עשרות פעמים בחייה כבר נכנסה מרים פרץ למשכן הכנסת, אבל השבוע, ברביעי בבוקר - כשידעה שהיא עומדת להציג את מועמדותה לתפקיד נשיאת המדינה - זה הרגיש לגמרי אחרת. "עמד בכניסה איש משמר הכנסת והוא צועק לי 'הגיע הזמן למישהי מהעם'", היא צוחקת. "זאת תגובה שאני מקבלת מאות פעמים ביום מאנשים שאני פוגשת. אני אומרת לו 'תתפלל בשבילי' ונכנסת פנימה לתוך הכנסת, ואז אני מתחילה להיפגש אחד על אחד עם חברי הכנסת. אלה מפגשים לא קלים לי. אני צריכה להתחיל לספר על עצמי, לשווק את מה שעשיתי, פעם ראשונה בחיים שאני נדרשת לעשות דבר כזה. אני מוצאת את עצמי בסוג של ראיון עבודה, מול אנשים שאצל חלקם צורת החשיבה היא מאוד פוליטית, ואני צריכה לשכנע אותם לבחור בי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- כמו מלך בטירה: החיים החדשים של דונלד טראמפ
- "נתניהו בחרדה גדולה": מה אומרת שפת הגוף של ראש הממשלה?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
מועמדותה של מרים פרץ לתפקיד נשיאה כמו חיכתה להירשם. נדמה שהאהבה אליה ברוב שדרות הציבור הישראלי חובקת. חייה - כאשת חינוך ששכלה את שני בניה, שנפלו בקרב כלוחמים בצה"ל, ובחרה להשתקם ולהקדיש את ימיה להנחלת המורשת היהודית והציונית ולהרצאות מול בני נוער וחיילים - הם השראה עבור ישראלים רבים. פרס ישראל כבר הוענק לה, כמו גם דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר־אילן. ביום העצמאות ב־2014 הדליקה משואה, וכשזכתה בפרס ישראל הפך נאום הזכייה שלה כמעט קנוני, ונפתלי בנט - בתפקידו כשר החינוך - הורה ללמד אותו בבתי הספר.
יותר מזה? נותרה לה רק הנשיאות. אבל בעצם למה לה לדחוק במעמד הקונצנזוסיאלי הרחב כל כך שאליו הגיעה? מה גרם לה לרצות לנסות ולרוץ לנשיאות - ועוד מול יצחק (בוז'י) הרצוג, מועמד בעל ניסיון פוליטי ודיפלומטי עשיר בהרבה משלה?
"כבר 22 שנה, מאז שנפל בני אוריאל, שאני נפגשת עם חיילי צה"ל ונותנת שיעורים, וזה עבר מפה לאוזן", היא מנסה להסביר. "וזה הפך למצב שהיום אין צוער בבה"ד 1 שאני לא פוגשת. אני קוראת להם 'המנהיגים הבאים של המדינה'. הפגישות האלה התקדמו לאורך שנים גם לתנועות הנוער ולמכינות קדם־צבאיות ולהרצאות לקהילות בחו"ל. ובמקביל תמיד חינכתי, ניהלתי בית ספר, הייתי מפקחת. יצא לי שם כזה של חיזוק, של חיבור לאנשים, של ליווי משפחות שכולות, של חינוך, של נוער, של אלפי מפגשים עם לוחמים. לפעמים אני כמעט מתמוטטת מול כל הבקשות שמגיעות אליי. פתחתי מעין משרד רווחה אבל אני קראתי לו 'המשרד ששומעים בו את כל הארץ'. בלילות הייתי יושבת ומשתדלת לחזור לכולם. ואז זה התחיל לבוא מאנשים. בסוף ההרצאה אנשים היו באים אליי ואומרים לי, 'את צריכה להיות נשיאה'. בהתחלה התביישתי לספר את זה לילדים שלי ולחברים, הייתי נבוכה, לא היה לי נעים לדון בדבר הזה. עד שהגל הזה נהיה כל כך גדול שהחלטתי להיענות".
מה תגידי למי שאומר לך, "את דמות מאוד אהובה, אפילו נערצת, אבל אין לך שום ניסיון פוליטי או ציבורי משמעותי"?
"ודאי שאין לי ניסיון פוליטי. אין לי ניסיון כמו לבוז'י הרצוג, אדם יקר שאני מכבדת ואוהבת, מוקירה ומעריכה. אבל אולי הגיעה העת למשהו חדש, שונה, אולי זאת השליחות שלי, כי במהות, בעיניי הנשיא משקף את רוח האזרחים והציבור. אני רואה נשיא בתוך העם. אני חיה בתוך העם, ובשבילי העם שאיתו אני נפגשת מורכב מציבורים כל כך רחבים - דרוזים, צ'רקסים, אני עצמי אימצתי הביתה ילד נוצרי, גרמן רוז'קוב, קצין בנח"ל שנפל בגבול הצפון. אנשים הרי כל הזמן אומרים שהנשיא צריך להיות לא פוליטי, אבל אז רוצים פוליטיקאי?"
אולי את מתאימה יותר לפעילות חברתית ופחות להנהגה?
"אתם יודעים מה הפקידו בידיים שלי? למי מביאים את לוחמי המוסד והשב"כ כשרוצים לחזק אותם ולחדד אצלם את התודעה לפני הדברים הכי חשובים שהם עושים? המפקדים שלהם מביאים אותם אליי, ואני, ביראת כבוד, עובדת איתם. עם כל הכבוד, מביאים אותם אליי, לא לפוליטיקאים".
ככל הידוע בינתיים, הרצוג פועל נמרצות על מנת לקבל תמיכה רחבה ככל האפשר מצד חברי הכנסת. פרץ, לעומת זאת, ובניגוד לציפיות, לא נהנית מתמיכה רחבה בליכוד - שם היא נתפסת כמי שמקורבת יותר לנפתלי בנט. ראש הממשלה התיר לאנשי מפלגתו בחירה חופשית בכל הקשור לתמיכתם במועמד לנשיאות, והח"כים גדי יברקן וקטי שטרית, למשל, כבר הביעו תמיכה בהרצוג. האם התאכזבה? "ממש לא", פרץ אומרת. "חברי כנסת מהליכוד חתמו לי וכרגע ראשי הסיעות לא הביעו תמיכה באף מועמד. הגיוני שהם יחכו לרגע האחרון - והמועמדות שלי טרייה וחדשה, החלטתי רק לפני ימים ספורים להתמודד".
בעצם למה חיכית עד עכשיו? רצית לוודא שנתניהו לא רץ בעצמו?
"אכן חיכיתי לראות אם נתניהו מתמודד. יש לי כבוד לראש הממשלה ולא רציתי להתמודד מולו. רק שכשהוא החזיר את המנדט והיה ברור שהוא לא יגיש, לקחתי חל"ת מהעבודה. הייתי נוהגת כך כלפי כל ראש ממשלה, ולא משנה מי הוא. כביכול נזכרתי מאוחר כי כל השאר בזירה כבר שנה, אבל אני מקווה שזה לא יהיה בעוכריי".
הנושא של חנינה אפשרית לנתניהו, אם יורשע, עוד עשוי להתגלגל לפתחו של הנשיא הבא. איפה את עומדת בנושא?
"כששואלים אותי את השאלה הזו מניחים מראש שראש הממשלה אשם. אני יודעת לומר דבר אחד, שאמרתי כל חיי: שיש חוק וסדר ויש מערכת משפט בארץ ואני מאמינה בה. לי ברור שאין משוא פנים בדין. כרגע המערכת עוד בתהליך. חנינה היא תהליך ארוך שכולל קודם הרשעה בבית משפט, ישיבה בכלא והגשת בקשה, ומהפרקליטות זה מגיע לשר ומשם לנשיאה. זו לא מערכת אוטומטית. אם וכאשר נגיע לרגע הזה יופעל שיקול דעת".
את מניחה שראש הממשלה יורשע - ואז יבקש חנינה?
"אני לא חושבת שהוא אשם או זכאי, וזה ממש לא מתפקידי. בבוא היום בבית הנשיאה, כל בקשת חנינה תיבחן בעיניים מקצועיות, בשוויוניות ובהוגנות מוחלטות".
האם ראוי בעינייך שנאשם בפלילים יקים ממשלה או יעמוד בראשה?
"אני מאמינה בשלטון החוק. המותר והאסור ייקבעו על פי החוק".
אנשים מאוד אוהבים אותך, אבל חוששים שאת אדם לא פוליטי, אולי תמים. שאפשר יהיה לתמרן אותך.
"תמימות היא לא מילה גסה. לא נכון לבלבל בין תמימות ליושרה או אמונה באדם. תסמכו עליי שיש לי שיקול דעת. אני לא פראיירית. ניהלתי אנשים בחיי, אני חיה פה ומעורה היטב בזירה הציבורית. אני יודעת לקרוא אינטרסים ולהבדיל בין טוב לרע".
או שמצפים לדמות חזקה.
"אומרים לי שרוצים בתפקיד מישהו חזק, כאילו לא התמודדתי עם קשיים בחיי. כאילו לא קיבלתי החלטות הרות גורל. אני מלמדת כיום מנהיגות באינספור מקומות. אני עסוקה רק במנהיגות, ובמנהיגות כזו שיודעת לנסח חזון ולגייס את האנשים להשיג אותו. אני מאמינה בהנעה מתוך אהבה. מניעים אנשים ורותמים אותם לא בזבנג ולא בבום. זו אמנות שאני עושה כל חיי. אני מבקשת מהילדים שלי לעבור על הפייסבוק ולהוציא כל הודעה שיש בה ביקורת. אני קוראת, לומדת וכותבת אצלי הכל. זו המשמעות של עבודה חינוכית בעיניי. ללמוד כל החיים. בעיניי זה חוזק".
היא נולדה ב־1954 בקזבלנקה שבמרוקו. עלתה ארצה בגיל עשר וגדלה במעברת חצרים שבבאר־שבע. הוריה, שלא ידעו קרוא וכתוב, התקשו להיקלט בארץ והיא סללה את דרכה בעצמה, סיימה לימודי תיכון וניגשה ללימודי חינוך והיסטוריה באוניברסיטת בן־גוריון. לאחר נישואיה לאליעזר עברו בני הזוג להתגורר באופירה שבסיני, שם נולדו אוריאל ואלירז. המשפחה פונתה מסיני ב־1982 ועברה להתגורר בגבעת זאב.
היא נכנסה לתודעה הציבורית בעקבות מותם של בניה, אוריאל ואלירז, בהפרש של 12 שנה. הראשון פיקד על מחלקת הסיור בגדוד 51 של חטיבת גולני ונהרג במארב בדרום לבנון בשנת 98'. אלירז נהרג ב־2010 בהיתקלות עם חוליית מחבלים ברצועת עזה. אליעזר, בעלה, נפטר בגיל 56, זמן קצר לאחר מותו של אוריאל.
מאז, הפכה פרץ לדמות לאומית מוערכת. לאורך השנים הוכיחה שהיא אישיות גדולה ומשמעותית יותר מהנסיבות שפירסמו אותה, הן כאשת חינוך מרשימה עם תפיסת עולם מנומקת, רלוונטית ומורכבת, והן כפעילה בחזית הציבורית למען מטרות משותפות רחבות.
הראיון איתה נערך ביום רביעי השבוע בביתה בגבעת זאב, הבית שבשנים האחרונות עלו אליו לרגל כל ראשי המפלגות, חברי הכנסת והשרים הבכירים שהבינו את הכוח הציבורי והאהדה הגדולה להם היא זוכה, וניסו לשכנע אותה להתמודד ברשימתם. היא לא נכנסה לפוליטיקה, ועכשיו היוצרות התהפכו והיא זקוקה לתמיכתם.
"לא עברתי בכל מוקדי הכוח של החברה הישראלית ולכן גם ההשפעה שלי על חברי הכנסת לא דומה להשפעתו של מי שחי במערכת הפוליטית שנים", היא אומרת. "כל פעם מחדש מעלים את הטענה לפיה אין לי מספיק ניסיון, ובעיניי זו טענה מקוממת. כאילו ניסיון של עשרות שנים בתחום של חינוך והובלה לא נספר. אם הייתי רוצה פוליטיקה, הייתי הולכת לפוליטיקה. כל ראשי הסיעות הציעו לי תפקיד של שרה, אבל אני בחרתי לא להיות שם".
הבית סביבה הומה אדם כרגע, כולל ילדיה וחברים מתחנות שונות. "אין לנו מטה" היא אומרת, "המטה הוא חברים שהכרתי במשך השנים, וחברים של הילדים. יש פה רק אדם אחד שמקבל כסף, זאת מאיה הדוברת שהתחילה לעבוד לפני יומיים".
כשפרץ אומרת "חברים של הילדים" היא מתכוונת לחברים של שני בניה שנהרגו. לאורך השנים נשארה בקשר רצוף עם חבריהם, ועכשיו הם מתגייסים לעזור לה בקמפיין, כשלצידם ארבעת הילדים הנוספים - הדס, אביחי, אליסף ובת־אל, כמו גם ציבור רחב של ישראלים שרואים בה מופת של עמידה איתנה והתמודדות ישירה מול המחיר הכבד ביותר שעשויים ישראלים להידרש לשלם תמורת המשך קיומנו כאן.
זו נקודת החוזק הגדולה שלה, אבל גם נקודה שמזמינה שאלות. פרץ הפכה לסמל ישראלי, אבל הסמליות הזאת - שיושבת על מיתוסים ומוסכמות כבדי משקל - אינה טריוויאלית. השכול הצבאי בישראל הוא קודש הקודשים, וזו בדיוק הסיבה שאי־אפשר שלא לשים סימני שאלה על המחירים שהחברה הישראלית משלמת בשל מצבה, ובראשם קבלת מחיר הדמים כגזירת גורל. וכמובן - כפי שנכתב בעבר בנושא פרץ - האופן שבו זכתה לפרסום, כמו לא מעט נשים ישראליות מרשימות אחרות, דווקא דרך סיפור השכול הפרטי שלה.
"לא בחרתי שיכירו אותי, לא בחרתי בבמה הציבורית, אני רציתי להמשיך את חיי", פרץ נדרשת לנקודה הרגישה. "לצערי האסונות שפקדו אותי הוציאו אותי מהאנונימיות. אני לא מבינה למה כל פעם כשמחליטים לבחור בי מציגים אותי כאם שכולה, כאילו זה כל מי שאני. אני מחנכת, מנהלת, אני מעצבת דורות של מנהיגים ומנהיגות. לא הפכתי לקונצנזוס בגלל שבניי נפלו; הדרך שבה בחרתי להתמודד עם השכול היא זו שהביאה אותי לציבוריות הישראלית וכבשה את לב האנשים. ובדרך הזו היו דברים שדיברו לאנשים: שמחת החיים, הדבקות בחיים, אהבת העם והארץ, מתינות ורגישות.
"כואב לי שכל פעם הדבר הראשון שמזכירים לי זה את היותי אם שכולה ולא את מעשיי. על הבמה בפרס ישראל ישבו שני הורים שכולים: דויד גרוסמן ומרים פרץ. רק אותי הציגו כאם שכולה, אותו הציגו כסופר. האם הוא קיבל פרס על השכול? לא, הוא קיבל פרס על יצירתו הנפלאה. למה אצלי זה לא ככה? בפרס ישראל פתאום גילו שאני יודעת לכתוב, שאני יודעת לנאום, שאני יודעת לחזק את כל עם ישראל במסרים מורכבים וחשובים. זו העשייה שלי. הציבור רואה אותי כאחת משלו, ובסקרים אני תמיד נמצאת באחוז מאוד גבוה מעל כל המועמדים שאני מכירה ומוקירה. אני מאמינה שאם תוצב קלפי בכל יישוב בארץ, אין לאף אחד שום ספק שהעם היה בוחר בי".
אבל בסוף זו הצבעה של 120 ח"כים, לא של הציבור.
"אני סומכת ומאמינה שנציגי העם לא יתעלמו מהקולות של העם".
יהורם גאון ניסה להתמודד אבל ויתר, בטענה שפוליטיקה היא עסק מלוכלך מדי בשבילו.
"אני מבינה אותו, אבל בסוף זה מנגנון הבחירה. כואב לי עליו. האיש הוא ממש סמל. לקחתי את זה באופן כמעט אישי".
אולי כי עניינים פוליטיים הם חלק בלתי נפרד מסדר היום הנשיאותי. הנשיא ריבלין, למשל, סירב להצטלם עם נתניהו כשהטיל עליו הפעם את המנדט להרכבת הממשלה. זה משהו שאת מסוגלת לעשות?
"אני מודיעה פה שאני אצטלם עם כולם. מראש הממשלה ועד לאדם הכי פשוט. גם היום אני עושה סלפי עם כל מי שמבקש, להבדיל".
אולי אנשים חושבים שדווקא בגלל שאת כזה קונצנזוס, יהיה לך קשה לצאת מאזור הנוחות. נשיא עושה או אומר לפעמים דברים שמכעיסים חלק מהציבור.
"בהתחלה היה לי קשה לחשוב שאקבל החלטות שאנשים ייקחו קשה, אבל היום זה ממש לא מרתיע אותי. זו מנהיגות. אני אעשה את זה בצורה שונה, בדרך שלי. זה אומר שאתן את הבמה גם למי שלא מסכימים איתי. אני אנסה לשכנע אותם, אמשיך לכבד אותם ולאהוב אותם. אני מבטיחה לא להשתיק אף קול. אני לא חוששת ממתקפות פוליטיות. זה חלק ממנהיגות ומהתמודדות. הרבה אנשים אומרים לי לא להיכנס ללכלוך הזה. פוחדים שזה יפגע בי. אני מצהירה שאני מוכנה לשלם את המחירים".
הנשיא ריבלין אמר, זמן קצר אחרי שנכנס לתפקידו, "בני עמי בחרו בטרור", בהתייחס לפיגוע בדומא שבו נרצחו בני משפחת דוואבשה מבקבוק תבערה שהושלך לביתם. עמירם בן אוליאל הועמד לדין והורשע ברצח בני המשפחה. מה את חושבת על האמירה הזו של ריבלין, שרודפת אותו כבר שבע שנים?
"כולנו מסכימים שרצח של חפים מפשע הוא מעשה מתועב, וודאי של ילד שנשרף בביתו. אני הייתי מתנסחת אחרת".
מכיוון שבבית הנשיא, כאמור, מעולם לא ישבה נשיאה, פרץ ציפתה לפחות להתגייסות נשית כלשהי לקידום מועמדותה, אבל מבין 30 חברות כנסת, בינתיים חתמו רק שלוש נציגות על המלצה לנשיאותה. "הנה סוף־סוף יש הזדמנות להפוך את בית הנשיא לבית הנשיאה לא בגלל אפליה מתקנת אלא באמת בזכות התאמה, אז איך ייתכן שדווקא נשים לא רואות את זה?!" היא מתלהטת. "התקשרתי לאחת מחברות הכנסת שכל הזמן מדברת בעד קידום נשים והפריפריה, אבל היא אמרה שהיא תומכת במישהו אחר. אמרתי לה בכנות: 'כשיזמינו אותנו ביום האישה הבינלאומי, תגידי שאת בעד קידום נשים וניפוץ תקרות זכוכית ושוויון הזדמנויות. אז הנה אני פה מולך. איך זה הגיוני?'"
במה בית הנשיאה שונה מבית הנשיא?
"כאישה אני מביאה אינטואיציות נשיות אחרות. אני אוכל להביא לשם את הקול של האמהות, הסבתות, דברים שפחות ראינו. בבית הנשיא יישמע קולן של נשים ומאבקן. אני מחויבת למאבק החשוב כל כך נגד אלימות נגד נשים, למאבק על זכויות נשים וקידום נשים. ובעיקר - למתן הזדמנויות לנשים. אני חוויתי על בשרי את המשמעויות של היעדר הזדמנויות ואני רוצה לחזק את הקול הנשי והסולידריות הנשית".
כשהתחיל ירי הטילים על ירושלים ביום שני שעבר, פרץ הייתה בבית עם בתה. הנכדים לא היו לידה. "כשהחלה האזעקה ראיתי את הטירוף בעיניים של הבת שלי. היא רצה יחפה בצרחות. בשנייה הזו אמרתי: 'את הרגע המבעית הזה אנשי הדרום חווים כבר 20 שנה. 20 שנה הורים רצים עם ילדיהם למקלטים, אמהות מרימות תינוקות בשנתם למקלטים. נקרע ליבי. אני חושבת שלילדי עוטף עזה והדרום מגיע לחיות כמו כל ילד אחר בעולם. לא נגזר עליהם לחיות בממ"ד. אני מזדהה באופן טוטאלי עם המשפחות והילדים וחושבת שצריך להביא שקט לאורך זמן".
את מאמינה שאסור לסיים את סבב הלחימה הזה מבלי להחזיר לישראל את אברה מנגיסטו, הדר גולדין ואורון שאול?
"חלק מרכזי במשימה הלאומית הוא להשיב את הבנים. אני מזדהה עם המשפחות, ומדינת ישראל חייבת למצוא כל דרך להשיבם הביתה. כעת ישנו חלון הזדמנויות, אני סומכת על ראש הממשלה ושר הביטחון וחושבת שהשבת הבנים צריכה לעלות כנושא מרכזי בכל דיון על הפסקת אש".
מעבר לאיום מבחוץ כרגע, המערכה היום היא בעיקר בתוך ישראל. כשאת רואה את התמונות בערים המעורבות, מה את חושבת?
"כשראיתי איך מוציאים ספרי תורה מבתי כנסת שרופים התחלחלתי. המראות האלו, של ספרי קודש שרופים, הם מראות שאסור לנו לראות. חוק וסדר הם לא פריבילגיה וחובתה של המדינה להעמיד את כל הפורעים לדין. כששמעתי על הלינצ'ים בעכו ובלוד בכיתי. בכיתי גם כשראיתי את תמונות הלינץ' בבת־ים. יש לנו מוסר יהודי ויש בו צלם אנוש. אנחנו מקדשים חיים ולא פוגעים בצלם אנוש. האלוהים שלי הוא גם האלוהים של ערביי ישראל. וגם אצלם יש צלם אנוש. עכשיו זה הדבר שדחוף לנו לחזק. בלוד ראינו שמי שהצליחה לייצר רגיעה זו דווקא החברה האזרחית. אנשים טובים שרוצים להמשיך לחיות בעיר מתוך כבוד הדדי. מה שהם עשו אלף שוטרים לא יצליחו לעשות. זה לא יכול לבוא מלמעלה, זה חייב לבוא מלמטה".
אבל מלמעלה מגיעה לא מעט הסתה.
"במתח שנוצר בחברה, מילים שסימלו אידיאולוגיות ותפיסות עולם קיבלו פרשנות מרחיקת לכת. ממתי 'שמאלני' זו קללה? זו אידיאולוגיה שיש לה מקום של כבוד, היא לא פחות לגיטימית מכל אידיאולוגיה אחרת ואסור שהמילה שמאלני תהיה כינוי למי ששונא את המדינה. לצערי איבדנו את האיפוק. לא חייבים להגיב לכל דבר. לפעמים צריך להשהות שיפוט".
מה חשבת, כאם שכולה, על הפגנות פעילי הליכוד מול בית משפחת פרקש?
"אסור להכניס את השכול לתוך המחלוקת הפוליטית. זה זיעזע אותי והתייחסתי לזה באזכרה של בני אוריאל שהתקיימה כשבוע לאחר מכן. אמרתי מעל קברו: 'אני לא יכולה להגיד לך אוריאל נוח על משכבך בשלום כי לא נותנים לכם לנוח. אני מבקשת להוציא את השכול מתוך הקטטה הפוליטית".
מה חשבת על אמירתו של מפכ"ל המשטרה לגבי "טרוריסטים משני הצדדים"?
"אני לא הייתי מתנסחת בצורה הזו. עצם הדיון הזה בימים המורכבים הללו מלבה את האש ומסית את הדיון מהדאגה לשלומם וביטחונם של תושבי העיר לוד".
ערביי ישראל לפני רגע כמעט ישבו בממשלה, עכשיו המילים "דו־קיום" כמעט והפכו לגסות.
"ערביי ישראל הם חלק מהחברה הישראלית. הם יהיו פה ואנחנו נהיה פה. המאמץ שלנו צריך להיות אחד: ללמוד לחיות יחד. אף אחד לא יעזוב את הבית הזה. יכול להיות שזה ייקח שנים, יכול להיות שאנחנו בתקופה של התפרצות ואני מקווה שהיא תחלוף, אבל בתוך תקופת ההתפרצות חובתנו לזכור את התקופות הטובות. לדבר על החברה הערבית כמקשה אחת זו טעות קשה. אנחנו יכולים ללמוד שיעור גדול מבתי החולים על דו־קיום. כשמטפלים באדם לא בודקים את מוצאו ועמדותיו. הדבר היחיד שקדוש שם הוא החיים".
מה חשבת על הקריאה של פוליטיקאים מימין להחרים את חברת סלקום, שיזמה שביתה בת שעה למען דו־קיום ונגד שנאת חינם?
"המילה 'חרם' הורגת אותי. ראיתי שיזמו חרם על סלקום, זה נורא ואיום. אתם לא מסכימים עם הדרך? תביעו עמדה. אבל ממתי משתמשים בחרם? זה כלי ענישה כל כך קיצוני. הם האויב שלכם? כשאדם פרטי מחליט להתנתק זה לגיטימי, אבל שמנהיגים יקראו לחרם? מאיפה זה נכנס אלינו? כשבני אלירז נפל, עיתונאי מסוים כתב שהוא לא רוצה לחיות במדינת הג'יהאד של משפחת פרץ. הארץ רעשה ואנשים החליטו להחרים את העיתון וביטלו מינויים. שבוע אחר כך הנשיא פרס הזמין אותי אליו ושאל האם יש משהו שהוא יכול לסייע לי בו. ביקשתי ממנו לקרוא לציבור לחדש את המינוי לעיתון. הוא נדהם, ואמרתי לו: מבניי למדתי את ערך כבוד האדם ואהבת האדם. את מי יפטרו בעיתון? את המנקה. את המדפיס. אני לא אתן יד לפגיעה בפרנסה של אדם".
מה את חושבת על הסיכוי לבחירות חמישיות?
"אנחנו במשבר מנהיגותי קשה. עוד בחירות זו מכה אנושה מבחינה חברתית וכלכלית. צריך לעשות הכל בשביל שלא ניגרר לשם. כל ראשי הסיעות הם אנשים אינטליגנטים ויצירתיים והם חייבים למצא פתרון. העם אמר את דברו ארבע פעמים. הם צריכים לשבור את הראש איך הארץ הזו לא תלך לעוד בחירות. אני מייחלת ליום שבו יוכלו לשבת כולם יחד".
כולל הסיעות הערביות?
"ודאי. איזו שאלה".
התקווה שאת מביעה, שלא נלך לבחירות חמישיות, עשויה להוביל לממשלת לפיד־בנט וגוש המרכז־שמאל. את חוששת מזה?
"חוששת? למה לחשוש?! כל הרכב פוליטי שיאפשר כינון ממשלה על בסיס בחירה של העם ויביא לנו סוף־סוף יציבות ושקט הוא מבורך".
אם תיבחרי, מה תעשי כדי למנוע בחירות?
"אני אעשה כל מה שאוכל בכוח שלי כדי לרתום את ראשי המפלגות לפשרות ולירידה מהעץ. הערך הכי חשוב הוא מציאת המחנה המשותף ולא המפריד. אין לי מרשם קסמים, אבל 80 אחוז מהפוליטיקאים מסכימים על 80 אחוז מהדברים ומתוך המכנה המשותף הזה צריך לפעול".
ביום רביעי השבוע, פרץ עדיין התקשתה להביא את עצמה לבצע את שיחות השכנוע הנדרשות עם פוליטיקאים במשכן על מנת שיתמכו במועמדותה. "אני יושבת מולם ומעידה על עצמי שמגיל 18 אני נמצאת בעולם החינוך, שהשליחות שלי בעולם היא לעסוק בעיצוב של דור, ואני מרגישה שחלק מהם מסתכלים לי בעיניים ומתחברים לכל מילה, אבל אני רואה שיש חלק שלא מבין את השפה הזאת", היא אומרת. "ואז הסתכלתי החוצה מהכנסת ומה שבלט לעיניי זה הגדר שמקיפה אותה; הגדר בין אנשים שפוגשים אותי כל יום ודוחפים אותי ללכת להיות הקול שלהם, ואלפי פניות שאני מקבלת ברשתות החברתיות, לבין הפוליטיקה. ומה שאני מאוד מקווה זה להיות גשר מעל הגדר הזאת, לחבר את מה שהעם רוצה ולהביא את הקול הזה לנבחרים. ואני מוצאת את עצמי הולכת גם בתוך הכנסת ואנשים פונים אליי במסדרונות, 'את הנשיאה שלנו', אבל אצל הפוליטיקאים יש לי אתגר גדול כי אצלם הדברים נראים אחרת".
מפחיד אותך להפסיד?
"את היום של הגשת המועמדות - היום הכי שמח ומשמעותי - פתחתי בעלייה להר המנוחות, אל אליעזר אישי היקר. כל חיי הוא זה שדחף אותי לכל דבר, ובבוקר שבו אני הולכת להציג את עצמי כמועמדת לנשיאות, אני יוצאת מבית ריק. הלכתי לאליעזר לשתף אותו ולומר לו שאני צריכה את התמיכה שלו ואת העזרה שלו. אני יכולה לומר שבכיתי שם הרבה, כי כל כך קשה להיות במעמדים האלה בלעדיו ובלי הילדים. החיסרון בולט מאוד דווקא בימים המשמחים האלה. משם יצאתי לכנסת ושמתי לב שהנסיעה הייתה מאוד שקטה. כשהרכב חנה ליד הכנסת - וזאת כנסת שאני מכירה היטב - ההליכה שלי לשם הפעם הייתה אחרת. מצאתי את עצמי הולכת בדממה, ביראה גדולה. הלכתי בשקט, מביטה על הכנסת, וככל שהתקדמתי היה לי קול פנימי שאמר לי: 'את מבינה איזה דבר גדול את הולכת לעשות?'.
"כשכף רגלי עמדה להיכנס, ראיתי רק תמונה אחת: מעברת חצרים, ואני הילדה, יחפה שם בתוך כל החולות של באר־שבע, עם בגדים פשוטים, עם בית שהוא צריף. וכשעמדתי להיכנס אמרתי: 'אל תשכחי את הילדה הזאת. לא ביום הזה, ולא בכלל'. כי אם יש משהו שהייתי אומרת שמפחיד אותי, זה שאני אתבלבל ושתיכנס בי חס וחלילה אפילו טיפת גאווה מהתפקיד שאני עומדת להעמיד את עצמי לבחירה אליו. מצד שני הייתי כל כך גאה, אמרתי לעצמי: 'תראי איזו מדינה. באת לארץ ממרוקו ותראי לאן הגעת'. שני קולות היו בי שם, לזכור מאין באתי ולהרגיש את הגאווה האדירה בהזדמנות שקיבלתי מהמדינה הזאת".
