".
הקטסטרופה ההודית – אל תתרשמו מהמספרים הרשמיים שעומדים על 3,000-2,000 ביום, הערכת המומחים היא פי כמה וכמה מזה – עומדת בניגוד גמור למצבה של המעצמה האסייתית השנייה, שבה החלה המגפה. הסינים היו הראשונים שהוכו, והראשונים שיצאו מזה. הם פעלו במהירות, בנחישות, לא רצו "לחיות עם הנגיף" או להשתעשע עם רעיונות של חסינות עדר. במקביל, הם דיכאו ביקורת, השתיקו שאלות, הסתירו את נסיבות ההתפרצות ועצרו מבקרים. התוצאה היא שהכלכלה הסינית זינקה הרבה לפני האמריקאית. בטווח הכלכלי הקרוב, לאמריקה הייתה שנה אבודה. סין איבדה שלושה חודשים.
השבוע שוחחתי עם צוות העיתונאים שמסקר את סין ב"ניו יורק טיימס". כריס באקלי, הבכיר והמוכר ביניהם, מחזיק בידע נדיר על סין וחי בה עשרות שנים. בין היתר, הוא פירסם באורח תקדימי מאות מסמכים של המשטר עצמו המעידים על הדיכוי של המיעוט האויגורי בשינג'יאנג. איימי צ'ין עוסקת בחברה ובפוליטיקה במדינה והייתה מעורבת אף היא בחשיפת דיכוי האויגורים ומועמדת לפוליצר על כך, ואילו ויויאן וואנג מפרסמת ללא הרף סיפורים על האתגרים החריפים לבייג'ינג – מבליעתה של הונג־קונג ועד הזדקנות האוכלוסייה. באקלי וצ'ין גורשו מסין בעקבות הדיווחים שלהם, יחד עם עוד עיתונאים זרים במהלך השנה האחרונה, וספציפית בעקבות הקורונה. באקלי – דמות מוכרת לבכירי המפלגה הקומוניסטית – זכה למאמר מכפיש ואישי ב"גלובל טיימס", העיתון באנגלית של סין, שהאשים אותו שיש לו "אזיקים אידיאולוגיים בתודעתו שהוא אינו יכול להשתחרר מהם".
למרות גירושם מסין, הם ממשיכים לסקר אותה. דיברנו בזום במסגרת ראיון שישודר במלואו השבוע בוועידת חופש העיתונות שמארגנים מועדון העיתונות של ירושלים, ארגון העיתונאים בישראל והמרכז הבינתחומי הרצליה. באקלי היה העיתונאי הזר הראשון שהגיע לווהאן, מוקד המגפה. זה היה ביום הראשון של סגר; העולם כלל לא ידע מהו סגר אז, עד כמה המגפה קטלנית ומה הסינים יעשו כדי לבלום את הנגיף. "כשנסעתי לשם בבוקר אותו יום", אומר באקלי, "חשבתי שזו התפרצות שתימשך כמה שבועות. מעולם לא דמיינתי שהווירוס הזה יתפשט ברחבי העולם... היה שם הרבה כעס. ולפעמים חלק מההערות הכי זועמות הגיעו דווקא מאנשי ממשל שהבינו מה היו טעויות הממשלה. תמיד חשבתי, גם בימים המוקדמים, שהכעס שלהם היה מאוזן עם רגשות אחרים; הם רצו דין וחשבון אבל אמרו שזה הזמן גם לעבוד עם הממשלה, ולא העת למחאות". באקלי החל לדווח, ואז הסינים – תוך כדי שהותו בסגר בווהאן – לא חידשו לו את ויזת העבודה, ובעצם מנעו ממנו להמשיך לעבוד.
בישראל (ובעולם) יש מודעות מצומצמת לשינוי הגדול בסין בשנה האחרונה: הקשחה משמעותית של אחיזת המפלגה וריכוזיותו של המנהיג שי, כמו גם התגברות שיח לאומני שקשור בחוויות הקורונה ותחושת המצור הסינית. איימי צ'אן אומרת שבעוד מתמקדים בגירוש עיתונאים זרים, צריך להסתכל גם על עיתונאים סינים עצמאיים. "אי־אפשר שלא לחשוב על הדרך שבה הם מתייחסים לעיתונאים שלהם, וגם הניסיון לחנוק עיתונות מקומית... ראינו כמה עיתונאים מקומיים שסיקרו את ווהאן נעצרים, לעיתים אפילו מקבלים עונשי מאסר ממש". מנגנון הריגול והניטור הטכנולוגי של הממשלה הסינית רחב מאוד; מילים וביטויים אסורים נעלמים מוויצ'ט (ווטסאפ סיני, רק רחב בהרבה), מתוך ההתכתבויות ממש, ויש תחושה שבייג'ינג רואה הכל. "ולכן הבעיה המתרחבת איננה רק צנזורה אלא צנזורה עצמית", אומרת ויויאן וואנג, "ואולי הערכת יתר של מנגנוני המעקב גורמת לכך".
שאלתי אותם אם המשטר האוטוריטרי התחזק, היסטורית. "הנרטיב כל הזמן משתנה. אתה יודע, כששמענו על המגפה ועל הסגר בווהאן הבנו שזה יהיה סיפור גדול בסין. וכמה שבועות אל תוך המגפה, התחושה הייתה שזו יכולה להיות נפילתו של שי ג'ינפינג", אומרת איימי צ'ין. "המפלגה הקומוניסטית ספגה הרבה ביקורת על ההתמודדות עם המגפה, זה נראה רע מאוד. וכמה חודשים מאוחר יותר – פתאום התמונה שונה לגמרי. סין השתלטה על הווירוס ומדינות אחרות נכשלו. כרגע המפלגה משתמשת בהתגברות על המגפה, מציגה ניצחון, וגם מתוך ההשוואה מול מדינות אחרות שלא השתלטו על המגפה. הטיעון שלהם הוא שהשלטון שלנו, שהוא ריכוזי, מבוסס היררכיה מלמעלה למטה, הרבה יותר מוצלח מהדגם הדמוקרטי האמריקאי שאנשים העריצו בעבר". באקלי אומר שהמפלגה הקומוניסטית רואה בהתנהלות שלה הוכחה לצדקתה. "אם מביטים בנאומים של הנשיא שי רואים שם ביטחון בכך שסין הוכיחה את עליונותה הממסדית בהתגברות על המחלה. ואכן, אם מביטים במדינות גדולות כמו רוסיה, הודו, ארה"ב, המנהיגות הסינית יכולה לומר שאף מנהיגות של מעצמה גדולה לא הצליחה יותר ויש לזה משיכה בעיני הציבור". כל השלושה ממשיכים, גם בימים האלה, להפעיל מקורות בתוככי סין והם מבקשים לשוב אליה. לא בטוח שזה יקרה בקרוב.
ציטוט
"לרוב ההודים יש חסינות טבעית (נגד הקורונה). חיסון האוכלוסייה כולה יכול לגרום נזק רב"
(כותרת מאמר במגזין הודי, ינואר. אחד הכותבים הוא פרופ' ג'יי בטצ'ריה מסטנפורד, ממחברי הצהרת ברינגטון שקראה להסרת הגבלות ריחוק חברתי ויצירת "חיסון עדר")
