שתי התפתחויות חשובות התרחשו במערכת הבחירות האחרונה, כאלה שבנימין נתניהו זיהה ובצדק כאיום קיומי: תקווה חדשה וגדעון סער, והמסר הברור של נפתלי בנט שהוא איננו מחויב אליו, או לגוש שלו. כל מאמציו של נתניהו היו מכוונים לסיכול הלפיתה הזו, מימין ומימין. הוא אמר שבחירה בבנט תוביל ללפיד; הוא ניסה לצייר את "גדעון" כשמאלן גמור, אנרכיסט נגד הגדר. נתניהו הסתער ופגע בסער ובבנט קשה, והם נותרו, יחד, עם 13 מנדטים. אך הם שרדו. וקרה עוד משהו: איש מהבוחרים לא יכול לומר היום, אחרי הבחירות, שלא הבין שסער בהכרח יתנגד לנתניהו או שבנט מתעתד להיות ראש הממשלה. לא רק ששני האישים האלה הבהירו את המסרים האלה, בדרכיהם, אלא שנתניהו עצמו אמר עליהם שכך יהיה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
טורים קודמים של נדב איל:
וכך היה. השבוע, עם אובדן המנדט, זוהי לפיתת הימין שיכולה לסיים את כהונת ראש הממשלה הארוכה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, ואחת הארוכות במשטרים דמוקרטיים בעולם. אם נתניהו יישלח לאופוזיציה, ההיסטוריונים יכתבו שהיה זה הימין – מרכיבים במפלגת כחול לבן, ליברמן, דרך סער ועד בנט – שהכריע. הסיבות ידועות. ברמה אישית, נתניהו התייחס לכל האישים המעורבים בבוז, כמובנים מאליהם, סטטיסטים בהצגה שהוא מנהל. ברמה עקרונית, הם (ורבים מבכירי הליכוד שמפחדים לדבר) פיתחו אל מנהיגותו תחושת דחייה וחוסר אמון. "דיקטטורים", אמרה איילת שקד בהקלטה שפירסם עמית סגל, ויש מילים חריפות יותר בימין שמופנות לנתניהו ובני ביתו.
אלא מה? במשך שנים התקיימו שני עולמות מקבילים. מצד אחד, עמדו אלה שהכירו את נתניהו אישית – עוזרים, רל"שים, דוברים, שרים, חברי כנסת, שותפים קואליציוניים. מהצד השני היו החלקים בציבור שתומכים בו באדיקות. כאשר עיתונאים היו מספרים את הסיפורים ששמעו ממי שמכיר את נתניהו אישית, יו"ר הליכוד היה מצייר אותם כתומכים בשמאל (מה שנכון, ברוב המקרים). כאשר בני בריתו היו נוטשים אותו ומספרים את אותם סיפורים בעצמם, יצחק מרדכי ודוד לוי הראשונים ביניהם, הוא צייר אותם כאופורטוניסטים (מה שגם היה נכון, ברוב המקרים). אם מדובר היה בבכירים במערכת הביטחון, כמו א' מהמוסד שאותו ראיינתי בחודש שעבר, אלה היו מתוארים כמתוסכלים ומרירים (ואם אפשר שמאלנים). ומה לגבי הטענות עצמן? העובדות והסיפורים? זו שאלה מיותרת בעשור האחרון. הענייניות נשרפה על המוקד ואפרה פוזר בנהר הרשתות החברתיות.
וכך התקיים תמיד מרחק קבוע בין העולמות: מה שהמערכת הפוליטית חושבת על נתניהו, כולל בכירים בליכוד, ומה שנאמניו הרבים (לא, לא כל "ישראל השנייה") מאמינים בו. המרחק הזה נותץ בקמפיינים הבלתי נגמרים בשנתיים האחרונות; מערכות הבחירות העבירו שוב ושוב את נקודת המשען מהשיח הציבורי אל נבחרי הציבור, אל החלטות שנקבעות בידי פוליטיקאים. לכן, הטעות הכי גדולה שנתניהו עשה בקריירה שלו הייתה רצף מערכות הבחירות האחרון. במערכת בחירות אחת, נתניהו הוא מלך, שחקן פוליטי מוכשר ומוצלח יותר מכל האחרים על המגרש. אחרי ארבע, יתרונותיו נשחקו וקסמו הועם. הפוליטיקה, זו שהוא חיסל עם השתלטותו על הליכוד לפני שלושה עשורים – פוליטיקה של פשרות, של מיקח וממכר, של אנטי-כריזמה, הפוליטיקה של יצחק שמיר ושמעון פרס – נבטה שוב.
זה לא אומר שאין לנתניהו כבר כלי משחק. המטרה העליונה של נתניהו, משעה שהתברר שסמוטריץ' מסכל את תוכניתו לממשלת מיעוט עם רע"מ, הייתה בחירות. המטרה העליונה של בנט משעה שהתבררה עמדתו של סמוטריץ' הייתה להגיע לראשות הממשלה, ברוטציה. שניהם קרובים מתמיד למטרותיהם ההפוכות לגמרי, והכל תלוי בחמישה בני אדם, חברי סיעת ימינה: עידית סילמן, מתן כהנא, איילת שקד, ניר אורבך ואביר קארה. אחד נמחק מהרשימה, כי עמדתו התבררה: עמיחי שיקלי.
שוב ושוב נשאל נפתלי בנט בחודשים האחרונים האם חברי סיעתו ילכו איתו אל מסלול החתחתים הרה הסכנות וההזדמנויות של ממשלה ללא הליכוד. הפעם האחרונה שסיעת ימין עם גוון דתי הצטרפה לממשלה שלא בהנהגת הליכוד הייתה ב־1999, עם אהוד ברק. שוב ושוב ענה בנט בביטחון גמור – בוודאי, תסמכו עליי. הוא הדגיש בשיחותיו עם יאיר לפיד ואחרים שנאמנות היא המרכיב היסודי, אולי הכי יסודי, ששימש אותו בבניית הרשימה. לפיד, וגם סער, נותרו רגועים למדי. ביום רביעי בבוקר, כאשר הוא בדרכו אל הנשיא, שיגר שיקלי – אדם שבנט גאל מאלמוניות יחסית – את מכתבו, ומאוחר יותר פצח בסדרת תדרוכים מבולבלים שבסופם התחייבות להצביע נגד קואליציה שטרם קמה; נגד ממשלה שיו"ר המפלגה שלו עוד לא דיבר עליה עם הציבור. שיקלי עשה זאת יומיים אחרי שהודיע בטוויטר שהוא הולך עם "נפתלי" לאחדות "כמו אגרוף".
גם אם ראש המכינה בכפר תבור מקבל נקודות ערכיות על עמידה בהבטחותיו (האם לא היה יושב עם קואליציית ימין הנתמכת בידי רע"מ? ספק), הוא בוודאי שלא יקבל קרדיט על התנהגות חברית, על נאמנות בסיסית. "ירה לו בגב, או תקע סכין, תבחר דימוי", אומר ביובש בכיר בגוש השינוי, "כל עוד זה אחד, נסתדר ונפתלי ישרוד. אבל זה חייב להיות השיקלי האחרון. אחרת הדברים יתמוטטו". איילת שקד היא דמות מפתח; בניגוד לטענות שנשמעו, הנקודה איננה בהכרח משרד המשפטים. "מדוע שתרצה בכלל בתיק הזה", אמר גורם בליכוד השבוע, "כדי שישוו בין כהונתה בממשלה עם השמאל, שלא ייתנו לה לעשות שום דבר, ובין כהונתה הקודמת שעליה יש לה נקודות בימין? כדי שנתניהו יכרוך אותה במשפט נגדו? עדיף לה משהו ביצועי חזק". דיוני התיקים מנחמים עכשיו את ראשי גוש השינוי ומרחיקים מהם את השאלה הגדולה באמת: האם הממשלה הבאמת יוצאת דופן הזו יכולה לקום, האם יש לה את הידיים בכנסת. "אנחנו לא יודעים מה שאנחנו לא יודעים", אמר בכיר אחד בגוש בסרקזם, "והשבת הזו תהיה קריטית".
לרוב האנשים, הגזענים הם אנשים אכפתיים, ידידותיים. לכן טוב שהרב טאו חשף את התהום במכתב השנאה
השבוע פירסם הרב צבי טאו, מנהיג הזרם החרד"לי של ישיבת הר המור, מכתב פתלתל ובו היתר להקים ולשבת בממשלה הנתמכת בידי רע"מ. הסרבול של המכתב – הרב שוקל ובוחן מה חילול השם יותר גדול, ממשלה עם ערבים או ממשלה עם שמאלנים – היה רק שווה ערך לעוצמת האיבה והטינה שהשתפכה ממנו במזרקה של ביוב גולמי. המילים "שאט נפש", "שנאה", "הכפשה", "שטנה" וכו' שלטו בתוכנו, וניכר כאבו העמוק של טאו על החבירה לנציגי הציבור הערבי ("נורא הדבר!"). ראוי לציין שבניגוד לכל מיני צבועים, הכותב לא התיימר לטעון שלערבים יש דעות כלשהן שמפריעות לו; הבעיה הייתה שהם לא יהודים.
דבריו הזכירו לי סרטון שהופיע לפני עשרה ימים ברשתות ומראה תקרית קטנה בעיצומן של המהומות בירושלים, אלה שהחלו בתקיפות מזעזעות של יהודים והעלאת הסרטונים לטיקטוק. בסרטון שצולם במרכז העיר רואים רכב עם לוחית זיהוי צהובה ששמשותיו מנופצות, וסביבו קבוצה של צעירים יהודים שהתפרעו במקום; הם ניסו לתקוף ולהרוס מכוניות של ערבים. רק שהייתה להם טעות בזיהוי, והם פגעו בטעות ביהודי. מיד התאספו הפורעים סביב הרכב, ורואים אותם מנסים לשדל את הנהג לקחת כ־350 שקל (לדברי מי שהעלה את הסרטון) בעוד הוא מסרב, פיצוי על הנזקים ברכוש שנגרמו לו על לא עוול בכפו, שהרי הוא איננו ערבי ולכן דמו אינו מותר.
הנה נקודה חשובה שאנשים נוטים לשכוח על גזענות: רוב הזמן, ולרוב האנשים, הגזענים הם אנשים נחמדים. מתוקים אפילו. מלאי אמפתיה ותחושת הגינות כלפי קהילתם שלהם. קחו כדוגמה – מרוחקת, אני לא משווה, באמת – את הגזענים הזרים. אלו שנגדנו. נפגשתי עם מחברי כתבי פלסתר אנטישמיים מיוון, גזענים אמריקאים, לאומנים צרפתים ומכחישי שואה בריטים. כולם היו אנשים מנומסים ודי נעימים, ומלאים כרימון באהבה – לעצמם, לאנשיהם, לגזעם או לדתם. הם היו ידועים בקהילה המקומית כמעורבים ואכפתיים. כאשר נפגשו איתי, הם הדגישו שיריביהם "האמיתיים" הם בכלל המוסלמים, ואיתי אין להם שום בעיה. אם הם היו מנפצים לי את החלון בטעות, אני משוכנע שהיו אוספים לי מיד כסף לפיצוי.
פעם אמר לי גזען גרמני מקועקע שהרייך השלישי היה מקום נפלא "עבור האדם הנורמלי, עבור 90 אחוז מהאנשים", לפחות כך סיפרו לו סבו וסבתו (לא שאלתי מה עשו במלחמה; היה לי חשד מבוסס). זהו צוף הגזענות. לא הפלקט של הרשע שמלמדים בבתי הספר, אלא התבנית המזויפת של "נורמליות" שמחלחלת לפוליטיקה ולשיחה שלנו: ההטפה לאהבה יוקדת לאלה שדומים לנו, ל"נשמה" ולייחודיות שטמונים רק בנו, ואגב כך, בקטנה, לדחיית האחר וראייתו כנחות ומטמא. כל עוד אלה אמירות שמתייחסות למחשבה, מנהגים וטקסים דתיים, זה עניין מובן; נוצרים לא חושבים שיהודים יכולים להעניק את לחם הקודש ויהודים לא סבורים שמוסלמים הם בני חיתון עם בנותיהם. אך גזענות במובנה העכשווי היא פוליטית: ההיגדים האמוניים מומרים לפוליטיקה, קואליציה, תקציבים והתנהגות ברחוב אל אזרח אחר. כדי שתצליח בכך היא מקיפה את עצמה במתיקות סכרינית של קהילתיות מזויפת כלפי אותם "90 אחוז". במובן זה, חסד עשה עימנו הרב טאו במכתבו השבוע שחשף לרגע את התהום. שנדע להיזהר.
בישראל חוגגים, בעוד בעולם הקורונה בשיא מפחיד. חייבים לדבר על נתב"ג לפני שיהיה מאוחר
"הקורונה מעוררת אימה, היא מאיצה במהירות חסרת תקדים, היא גלובלית. יש מדינות שבהן התחלואה פחתה והן חשות בהתאוששות, אבל רובו של העולם בדרך לתקופה מאוד, מאוד אפלה". את המשפט המדכדך הזה אמר השבוע ד"ר דיוויד נברו, בכיר בארגון הבריאות העולמי המתמחה בקורונה. "היא גדולה מאי פעם, היא אגרסיבית מאי פעם והיא גורמת יותר מצוקה מכל נקודה אחרת בזמן, אנחנו בתקופה רעה".
הסיבה שד"ר נברו מדבר כך היא, בפשטות, המספרים. אחרי ירידה לא לגמרי מוסברת החל בחודש פברואר 2021, יש זינוק קיצוני במספר המקרים בעולם. המגפה מתפשטת כעת אל העולם המתפתח ושוטפת אותו באורח שהיה לחלוטין לא צפוי. השבוע בהודו שוב נשבר שיא המקרים החדשים, והתפשטו סיפורי הזוועה – נניח עובדי בית החולים המקומי שנטשו אותו ואת החולים כאשר אזלה אספקת החמצן, מחשש שקרובי המשפחה יעשו בהם שפטים. החולים מתו. המגפה מתחילה כעת להתפשט למדינות השכנות סביב הודו, כמו נפאל ופקיסטן. במרכז ודרום אמריקה המצב בכי רע; ד"ר קאריסה אטיין מארגון הבריאות העולמי סיפרה השבוע ששיעור המתים מתחת לגיל 39 בברזיל קפץ פי שניים. הוא הוכפל פי ארבעה בקרב בני 40 פלוס עד חודש מארס. לא יודעים בדיוק מדוע.
העלייה יוצאת הדופן במספר החולים מטרידה רופאים ושירותי בריאות ברחבי העולם משום שכל נדבק בקורונה הוא פוטנציאל למוטציות ולכן לווריאנטים חדשים. אפשר להבין מדוע ד"ר נברו סבור שהעולם מצוי בשלב המסוכן ביותר במגפה. בסיישל, המדינה היחידה בעולם המחוסנת יותר מישראל (למעלה מ-60 אחוז בקרב מבוגרים) יש התפרצות חריפה בשבועות האחרונים, ומחזירים שם את ההגבלות; לא ברור אם זה בגלל שהחיסון שקיבלו איננו יעיל (מדובר בחיסון הסיני והגרסה ההודית של אסטרהזניקה, שנחשבים פחות טובים מפייזר ומודרנה, משמעותית), או מסיבה אחרת. במקביל, מדינות שאימצו גישה עצלה למבצעי החיסונים, או נמנעו מהגבלות חריפות, סובלות (עם חריג משמעותי: פלורידה). הדוגמה הטובה היא שוודיה, שהיו פה בישראל שעמלו קשה כדי שגישתה תאומץ בידי הממשלה. במדינה, עם מספר תושבים דומה לישראל, יש למעלה מ־14 אלף מתים, מחלקות הטיפול הנמרץ מלאות והסוף טרם נראה באופק. במצב עניינים כזה, ישראל נזקקת לדיון דחוף על מדיניות היציאה והכניסה לישראל; זהו עניין שמרתיע את הפוליטיקאים שרוצים בעיקר לחלק הטבות. כדאי לוודא שכאשר יתעוררו, זה לא יהיה מאוחר מדי.
ציטוט
"נתניהו מבין היטב שהאתגר האמיתי שלו הוא לא יאיר לפיד אלא דווקא ימינה ונפתלי בנט, המונופול על הנהגת הימין הסתיים... הגיעה השעה להתקדם. מה שלא נעשה בכמעט חמש עשרה שנות שלטון כבר לא ייעשה"
(ח"כ עמיחי שיקלי, פייסבוק, שבועיים לפני הבחירות האחרונות)
