טר"ש יגאל פלמור היה הראשון שהגיע. בשבועות ובחודשים הבאים יצטרפו אליו עוד חיילים וחיילות צעירים שנאספו מרחבי יחידה 8200 וממקומות אחרים בצבא.
הוא לא רצה להיות שם. באוגוסט 1979, פלמור היה חייל טרי באחד הבסיסים המרכזיים של יחידת ההתרעה המרכזית של ישראל, על פסגת אחד מהרי הצפון. במקור הוא בכלל קיווה להגיע לחטיבת המחקר של אמ"ן, אבל למרכז הגיוס של המודיעין היו בשבילו תוכניות אחרות: מכיוון שידוע היה שהוא בנו של אליעזר פלמור, אחד הוותיקים והמנוסים שבדיפלומטים של משרד החוץ, ושהתגורר כילד וכנער באירופה והוא שולט היטב באנגלית ובצרפתית, העדיפו לשבץ אותו ליחידת ההתרעה כמתרגם שיחות בשפות זרות. "זה היה די שטנצי, בלי הרבה אקשן", פלמור זוכר. "אבל התחלתי להתאקלם ולא רציתי לעזוב".
כתבות נוספות למנויים:
אלא שאז, משום מקום וללא נימוק, נחתה הוראה מהמפקדה להעביר את פלמור מיידית לבסיס אחר של 8200, והוא מצא את עצמו מגיע למתחם סגור ומבודד. יחד עם יתר החיילים הלא־מוכרים שהגיעו, הוא שמע לראשונה מאיש מודיעין בשם רפי כנפו על מטרת הגעתם: להאזין, להקליט, לסנן, לתמלל ולתמצת שיחות טלפון זרות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
די מהר הם הבינו שהטכנולוגיה החדשה חיברה חלק גדול ממרכזיות הטלפונים הבינלאומיות למערכות תקשורת חדשות שמעבירות שיחות טלפון ממדינה למדינה. במרכז היחידה נתקלו החיילים גם במכשיר מוזר בגודל מקרר. לכמה שליטים במזרח התיכון כבר היו כאלה והם השתמשו בהם, לרוב לעיתים נדירות, דרך קווי הטלפון הבינלאומיים. המכשיר נקרא 'פקסימיליה' ולמצטרפים החדשים הסבירו שהוא יודע לסרוק מסמכים ולהעביר אותם ממקום למקום. "עדיין לא הבנו למה הביאו אותנו לשם", נזכר אחד המצטרפים האחרים ליחידה, "כנפו לא הסביר לנו כלום, רק אמר שיש משימה בעלת חשיבות לאומית ממדרגה ראשונה, והכניס אותנו לאולם ההאזנה המרכזי".
17 מכשירי הקלטה עם סלילים ניצבו שם, כל מכשיר מחובר לאחד מ־17 הקווים שהוקצו לקשר הטלפוני שבין עיראק לצרפת. כל המכשירים נמצאו במצב הקלט עם pause. "ואז המפקדים העבירו לנו רשימת שמות של חברות גדולות ומהנדסים צרפתים שברגע שמוזכרים בשיחה או מדברים, אנחנו מיד צריכים לשחרר את הכפתור, להקליט ולתמלל", נזכר פלמור.
"תוך זמן קצר הבנו בדיוק על מה מדובר ולמה היה חשוב כל כך להביא אותנו לשם, ואחרי איזה זמן הצעתי לחברים לכנות את הצוות הקטן והמיוחד שלנו בשם 'אפוקליפסה', במשמעות של מה־עלול־לקרות בגלל הנושא שבו עסקנו".
שנתיים מאוחר יותר, בהתבסס על פעילות הצוות, יפציץ חיל האוויר את הכור הגרעיני בעיראק – אחד המבצעים המסוכנים והנועזים שישראל יזמה אי פעם. ביום שני הקרוב יימלאו למבצע הזה 40 שנה.
שליט עיראק סדאם חוסיין ראה עצמו באותם ימים כדמות היסטורית, מנהיג פאן־ערבי שיהפוך את עיראק למעצמה אזורית שווה בכוחה לאיראן. לגבי השאיפה להרוס את ישראל, סדאם לא חסך במילים. "הישות הציונית התוקפנית הזאת איננה אלא סרטן איום", אמר לא פעם.
חוסיין הבין שעיראק לעולם לא תהיה מעצמה ללא מאגר נשק משמעותי, והדרך היחידה מבחינתו לכבוש את המזרח התיכון הייתה להחזיק ביכולת להשמיד אותו. במצב אידיאלי, סדאם היה נותר מבודד בקהיליה הבינלאומית, אבל גיאופוליטיקה היא עניין מורכב, וכמה מעצמות מערביות, לרבות ארצות־הברית ובמיוחד צרפת, ביקשו להפעיל השפעה משלהן באזור ולמשוך את חוסיין אליהן. והיה גם הפיתוי שבכסף הגדול שחוסיין פיזר.
האיש השני בחשיבותו בפריז אז, ראש הממשלה ז'אק שיראק, עמד באותם ימים מאחורי שורה של עסקאות ענק בין צרפת ועיראק ובראשן מכירה של שני כורים גרעיניים: כור קטן מסוג 'איזיס' בהספק של 5 מגוואט – ששימש את הצרפתים להכשרת כוח אדם שיעבוד בכור השני, הגדול בהרבה – 'אוזיריס', בהספק של 40 מגוואט עם אפשרות להרחבה עד 70 מגוואט.
ליבת הכור הגדול הכילה 12 ק"ג אורניום מועשר ב־93 אחוז, כמות שניתן להפיק ממנה פצצה גרעינית, ולכן אם צרפת הייתה מקיימת את הבטחתה ומחליפה מדי פעם את מוטות הדלק המשומשים, יכלו העיראקים פשוט להמיר חלק מהם לטובת נשק אטומי. העיראקים, מצידם, שילבו את שם הכור עם שם ארצם, וקראו לו 'אוסיראק'.
העובדים בפרויקט מצידו הצרפתי, כמו גם ראשי המדינה ואנשי הקהיליה המדעית בצרפת, ידעו, רובם לפחות, כי ממשלתם משקרת בהבטחותיה לעולם כי מדובר בפרויקט שאין דרך להסיטו לכיוון צבאי. הצרפתים הבינו היטב כי עם הספק כזה, טענת העיראקים כי כוונתם מחקרית בלבד היא, במקרה הטוב, תמוהה.
פעם אחת בלבד – כנראה בטרם הבין את הנזק שבהצהרות כאלה – הרשה לעצמו חוסיין להתרברב: "החיפוש אחר טכנולוגיה בעלת פוטנציאל צבאי הוא תגובה לחימוש הגרעיני של ישראל", הכריז בראיון בספטמבר 1975, בדיוק לפני שביקר בפריז כדי לחתום על עסקאות נוספות. "ההסכם הצרפתי־עיראקי הוא הצעד הערבי הראשון לקראת השגת נשק גרעיני, גם אם מטרתנו המוצהרת בבניית הכור איננה ייצור פצצות אטום".
עבור המשק הצרפתי, מדובר היה בעסקת חלומות. העיראקים שילמו סכום גבוה משווי הכור, והצרפתים קיבלו גם הנחה גדולה ותנאי תשלום נוחים ביבוא נפט מעיראק. מספר רב של חברות צרפתיות היו קשורות לפרויקט הענק, ומינהלה משותפת הוקמה בפריז ובבגדד. לא הרחק מאתר הבנייה הוקמו מעונות מפוארים לכאלפיים מהנדסים וטכנאים צרפתים.
בישראל, בינתיים, הוקם צוות תיאום למוסד, למשרד החוץ ולאמ"ן שכונה 'עידן חדש' והתבקש, "לעשות מאמץ מיוחד ומרוכז כדי לעלות על פרטי הכוונה העיראקית להשיג כושר גרעיני", כהגדרתו של נחום אדמוני, אז סגן ראש המוסד וראש הצוות.
הידיעה כי מדובר בפרויקט אדיר שמתחיל בצרפת – שם מיוצרים הרכיבים המרכזיים ושם גם מקבלים ראשי הפרויקט את הכשרתם – וממשיך במרכז המחקר אל־תאווית'ה ליד בגדד, הובילה להחלטה להקים יחידה מיוחדת ב־8200 שתעקוב אחר כלל השיחות – בעיקר בצרפתית – שהתנהלו בין בגדד, אל־תאווית'ה, פריז ויתר האתרים שבהם פוזרו המתקנים. אלא שב־8200 לא היו אז כמעט דוברי צרפתית כשפת אם, והיה צורך לאתר כאלו בכל קצוות אגף המודיעין ולהכשיר אותם לתפקיד בהקדם. כך הוקמה אפוקליפסה.
"הסבירו לנו שיש שני כורים ונתנו לנו שורת שמות של חברות צרפתיות, מהנדסים בכירים בחברות הללו, ופקידים ומדענים עיראקים שידעו שהם מעורבים", נזכר פלמור. "לאט־לאט, משיחה לשיחה, התחלנו להבין על מה ומי מדובר, למפות את המחלקות השונות, לזהות מי מדבר עם מי וגם את קולות הדוברים החשובים".
דוד (שם בדוי), אחד החיילים שצורפו אז ליחידה שיהפוך בהמשך ליועץ מיוחד לחברות ענק בישראל ובחו"ל, נזכר ש"הנוהל היה כזה: היינו שניים־שלושה במשמרת. בכל פעם שהייתה מתחילה שיחה, היינו משחררים את ה־pause במכשיר, מתחילים להקליט ולהקשיב. אם הבנו שמדובר בשיחה חשובה, היינו ממשיכים להקליט. אם הבנו שמדובר בשיחה לא רלוונטית, היינו עוצרים. את השיחות המוקלטות היינו מתמצתים תוך כדי שיחה ורושמים ידיעה. את השיחות החשובות היינו מתמללים אחר כך, מתרגמים לעברית ומוציאים ידיעה מפורטת".
במקביל להאזנה לשיחות הטלפון פעלה ביחידה מחלקה נוספת שעסקה ביירוט אלפי תשדורות טלקס עם אינספור פרטים טכניים, שהועברו לחטיבת המחקר באמ"ן. ובמקביל, בצרפת, התקרבו קציני איסוף של יחידת 'צומת' במוסד – במסווה של אנשי עסקים – לעיראקים שעבדו במדינה ושנראה היה שקיים סיכוי שיהפכו לסוכנים. אחד הטכנאים שעבדו על הכור העביר ליהודה גיל, המגייס הבכיר של ישראל, מידע פנימי מתוך הכור ההולך ונבנה – מידע שגיל הסביר לאיש כי הוא זקוק לו כדי להתחרות בעצמו על מכרזים גרעיניים בעיראק.
אבל זו הייתה הצלחה נדירה. סדאם חוסיין הצליח להחדיר פחד בליבם של רוב המעורבים, ואנשי פרויקט הגרעין הוכו בהלם כשצפו בסרט שתיעד שרי קבינט עיראקים מוציאים להורג בעלי תפקידים בכירים אחרים. "זו הייתה קלטת מבעיתה", אמר בהמשך חידיר חמזה, אחד ממנהלי תוכנית האטום של עיראק, בראיון שלא שודר לרשת אן־בי־סי. "הוא שלח מסר שאם הוא לא מרוצה ממך מכל סיבה שהיא, אתה מת".
על־פי ספרו של ויקטור אוסטרובסקי על המוסד, פנו קציני האיסוף של צומת, תוך שימוש בסיפורי כיסוי שונים, למדענים צרפתים שהועסקו בפרויקט – בהם טכנאים, מזכירות ואנשי לוגיסטיקה – והצליחו לגייס אחדים מהם כסוכנים, בין אם תמורת תשלום נדיב ובין אם על רקע אידיאולוגי. כך הצליחה ישראל לקבל לידיה את התוכניות המפורטות של "אוסיראק", מסמך שנכתב בידי המדענים הצרפתים וסיכם את כלל העסקאות שנחתמו עם עיראק. "מהספר הזה למדנו המון", מספר סא"ל ד"ר רפאל אופק, פיזיקאי גרעיני מאוניברסיטת בן־גוריון שגויס לאמ"ן, "לרבות פריסה של אתר הפרויקט שבו נמצאים הכור והמעבדות הנלוות במרכז המחקר הגרעיני באל־תאווית'ה".
כשברשותה כמויות גדולות של מודיעין מרשיע, קראה ישראל לקהילה הבינלאומית לעצור את התוכנית, אבל מנהיגים זרים, וגם כמה יריבים פוליטיים של רה"מ מנחם בגין, האשימו את ישראל בזריעת בהלה, והתעקשו שהפרויקט העיראקי לא יכול לפגוע בשום דרך בישראל. הצרפתים המשיכו לטעון שהפרויקט הוא תוכנית מחקר לגיטימית, ושהופעלו די מנגנוני ביטחון על מנת להבטיח שעיראק לא תוכל לפתח פצצות אטום.
ישראל הבינה שהמסלול הדיפלומטי כשל. קבינט הממשלה כונס לשורת ישיבות בנושא ולבסוף הסמיך את ראש הממשלה לנקוט "פעולות דרושות" כדי לפגוע בפרויקט הגרעין העיראקי. המוסד קיבל אור ירוק לפעול.
בלילה שבין 5 ו־6 באפריל 1979 הבחינו שומרי ההאנגר של חברת CNIM Group – שהתמחתה בייצור חלקי מתכת עצומים למכוניות ולכורים גרעיניים – במכונית פיאט 127 רועשת במיוחד המתקרבת למתקן בלה סיין סור מר, מערבית לטולון, שם איכסנה החברה ציוד רב שאמור היה להישלח לאל־תאווית'ה.
השומרים הצרפתים הביטו בחשד במכונית המקרטעת בשעה ששתי נשים מבולבלות למראה יצאו ממנה. אחת מהן שאלה את השומרים מעבר לגדר אם יוכלו לעזור להן. היא סיפרה שהן תיירות בריטיות שיצאו לבילוי לילי בריביירה, אבל המכונית הישנה שלהן לא הפסיקה להתקלקל. היא חייכה.
השומרים פתחו את השער וניגשו לכיוון המכונית, גם הם בחיוך. בעודם עושים זאת, טיפסו חמישה לובשי שחורים במהירות ודילגו מעל הגדר. הם נכנסו חרישית לתוך ההאנגר והצמידו חמישה מטעני נפץ רבי־עוצמה לשני חצאי כדור עצומים ממתכת עבה. הם כיוונו טיימרים למטענים, ואז התגנבו בחזרה החוצה, טיפסו מעל לגדר, ונעלמו לתוך הלילה. לקח להם פחות מחמש דקות להיכנס ולצאת.
ברחבה שלפני ההאנגר, הצליחו השומרים להתניע את המכונית. זה היה קל, למרבה ההפתעה. שתי הנשים נראו אסירות תודה ואמרו שאולי ייפגשו מחר באחד מבתי הקפה בריביירה.
כמה דקות אחר כך הרעיד פיצוץ אדיר את ההאנגר ולשונות אש חרכו מבפנים את החיבורים בין הקירות ופרצו דרך אחת הדלתות.
כבאים כיבו את השרפה לפני שהבניין נהרס לגמרי, אבל כל תכולתו ניזוקה קשות, לרבות שני חצאי הכדור, שהיו עטיפת הליבה שיועדה לכור – החלק דרכו עוברים צינורות מי הקירור שמצננים את תוכה הלוהט. זה היה חלק קריטי לאוזיריס.
כמה שעות לאחר הפיצוץ, נטל דובר מטעם Groupe des Ecologists Francais (קבוצת האקולוגים הצרפתים) אחריות לפיצוץ בשיחת טלפון עם מערכת עיתון צרפתי, בשם ההגנה על איכות הסביבה. משטרת צרפת חקרה והגיעה למסקנה כי ככל הנראה מדובר בשליחי המוסד הישראלי, אבל מטמיני המטענים לא השאירו בדל ראיה אחריהם.
הדבר היחיד שהמוסד לא הביא בחשבון היה נחישותו של סדאם חוסיין. הפרויקט ספג מכה אנושה, אבל סדאם הורה למדענים שלו שלא לעכב את ההתקדמות בשום אופן. העיראקים החליטו לקחת סיכון; שר ההגנה העיראקי, עדנאן חיראללה, הגיע בדחיפות לפריז ונועד לשיחות רגוזות עם ראש הממשלה ריימונד באר ושר ההגנה איבון בורז'ה, בדרישה לערוך בחלקים שנפגעו את התיקונים האפשריים ולשלוח אותם מיידית לעיראק. ההוראות של סדאם להגיע כמה שיותר מהר לפצצה גרעינית היו מפורשות ומאיימות.
אנשי המוסד דיווחו לפורום הבין־שירותי על המצב, וזה המליץ לראש הממשלה בגין ולוועדת השרים לביטחון לעבור לשיטות אגרסיביות יותר. המוסד ביקש לפיכך מחטיבת המחקר של אמ"ן להוציא משימה מיוחדת לאפוקליפסה – להתחקות אחר עקבותיהם של המדענים העיראקים.
המשימה לא הייתה פשוטה, בעיקר כי ההתנהלות סביב המתקן הממודר הייתה "פרטצ'ית, ואני עדין במילה הזאת", נזכר דוד. "הם אספו אותנו מכל רחבי היחידה, נתנו לנו ציוד האזנה והקלטה, אבל ציפו שאת כל השאר נעשה בעצמנו. המפקדים שלנו לא הבינו כלום בחומר שאותו היינו אמורים לאסוף – לא בגרעין ולא בעיראק – ושלא כמונו, אפילו לא דיברו מילה צרפתית. לעיתים רחוקות מאוד הגיע אלינו איזשהו פידבק שהחומר שלנו אכן מופץ לגורמים מחוץ ל־8200 ושיש בו תועלת ושימוש. אף פעם לא ביררו אם אנחנו זקוקים לסיוע מקצועי או אחר בביצוע התפקיד".
כחלק מהבלגן, החליטו חיילי היחידה על דעת עצמם מהן השיחות החשובות, את מי לתרגם ומה להפיץ. חלקם נעזרו במילון צרפתי־עברי שהביאו מהבית. "צריך להכיר את 8200 כדי להבין את העניין ההיררכי שעמד ביסוד חלק מההתנהלות הזאת, שבמבט לאחור נראית הזויה, אם לא שערורייתית", אומר דוד. "הקצינים והמפקדים של היחידה הם הקב"רים (קצין בינה רשתית), והם תמיד מביטים בזלזול על ה'אלחוטנים' שמאזינים ומתרגמים והם למעשה רצפת חדר הייצור ב־8200. בגלל שאנחנו נחשבנו אלחוטנים, אף אחד לא ראה לנכון לדבר איתנו או לסייע לנו. הבנו שאנחנו לבד במערכה, שיש פה אמנות מודיעינית בעלת חשיבות גדולה מאוד שאנחנו צריכים לברוא בעצמנו, וזה אומר להישאר ערים לילות וימים, לא לצאת כמעט הביתה, להביא את התוצאות".
להפגת המתח המתמשך, נהנו החיילים, בין השאר, מהשיחות בין אשתו של אחד המהנדסים שיצאו לעבוד באל־תאווית'ה לבעלה, שבהן תיארה באוזניו את מה שעשתה בהסכמתו, אם לא ממש בעידודו, בקבוצת סווינגרים שנהגה לפקוד מועדון אורגיות פריזאי יקר. "השיחות האלה היו מפורטות באופן בלתי רגיל", נזכר אחד מחיילי היחידה. "למרות שהן לא עסקו בדיוק בענייני גרעין היינו מקליטים אותן, לטובת מי שלא היה במשמרת".
די מהר עלו שמותיהם של המדענים העיראקים שהמוסד חיפש. בראש הרשימה ניצבו שני המדענים הבולטים, חידיר חמזה וג'עפר דיא־ג'עפר. האחרון היה "המוח של הפרויקט, המדען החשוב ביותר", על פי ד"ר אופק. הוא החזיק בתואר דוקטור לפיזיקה מאוניברסיטת מנצ'סטר ועבד כחוקר במכון לפיזיקה גרעינית באימפריאל קולג' בלונדון.
אלא ששני האנשים האלה כמעט שלא יצאו מעיראק. מאידך, עיראק גייסה מדענים מצרים שיסייעו לה בפיתוח תוכניתה הגרעינית, והחשוב שבהם היה יחיא אל־משהד, עילוי בתחום הפיזיקה הגרעינית מאוניברסיטת אלכסנדריה שהפך למדען בכיר במרכז למחקר גרעיני באל־תאווית'ה.
משהד, כך גילתה היחידה, טייל לעיתים קרובות בין מצרים, עיראק וצרפת. החל מפברואר 1980 התחקו אנשיה אחרי תנועותיו כל אימת ששהה בפריז או במכון הצרפתי להגנה רדיולוגית ולבטיחות גרעינית בפונטניי־או־רוז הסמוך לבירה.
בראשית יוני 80' הכינו הצרפתים עבור העיראקים משלוח אורניום שישמש את כור האיזיס הקטן שלהם. משהד הגיע לצרפת על מנת לבדוק את איכות החומר. "שמענו את הלוגיסטיקה סביב כל מה שנוגע לנסיעה שלו – תאריכים, כרטיסי טיסה, מלון, פגישות. תירגמנו, העברנו הלאה ושכחנו מזה", אומר פלמור.
בהמשך התברר להם שמשהד נסע לצרפת עם שני עוזרים עיראקים, שלא השאירו אותו רגע אחד לבד. אבל לקראת סוף הביקור החליט משהד לקצר את שהותו בצרפת לטובת ביקור משפחתו במצרים, ואת הלילה האחרון בפריז החליט לבלות בגפו – החלטה שפתחה פתח לפעולה. "הוא שיחרר את שני עוזריו מפני שבית המלון שהתאכסן בו היה יקר מאוד", סיפר חמזה.
על פי חומרי החקירה של הפרשה במשטרת צרפת, משהד חזר לחדרו בקומה התשיעית במלון בשעת ערב מוקדמת. מפקד ולוחם של המוסד הסתתרו בגומחה שבפרוזדור, פוקחים עין על הדלת. אחד מהם נשא עליו אקדח, אבל הוראות המוסד היו (ועודן) שאסור בתכלית להשתמש באקדח בבתי מלון כי הכדורים עלולים לחדור דרך הקירות לחדרים אחרים ולפגוע בחפים מפשע.
דלת המעלית נפתחה בערך ב־21:30 ואישה צעירה יצאה ממנה. נערת ליווי, הבינו השניים. היא חלפה על פניהם אבל התעלמה מהם. היא נקשה בדלת חדרו של משהד, והוכנסה פנימה.
השניים המתינו במשך ארבע שעות, עד שהאישה עזבה לבסוף את המקום ב־1:30 בלילה. אז נטל אחד מהם מאפרה עם כַּן בעלת בסיס כבד במיוחד שהוצבה במסדרון. "תוציא את הסכין", אמר לשותפו, והשניים קרבו לדלת ונקשו עליה.
"מי שם?" נשמע קולו המנומנם־משהו של משהד.
"אנחנו מהביטחון של המלון", ענו הלוחמים בצרפתית.
משהד, שאולי חשש כי העסק קשור בביקור היצאנית אבל לא חשד ביותר מזה, פתח לרווחה את הדלת, והלוחם הנחית חבטה אדירה עם המאפרה על ראשו. משהד הוטח לאחור, ומכות נוספות הונחתו על גולגולתו. דם החל נוזל מהראש ויצר עיגול כהה על השטיח. הלוחם השני סגר את הדלת, ולבסוף הסתער על משהד בעצמו ודקר אותו בצוואר ובחזה מספר פעמים.
שני הסוכנים שטפו את הדם מזרועותיהם וניקו את המאפרה. הראשון הסיר את חולצתו המוכתמת בדם, קיפל ותחב אותה לכיסו. בשעה שעזבו, וידאו השניים שהשלט "נא לא להפריע" ישתלשל מידית הדלת. הם החזירו את המאפרה למקומה, ירדו במעלית לאולם הקבלה ויצאו בנחת מבית המלון.
אבטחת המלון גילתה את גופת משהד המרוסקת רק 15 שעות מאוחר יותר. המשטרה חשדה בתחילה שאולי נחבל במהלך משחק מין שהשתבש, איתרה את נערת הליווי וניקתה אותה במהרה מכל חשד. האישה נזכרה שראתה שני גברים בפרוזדור.
ברזאן א־תכריתי, אחיו למחצה של סדאם, שריכז באותה תקופה חלק גדול מסמכויות המודיעין בארצו, שיגר לצרפת קציני ביטחון בכירים שיסייעו בחקירת המשטרה הצרפתית. הערכת הצוות הצרפתי הייתה חד־משמעית: המודיעין הישראלי עומד מאחורי ההתנקשות. מאידך, לא היו להם כל הוכחות.
בעיראקים אחז הלם. "חשבתי שכולנו על הכוונת", אמר חמזה. "הייתי נוסע לחו"ל רק בליווי קצין מודיעין עיראקי".
סדאם חוסיין הבין מיד את ההשפעה ההרסנית שעלולה להיות להתנקשות על המוטיבציה של המדענים האחרים ופתח בצעדי מנע. הוא חילק מכוניות פאר ובונוסים במזומן לכל המדענים הבכירים, שילם לרעייתו של משהד פיצוי בסך 300 אלף דולרים – סכום עצום במצרים באותה תקופה – והבטיח לה ולילדיה קצבה חודשית למשך כל ימי חייהם.
הצעדים מנעו מהמעורבים לנטוש את הפרויקט, אבל לא את ההתנקשויות הבאות.
שלושה שבועות אחרי ההתנקשות במשהד, נשלח סלמן ראשיד, מהנדס עיראקי שקיבל את הכשרתו הגרעינית בבריטניה, לחודשיים של הכשרה בהעשרת אורניום בז'נבה. לראשיד היה שומר ראש צמוד, אבל השומר לא עזר כששבוע בטרם אמור היה לשוב לעיראק נתקף במחלה קשה, והרופאים בז'נבה חשדו בווירוס. כעבור שישה ימים, מת ראשיד בייסורים קשים. נתיחת גופתו הראתה שלא היה שום וירוס. הצרפתים היו משוכנעים כי המוסד החליף לו תרופה קבועה שבה השתמש בתרופה אחרת, שגרמה למותו. כיצד ובאיזה רעלן, איש לא יכול היה לומר בוודאות.
שבועיים אחר כך השתתף עבד אל־רחמן־רסול, מהנדס עיראקי בכיר שניהל את החלק האזרחי של פרויקט הגרעין, בכנס רשמי של הסוכנות לאנרגיה אטומית בצרפת. מיד לאחר הקוקטייל וקבלת הפנים הרשמית בפתיחת הכנס הוא לקה במה שנראה בתחילה כהרעלת מזון. הוא גסס חמישה ימים ומת בייסורים בבית החולים בפריז. גם במקרה שלו, לא הצליחה הנתיחה להבהיר את סיבת המוות.
נטישת המדענים הצרפתים ומותם של גורמי מפתח בפרויקט, לצד הפיצוץ בנמל, הביאו לעיכוב של כשנה וחצי לפחות בלוח הזמנים של הגרעין העיראקי, אך גם זה היה רחוק מלעצור את נחישותו של סדאם חוסיין. כל המדענים – המתים או המתפטרים – הוחלפו במהירות. צרפת שיגרה 12 ק"ג אורניום מועשר וסיפקה הזמנה שנייה זמן קצר לאחר מכן. במוסד עדיין חששו שלחוסיין יהיה נשק גרעיני מבצעי ואמצעים לשיגורו לעבר ישראל עד סוף העשור. "אני מרים ידיים", אמר לבסוף ראש המוסד יצחק חופי לרה"מ בגין. "אנחנו לא נהיה מסוגלים לסכל את זה. רק הפצצה מהאוויר".
בישראל החלו להתכונן לתקיפה, שכונתה מבצע 'אופרה'. אנשי המוסד פגשו את הטייסים שהתאמנו לקראת המבצע וביררו איתם אילו סוגי חומרים יוכלו לסייע להם. "אמרתי, 'טוב, אם אתה יכול לתת לנו תמונה של המטרה מזווית צלילה מהאוויר – לכיוון ההתקפה – זה יעזור, אבל אני יודע שאתה לא יכול'", נזכר אחד הטייסים. "הם הותירו אותנו פעורי פה כשאחרי כמה זמן הביאו את התמונות". התמונות, אגב, הושגו באמצעות סוכן של המוסד בלב הפרויקט, שהשתמש במסוק שהוביל אותו ואת חבריו לאתר כדי לצלם.
ההתלבטות אם לצאת למבצע צבאי עוררה מחלוקת חריפה בצמרת הישראלית. כמה מבעלי התפקידים החשובים בקהיליית המודיעין הזהירו שלהפצצת הכור יהיו השלכות בינלאומיות קשות. בישיבות שרר מתח רב כל כך עד שבשלב מסוים הפסיק בגין להזמין אליהן את ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, עוזי עילם, משום שהתנגד לתקיפה.
אחד מאנשי צוותו של עילם, פרופ' עוזי אבן, שחשש שהשמדת הכור רק תביא להעברת הפרויקט הגרעיני העיראקי למתקנים סודיים יותר, הדליף את תוכנית התקיפה הצפויה לראש האופוזיציה, שמעון פרס. ביום שבת, 9 במאי 1981 ניסה פרס למנוע את הפעולה המתוכננת למחרת. הוא העביר לבגין פתק בכתב יד זעיר וצפוף, ובו כתב כי, "אני מרגיש הבוקר שזוהי חובתי האזרחית העליונה לייעץ לך, בכל כובד הראש והשיקול הלאומי, להימנע מהדבר...". פרס גם הזהיר שאם ישראל אכן תתקוף בעיראק – פעולה מלחמתית שלא קדמה לה כל התגרות עיראקית – היא תהפוך מבודדת בעולם "כערער בערבה".
אבל ראש הממשלה בגין, השרים הקרובים אליו והרמטכ"ל רפאל איתן דחו כל טיעון נגד המשימה, והצטרפו לדעתו של אדמוני ובכירים אחרים כי הכור מהווה סכנה חמורה לקיומה של מדינת ישראל וכי בהינתן התנאים המתאימים, סדאם לא יהסס להשתמש בנשק גרעיני. הם האמינו כי יש לתקוף את הכור בהקדם ובטרם יהפוך "חם". "וזאת הייתה השאלה המרכזית שנדרשנו לתת עליה תשובה", נזכר פלמור. "מתי יגיעו מוטות הדלק, מתי הכור יהפוך חם".
ב־4 ביוני 1981 הודיעו מפיקוד 8200 לאנשי אפוקליפסה כי חופשת חג השבועות מבוטלת וכי כל מתקני היחידה נסגרים באופן מוחלט לכניסה וליציאה. כמה מפקדים בבסיס ידעו במה מדובר אבל סירבו לומר לחיילים. "הם רק הורו לנו להכפיל את המשמרות, ומב"רית (מש"קית בינה רשתית) מטעמם הייתה נוכחת כל הזמן באולם", נזכר דוד.
ב־7 ביוני בשעה 16:00 המריאו משדה התעופה עציון בחצי האי סיני שמונה מטוסי אף־16 לתקיפת הכור ועוד חמישה מטוסי אף־15 לחיפוי, זאת לצד כ־60 כלי טיס נוספים שהשתתפו במבצע – כולל מטוסי בואינג לתדלוק, תקשורת ופיקוד, הוקאיי למודיעין ומסוקים לגיבוי במקרה הסתבכות וצורך לחלץ טייס.
יעד התקיפה היה הרס הכור ווידוא השמדה מוחלטת, או כפי שהסביר ד"ר רפאל אופק, הטלת "מספיק חומר נפץ שיהרוס את הבריכה הפנימית שבה אמורים להיות מושקעים מוטות האורניום". התוקפים טסו בגובה נמוך מ־300 רגל על מנת לחמוק ממערכות המכ"ם של ירדן, סעודיה ועיראק. הם חלפו בנתיב שנבחר בקפידה לאורך 1,100 ק"מ בצפון ערב־הסעודית ומדרום לירדן וחלפו במקרה מעל ראשו של המלך הירדני חוסיין, ששהה על סיפון היאכטה שלו במפרץ עקבה. הוא הבחין במטוסים, הבין בוודאי באיזה כיוון הם טסים, אך לא ידוע בוודאות אם טרח להודיע לסעודים או לעיראקים.
6 צפייה בגלריה
הטייסים שהשתתפו בתקיפת הכור בעיראק, מיד אחרי התקיפה
(צילום: בטאון חיל האוויר, דובר צה"ל)
המטוסים הגיעו ליעד לקראת השקיעה, בערך ב־17:30, אז נסקו האף־16 לגובה עשרת אלפים רגל, ביצעו תמרון גלגול לפי תרגולת ההפצצה שהותאמה לחדירת כיפת הכור, והפציצו את הכור בזווית של 35 מעלות. כל מטוס הטיל בתורו שתי פצצות במשקל טונה. מחצית הפצצות תוכננו להתפוצץ עם המגע בכיפת הכור ומחציתן רק לאחר שיחדרו לעומק המבנה, על מנת לפגוע בבריכה. 12 מתוך 16 הפצצות חדרו פנימה. שבעה מתוך שמונת הטייסים פגעו במטרה.
ביחידת אפוקליפסה, באותו זמן, ישבו החיילים ממורמרים. "היינו משועממים וקיללנו את היום שבו הוצבנו ביחידה", יגאל פלמור נזכר. "ואז פתאום אחד מהקווים התחיל להשמיע קולות. דוד ראה שזה תורו, שיחרר את ה־pause ושם אוזניות בחוסר חשק ולקח את הבלוק שעליו רשמנו את תמצית השיחות. אני לא אשכח את הרגע הזה, שפתאום אני רואה את ההשתאות המוחלטת על הפנים שלו, ואז הוא זורק את האוזניות ומתחיל לקפוץ ולרקוד ולצעוק ואנחנו מנסים להרגיע אותו ולהבין מה קרה".
דוד עצמו זוכר היטב את הרגע הזה: "אני שומע צעקות על קו הטלפון. מהנדס אחד, שזיהיתי את קולו, צורח לעמית שלו בפריז שמטוסים הרגע הפציצו את הכור והחריבו אותו. והכול בשידור חי והאיש גם מפחד שתכף יפציצו את המתקנים שלהם. זרקתי את האוזניות והתחלתי לקפוץ במקום ולצעוק, 'הפציצו את הכור. הפציצו את הכור'".
עשרה חיילים עיראקים וטכנאי צרפתי אחד נהרגו בהפצצה. המבצע הוכתר כהצלחה גדולה. העיראקים הופתעו לחלוטין, אף טיל לא נורה לעבר המטוסים ורק אש נ"מ דלילה ולא מסוכנת נורתה כמה פעמים בדרכם בחזרה. כל המטוסים שבו ללא פגע ועד היום צרוב על חרטומם סמל של כור גרעיני, לצד העיגולים המסמלים הפלת מטוסים.
בחצות באותו לילה, מיד לאחר התקיפה, פוענחו סרטי המצלמות שתחת כנפי המטוסים והציגו נזק רבתי באתר הכור. ב"לקט מודיעין מיידי" שהופץ לראשי הדרג המדיני וקהיליית המודיעין, אישר אמ"ן כי "הכור הושמד לחלוטין".
לפני התקיפה, המליצה קהיליית המודיעין שישראל לא תיקח על עצמה אחריות. בגין קיבל את ההמלצה בתחילה, אבל ברגע שנודע כי התקיפה הצליחה באופן מושלם הוא פירסם אותה בגאווה גדולה תוך שהוא משתמש ברטוריקה המפורסמת שלו. "מה היינו יכולים לעשות מול סכנה כה נוראה, ישירה וממשית? שום דבר", אמר. "וארץ זו ועמה היו מושמדים. שואה נוספת הייתה מתרחשת בהיסטוריה של העם היהודי".
הפעולה הישראלית עוררה התפעלות מבצעית וגינוי בינלאומי מדיני חריף. בדיעבד, כשתתברר צדקתן של טענות ישראל בדבר כוונותיו של חוסיין לפתח נשק גרעיני – נוסף על טיב משטרו הרצחני – יודו גם חלק מהמבקרים כי הייתה לישראל סיבה לדאגה, וכי ההפצצה הייתה מוצדקת. שלושה שבועות לאחר המבצע חגג בגין שוב, הפעם את ניצחונו בבחירות הכלליות.
גם במוסד ובצה"ל חגגו, והאמינו כי הצלחת המבצע מורידה את עיראק לתחתית סולם העדיפויות המודיעיני. בחיל האוויר רצו להודות לאנשי אפוקליפסה ושיגרו להם משלוח עצום של שוקולד ושמפניה. "רק שבועות מאוחר יותר נודע לנו על זה", אומר פלמור, "כשסוף־סוף הגיע אלינו מפקד המרחב ובירך אותנו ושאל אם נהנינו מהשוקולד. כשאמרנו לו שאין לנו מושג על מה מדובר התברר שהמשלוח נעצר במפקדה, שם אכלו הכול".
אפוקליפסה עוד עבדה בנפח גדול מהרגיל לאורך חודש וחצי אחרי ההתקפה, בניסיון לאסוף כמה שיותר מידע על הנזק שנגרם, ובהדרגה החלו החיילים לעזוב את היחידה, עד שפורקה. שמעון פרס פנה לנשיא צרפת החדש, פרנסואה מיטראן, חברו האישי, ושכנע אותו להורות שלא להקים מחדש את הפרויקט. נראה היה כי מדובר בעניין סגור.
אבל סדאם חוסיין, מצידו, לא עצר. שלושה ימים לאחר ההפצצה הוציא להורג את קצין הביטחון של הכור. הוא האשים את הצרפתים כי שיתפו פעולה עם ההפצצה והודיע כי נקמתו ב"ישות הציונית" בוא תבוא. "תחת לחץ סדאם נעשה תוקפני יותר והופך נחוש יותר בדעתו", אמר ד"ר חמזה. "וכך, פרויקט של 400 מיליון דולר הפך לפרויקט של עשרה מיליארד דולר, ו־400 המדענים הפכו ל־7,000".
המודיעין הישראלי, שהיה בטוח שחיסל את פרויקט הגרעין העיראקי, עבר למוד שאננות, ולאורך העשור הבא לא יקלוט מה מתרחש מתחת לאפו. סדאם, בזמן הזה, יקים את הפרויקט מחדש מתחת לאדמה, כולל צנטריפוגות והעשרת אורניום. התשתית תיחשף רק בעקבות הפלישה העיראקית לכווית, מלחמת המפרץ והפיקוח הבינלאומי שנכפה על עיראק בהמשך.
