אי שם בקצה קו הרקיע מופיע כלי טיס עוין. סגן י' היא זו שמזהה. הנה, מימין, למעלה, היא מצביעה. אני בכלל לא רואה בעיה. מה הוא מפריע. רק שזה מיג 29, מה שחג לו שם. חדר הרגע מסוריה, פניו אינם לשלום. פניו לזמבר.
כתבות נוספות למנויים:
המיג טס מהר, הרבה יותר מאיתנו. הוא במרחק שני מייל. י' מאיצה. 350, 400 קשר, היא מדווחת. ספיד־ספיד, המערכות זועקות. הנה היא מצמצמת. מתחתינו חולפים במהירות ריבועים של קרקע בגוונים משתנים של חום. מלבד המיג, השמים נקיים. אבל כלום לא נקי בעסק הזה. זה אנחנו או הוא.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד לפני שאני שם לב, י' מרביצה לופ. העולם מתהפך. שמים נהיים אדמה, אדמה נהיית סמטוחה. ותמרון אנכי לפה, פנייה לשם, וטראח, המיג שמולנו צולל, בוער בערמת ברזל. אחרי שסימנה וי על המיג, סגן י' ממשיכה מעל מצפה רמון. תחתינו דיונות. מכתשים. נחשים. תסתכל שם, י' מצביעה. אי שם בחולות, מתברר, שטה לה אונייה. מה עושה אונייה במכתש רמון? אני מתקטנן. סגן י' משיבה עם האצבע. טק־טק עם הידית, פיצוץ, והופ, אין אונייה. הייתה אונייה.
כשאין אויבים בטווח עין, סגן י' מדברת על אחריות, ושיקול דעת, ועל כך שכשהיא באוויר, בסוף היא מפקדת המטוס, ושברגע האמת באים לידי ביטוי סט ערכים מחיל האוויר וגם מהבית - רק שעכשיו האצבע שלה לוהטת על ההדק. והמזל של המיגים והאוניות סביבנו הוא שאנחנו רק בסימולטור.
בגיל 22, י' הולכת להלביש חתיכת לבנה לתקרת הזכוכית שמעליה. אותה תקרה שבקושי רואים, במיוחד בסיפור יפה כזה, כי בכל זאת, הנה הקורס היוקרתי ביותר בצה"ל, והוא פתוח מזמן לכולם, ובאמת יש פה מכל המינים; למרות שבפועל, בשטח, כבר חמש שנים, עד סגן י', אף אישה לא הוסמכה כטייסת קרב. ובסך הכול במקום שבו היא עומדת עכשיו, עמדו רק ארבע נשים לפניה בתולדות חיל האוויר.
ככה שבשביל י', הטייסת הטרייה וגם האדם, זה לא נראה ממש כמו שוויון. אז עכשיו ההזדמנות שלה לשנות. ולשגר מסר לבנות ה־15 וה־16 שאולי קוראות את מה שהיא הולכת לומר ולא מאמינות שאפשר. גם בשביל זה היא פה, היא מבהירה. ואז פונה אליהן: "אני לא איזו וונדרוומן, ולא עשיתי משהו גדול בחיי לפני. לא הייתי אלופת עולם במשהו, לא עשיתי ספורט תחרותי. יש לי ממוצע 80 בבגרות. בסך הכול בינונית לגמרי. כל מה שעשיתי זה לנסות. ובאמת, זה כל מה שצריך. לא לפסול, לפני שפסלו אתכן. אל תגידו אני לא מתאימה. תאמינו בעצמכן".
בואו נדבר על נחישות. זו לא תהיה באמת שיחה, אלא תיאור. השתלשלות שנותיה האחרונות של סגן י'. ומה עברה כדי לעמוד פה היום, על מגרש המסדרים של כרוניקת הטיס הישראלי, וגם על זה של קורס מספר 182, אישה אחת לצד 11 גברים במגמת קרב.
רק שבניגוד ליתר הטייסים שלצידה, י' כבר חמש שנים אחרי התיכון. והמסלול שעברה רווי תלאות. שש פעמים עלתה לוועדה במהלכו, שזה אם נקביל לעולמות מוכרים, כאילו אהרוני וחיים כהן זוממים עליך הדחה ב"מאסטר שף". בין לבין נשלחה לשנת הצטננות מחוץ לקורס. שזה כבר יותר חמור מריאליטי, פה משאירים אותך כיתה. "משאירים גן", י' מתקנת, "נותנים לך עוד קצת זמן, שתגיע מוכן לבית ספר".
היא למדה וגדלה במועצה האזורית גזר. בתיכון הייתה במגמת פיזיקה וביולוגיה. יש לה שני אחים, אחד גדול, אחד קטן, וכלבה בשם נלה, כלומר נ'. אני מנסה לגשש אחר זיכרון ילדות שאולי היה בו רמז לעתיד לבוא. "שום דבר", י' מצננת, "טיס לא היה החלום שלי. לא שיחקתי עם אווירונים יותר מכל ילד רגיל. אין לי אף אחד מהמשפחה שהיה בצוות אוויר. אולי אבא שלי, שהתחיל קורס ונפל אחרי שנה".
הרעיון של קורס הטיס עלה כשקיבלה את המעטפה עם האופציות מהצבא. "אמרתי, ואוו, מגניב, רוצים אותי. יאללה, בסדר". אל המיונים היא זוכרת שהגיעה עם חום. זה היה לפני שהמציאו את הקורונה, ובכל זאת נשלחה כמו שבאה. מפה לשם, יצא שחיכתה שנה בבית עד הקורס הבא, ביולי 2017.
קורס טיס זה עסק מפרך. הוא מורכב מארבעה שלבי הכשרה בני חצי שנה, פלוס שנה של לימודים אקדמיים, ובסך הכל אורך שלוש שנים. מרביתם המכריע של היוצאים לדרך, לא יזכו לשמוע את "כנפיים עוד מעט אני נוגע בשמיים". כשבין לבין צצות תחנות יציאה אפשריות, הוועדות.
לסגן י', כאמור, זה קרה שוב ושוב. "לא יודעת איך אין לי שערות לבנות", היא אומרת, "לפעמים מודיעים על ועדה יום לפני, לפעמים באותו יום, והתחושה לא פשוטה. לפני הוועדה הראשונה למשל, הרגשתי בטוחה בעצמי, לא ציפיתי לעלות. זו הפעם הראשונה שהבנתי, 'וואו, יש סיכוי שלא אשאר פה'. ואני כבר בתוך זה. מאוד רוצה את זה כבר. ולחשוב שייקחו את זה ממני. חוץ מזה, זו כאפה כשאומרים לך שאתה גבולי. בעצם אומרים, אם יש את הסקאלה, אתה שם", היא מדגימה עם הידיים סוג של סרגל, ואז אותה הרחק מהמדד. "זה מבאס. אתה נותן את המאה אחוז שלך, ואומרים זה לא מספיק, תיתן יותר. ואתה נותן את ה־200 אחוז, וזה לא מספיק. והוועדות, זה עוד פעם ועוד פעם".
לא מתרגלים לוועדות?
"אף פעם. זה לא שאתה מסתובב כל היום וחושב 'אני עף מחר בבוקר', אבל זה כן נמצא איפשהו בראש".
ואז, שלושה חודשים לפני שעמדה לסיים את הקורס, החליטו על הקפאה. היא נשלחה לשרת בסגל בית הספר לטיסה, ורק אחרי שנה וכעבור שני קורסים, חזרה. "זה היה בעיקר על רקע החיבור לקבוצה", י' מסבירה למה הוצאה מהקורס, "היינו קבוצה של 13 חבר'ה, לא ממש מצאתי את המקום שלי. זה התבטא בהרבה דברים. היה לי יותר קשה ללמוד לטיסות".
אולי לא מצאת את עצמך כי היית בת עם 12 בנים?
"לא בהכרח. כי עכשיו, בקורס הנוכחי, זו קבוצה של 11 בנים, והיה לי כיף בטירוף. חברים לחיים, באמת. רק שבשלב מסוים, נוצרה לי תדמית מסוימת, שאולי אני לא הטייפ־קאסט, השטנץ לצוות אוויר. זה משהו אחד לשנות את עצמך, ומשהו אחד לשנות את מה שחושבים עליך. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לפתוח דף חדש. והיה לי גם זמן לעבוד על עצמי.
"במובן מסוים זה היה מבאס, כי הפסקתי שלושה חודשים לפני הסיום. אבל זו הייתה גם הקלה מטורפת, כי סחבתי את המשקל של הוועדות ולא הצלחתי לצאת מזה. זה היה לתת פול גז בניוטרל. הבנתי שאני עושה את הדבר הנכון בשבילי.
"היה מדהים לצאת רגע מהמרוץ, של לנסות כל הזמן להוכיח מי אני, להיות הכי טובה. הקורס מאוד עמוס ולפעמים אתה שוכח את עצמך. הרגשתי שאני שחוקה. כל כך הרבה זמן אני מנסה, וזה לא עובד. ברגע שחזרתי והצטרפתי אל הקבוצה החדשה היה לי הרבה יותר קל להראות את עצמי".
זה לקח לה ארבע שנים, סביר שהרגיש הרבה יותר, עכשיו מחכה לה עוד חצי שנה של הכשרה במגמת הקרב, אבל בבקשה, רב־אלוף נחישות עשתה את זה. היא טייסת קרב. ומבחינתה אין פה הפתעות. "בסוף נשארתי כי האמנתי שזה המקום שלי ושאני מתאימה אליו", הטון שלה רגוע, "אמרתי לעצמי, 'אני אדאג שאהיה פה, ברחבת המסדרים'. זה קו הסיום, אבל לא באמת. זה רק מתחיל. וכן, עשיתי כל מה שאני יכולה".
בסיס חצרים, תחילת השבוע. כשהגענו היו פה שני מטוסים שציירו צורת לב בשמיים. כל מי שהסתכל למעלה חשב שזה בשבילו. אבל חוץ מזה העסק פה די צחיח. חום יוני־אוגוסט, נוף מדברי, פה ושם מלבלבים פרחי טיס.
מקודם י' הראתה את מטוס הלביא האיטלקי שעליו היא מתאמנת. היא סיפרה על ההקאות של ההתחלה, ואז תיארה את התחושות שם למעלה. "דריכות גבוהה, הרבה אדרנלין, הדופק עולה, ואם מטוס אחר מתקרב באוויר, זה גוש ברזל שמתקרב אליך".
עכשיו היא עורכת לנו סיור בבסיס. שם הקמפוס שבו למדה, ומימין מבני ה"הרודסים", שבהם מתגוררים הטייסים בפוטנציה. למעלה, בקומה השלישית, ישנים כל בוגרי קורס 182. לסגן י' חדר משותף עם שלוש הבנות שסיימו השבוע את הקורס. שתי נווטות קרב, ונווטת תובלה. ובסמוך חדרי הבנים שסיימו איתה את מגמת הקרב.
4 צפייה בגלריה
''יש יותר שוני בקורס בין דתיים לחילונים מאשר בין גברים ונשים''
(צילום: חיים הורנשטיין)
י' מתארת איך לפני שהייתה נכנסת אל חדרי הבנים, כדי שלא תתפוס מישהו במצב רגיש, הייתה צועקת "בת". מפה לשם, התחילו לקרוא לה בקורס "בת". שזה תיאור מגדרי נכון, אבל פחות השם שלה.
"הם היו מאוד רגישים", י' מבהירה, "בהתחלה חששתי, אבל הבנים דאגו שאהיה איתם, ושלא אשאר רק בחדר. עזרו לי להשתלב. אף פעם לא הרגשתי שזה שאני בת, מפריד אותי מהם. וזה לא. ביום־יום אין שום דבר שונה, חוץ מזה שאני ישנה בחדר של בנות. בחוץ, באזרחות, ההבדלים בין גברים לנשים יותר גדולים. פה אנחנו גם לבושים אותו הדבר. יש לדעתי יותר הבדל בקורס בין דתיים לחילונים לעומת גברים ונשים. יש את המקומות שבהם עושים התאמות, דברים פיזיולוגיים, אבל בשאר עושים את אותם דברים".
בחיל האוויר של פעם היו טיפוסים כמו עזר ויצמן, שקראו לבנות מייד'לה, ולפעמים גם בשמות יותר גרועים. מזמן כבר לא משתמשים במילה הזאת. י' מוסיפה שגם לא בכינויים המקטינים של 2021. "יש דברים שאני שומעת על חיל האוויר של פעם, ואומרת אלוהים ישמור. מזל שזה לא המצב היום", היא מבהירה.
אני שואל אם חוותה קטעים שוביניסטיים. "פה ושם נקודתית", י' אומרת, ונזכרת ב"בסיסי", השלב השני בקורס הטיס. "ב'בסיסי' יש תחרויות בין הצוותים, למשל טיפוס הר. ולפעמים הייתה כאילו תחושה שיש בנים מבואסים בצוות, כי הם יודעים שהם לא יגיעו ראשונים. כי הם עם בנות. כי בנות פחות מהירות. היו כאלה שגם אמרו את זה. בסוף זה לא בהכרח שהפסדנו. לפעמים גם ניצחנו צוותים של בנים".
ומה לגבי בדיחות של "תיזהרי לא לדפוק את המטוס"?
"לא משהו מעליב או לקחת ללב, ההפך, אני צוחקת על עצמי", י' מחייכת, "בהמשך אני אמורה לטוס עם נווטות. אני כל הזמן צוחקת שברגע שישימו אותנו יחד, אני אדפוק את הכנף. בגלל הבדיחה על נשים שלא יודעות לחנות, אני גם צוחקת שבמטוס זה קל, אין בו רוורס. אבל זה סתם".
רב־סרן ע', מפקד טייסת "מתקדם קרב", אומר שלשאול אילו תכונות נדרשות מטייס קרב, זה כמו לשאול מה צריך חלוץ בכדורגל. "אחד טוב כי הוא מהיר, לשני התמצאות ברחבה, לשלישי משחק ראש". על סגן י', החלוצה שלו, הוא אומר שהיא קרת רוח ומהירת מחשבה. אלה שתי תכונות שנחמד שיהיו לך אם אתה מתכנן לטוס מעל שטח אויב, לשחרר בומבות, ואז לקלוט במראת צד נ"מ רודף אחריך.
זו גם הסיבה שלא מיהרו לוותר עליה. "זה מכלול תכונות שמוצאים אצל מעטים בלבד", ע' מוסיף, "ולכן גם אם מתעוררים קשיים ויש צורך לבצע דרך ארוכה יותר למישהו מהצוערים – אנחנו מאפשרים זאת".
אנחנו מגיעים לשיחה הזו, כי אני מנסה להבין מה נדרש מטייסי קרב שאולי יש פחות לבנות, שהרי בודדות סגולה הפציעו עד היום בעמדה הזו. "זו שאלה שאנחנו עוסקים בה המון", ע' משיב, "האם לדוגמה זה שבנים, באופן מכליל, משחקים יותר במחשב בשנות התיכון, תורמת באיזשהו אופן ליכולת שלהם אחר כך לתפעל מטוס? אני לא יודע. אני גם לא רואה הבדל מהותי בין צוערים לצוערות. רק כש־50 אחוז בנים ובנות יתחילו קורס, נוכל אולי לדעת אם יש איזה משהו שגורם ליותר בנים לסיים. ואולי נגלה הפוך, שלבנות תכונות שגורמות ליותר מהן לסיים".
פה, בעניין הזה, יש לסגן י' מה לומר. בחצי השנה האחרונה, כשהבנים של הקורס היו עוברים לידה, הם היו עושים לה סימן של מצלמה, היא מדגימה עם ארבע אצבעות; כי הבינו שביום של הטקס, היא זו שתגנוב את תשומת הלב התקשורתית. כשאני מבקש שתדמיין איך הייתה רוצה שקורס הטיס האוטופי ייראה, היא מתארת מסלול שבסופו אין עניין לראיין אותה, מהסיבה שיש עוד הרבה כמוה. והיא לא יוצאת דופן.
אבל אם כבר היא פה, היא הולכת לפתוח את זה. יש לה אחריות. "בעיקרון זה נחמד, זה יפה", היא עונה כשאני שואל על הקטע של לעשות סוג של היסטוריה כטייסת קרב, "אבל בסוף אני שמחה שאני יכולה להיות במקום של לדבר על הדברים האלה. של איך, בבועה הקטנה שלי, אני יכולה אולי לגרום לשינוי קטן".
כי חורה לך שלא הרבה בנות מסיימות קורס טיס?
"כן. לא רק כי אני רוצה שיהיו יותר בנות בקורס טיס, אלא כי מפריע לי עניין השוויון. שאנחנו לא ממצות את הפוטנציאל שלנו. איך יכול להיות שיש 50 אחוז נשים באוכלוסייה, ואין 50 אחוז נשים בקורס טיס? זה לא הגיוני לי. מה לא קורה בדרך? אני יודעת שהמיונים לקורס בתהליך שיפור, ובשנים האחרונות מגיעות יותר נשים לקורס, אבל זה עדיין לא איפה שאנחנו רוצים שזה יהיה".
מה באמת לא קורה בדרך?
"משהו בתהליך הזה לא מספיק טוב. אני לא אגיד אחת, שתיים, שלוש, כי אני יודעת שזה בתהליך. עובדים על זה. אבל בסוף, שורה תחתונה, לא מגיעות מספיק למיונים, ולא עוברות מספיק.
"למשל העובדה שהמיונים לקורס הם לא חובה לנשים. בנים לא יכולים לקום וללכת, גם אם הם רוצים. אם זה היה ככה לבנות, היו מתחילות הרבה יותר. סתם, הדבר הקטן הזה. ויש הרבה.
"ברגע שיגיעו יותר בנות, גם יסיימו יותר. זה לא קשה כמו שזה נראה. כאילו, זה קשה ומאתגר, אבל הכול אפשרי. תאמינו בעצמכן. יש הרבה שאני בטוחה שמתאימות, ופשוט לא הגיעו או שהלכו באמצע. ויצא מה שיצא היום, ארבע מסיימות את הקורס. חבל".
השבוע, יום אחד אחרי שקיבלה דרגות, דיברתי עם סגן י' שוב. קודם התעקשה שאין שום התרגשויות באופק, מקסימום מיגים; הפעם תחת לחץ הסכימה להודות בפרפרים בבטן. לא דמעות או דברים כאלה.
בשנים שהיא נמצאת שם, בחצרים, היא ראתה כל כך הרבה אחרים מקבלים כנפיים. לפחות ארבע פעמים, היא נזכרת, עשתה טס"חים. כלומר צעדה עם פרחי טיס אחרים, ועשתה צורות על רחבת המסדרים. "לא נתפס. תמיד זה היה נראה לי כמו משהו מאוד רחוק שאף פעם לא יבוא", היא מגלה.
והנה זמנה הגיע. ואחרי הוועדות ושנת ההקפאה והעבודה המפרכת, אתמול בטקס צעדו בשבילה. ורק חבל כך כך שסבתא יהודית, שנפטרה לפני שלושה חודשים, לא פה כדי לראות. "היא הייתה אומרת, 'תמיד ידעתי שתצליחי'", י' בטוחה.
בסוף, טקס הוא רק טקס. ובמקרה של י', הוא השער אל העתיד לבוא. אל ההמראה. "כל מה שעברתי עד כה היה רק חימום", היא מסכימה, "עכשיו זה מתחיל".
תכף, לא בעוד הרבה זמן, עיני התכלת החצי חולמניות חצי על הקרקע של י' יתחילו לצוד מיגים. או כל צרה שלא תבוא עלינו מהאוויר. צה"ל בחוכמתו דאג לשבץ את האדם הכי נחוש בשמיים.
בינתיים, על הקרקע, בחזית של השוויון, סגן י' כבר עשתה את שלה.
