נפתלי בנט נכנס השבוע למצב הרוח הפעלתני, האגרסיבי שלו. שיבתה של הקורונה, גם בהיקף מוגבל, היא מבחן ראשוני ומכריע לראש הממשלה. הרבה נמצא על הכף. בנט יושווה עקבית לבנימין נתניהו. יוטחו בו עוד ציטוטים מספרו. אם ההתפרצות תתרחב והחופש הגדול יהיה בסכנה, ממשלתו האפרוחית תואשם, פלומתה תיתלש מיד. אם פתיחת שנת הלימודים תשובש, אפשר רק לדמיין מה יהיה הנזק. אפשר להניח שראש הממשלה מבין בדיוק איפה הדברים עומדים: כן, ייתכן שהחיסונים יעבדו נפלא, מספרי המקרים יזנקו אך מיטות בתי החולים יישארו ריקות. אבל אם לא, ישולם מחיר בנפש - ויהיה גם מחיר פוליטי כבד מאוד. הפקידים גילו ראש ממשלה נמרץ, בשל להטלת הגבלות שהם עצמם היו מפוחדים מהן, מוכן לשלם מחיר פוליטי מיידי כדי לחסוך אסון, מאוחר יותר; במובנים האלה, דומה מאוד לנתניהו, שבדיוני הקורונה היה האיש הקפדן והזהיר ביותר בחדר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
טורים קודמים של נדב איל:
היום, כמובן, הכל שונה. נתניהו משוחרר מטרדות היומיום. ביום שלישי, בעוד ראש הממשלה קבור בשיחות בנתב"ג עם שר הבריאות הורוביץ ושרת התחבורה מיכאלי, יו"ר הליכוד הגיע לבת-ים, מלווה בפמליה הרגילה. הוא ביקש לבקר ולפגוש את ראש העיר צביקה ברוט, ודאגו לשניים לשולחן בבית קפה על הטיילת. יו"ר האופוזיציה לא נטל לעצמו שבוע, או אפילו יומיים, כדי להתאושש מהחלפתו בראשות הממשלה, והוא עובר בימים אלה בין רשויות מקומיות, כאילו הפריימריז לראשות המפלגה מחר בבוקר והבחירות עוד חודשיים-שלושה. "הוא כמו פנסיונר שמחפש מה לעשות, שלא רוצה לחזור הביתה", העיר שר לשעבר בליכוד, "האמת שהוא גם בגיל הפנסיה. ממציא לעצמו עיסוקים. העיסוק כרגע זה מפגש עם ראשי ערים. במציאות? אין לו מה לעשות".
כאשר ברוט ונתניהו נפגשו, הציע האחרון לראש העיר, המופתע מעט, "לעשות מודי", על שם נרנדרה מודי. דהיינו צילומים פסטורליים על החוף, כפי שראש הממשלה לשעבר עשה עם מנהיגה של הודו, בימים טובים ויפים יותר לשניהם. נתניהו וברוט ירדו אל החוף, חלצו נעליים והחלו מדשדשים בקצף הגלים, מוקפים בצופים נלהבים; למעשה, נלהבים בהרבה מכל מה שראה נתניהו מבת־ים בארבע מערכות בחירות. מכנסיו רטובים, מצלמות האייפון סביבו, נתניהו היה אקסטטי. לאחר מכן ישב עם ברוט, הנעליים של שניהם רטובות, בפגישה. זה לא כיבה את התלהבותו מהאהדה שקיבל.
כמו האנטי-אפיפיור מאביניון במאה ה־15, נתניהו רואה עצמו כמנהיג האמיתי, הנכון, הקדוש והנרדף. חשוב מכך: כמוקד כוח חלופי ולגיטימי לראש הממשלה. בכירי הליכוד ממשיכים לדבר בערגה על רגע מיסטי כלשהו, שבו ייפול אסימון דמיוני ולפתע הליכודניקים יבינו שזה נגמר. הרגע הזה, גם אם יגיע, איננו באופק; נתניהו חווה אהדה יוצאת דופן בקהליו. ואם תתפתח התפרצות רבת-היקף, לא כדאי לצפות ממנו לממלכתיות. הו לא.
מה הסיכוי להתפרצות כזו? זו שאלת מיליון הדולר. הנתונים שמקבלים בנט והשרים סותרים. מצד אחד, הבריטים הבטיחו יעילות גבוהה של שני חיסוני פייזר נגד הזן ההודי – כ־88%. מאידך, כמחצית מהמחוסנים שנדבקו בישראל הראו סימפטומים. זה לא אומר שהבריטים טועים; הרי ייתכן שנחשפו הרבה יותר מחוסנים, אנחנו פשוט לא יודעים על כך. בנוסף, מערכת הבריאות גם החלה לראות מקרים של מחוסנים שמדביקים אחרים – עניין שהיה גם בעבר, אך בהיקף נדיר יחסית. בכל מקרה, הבריטים (וגם מחקרים במקומות אחרים) מתעקשים שההגנה מפני אשפוז, העניין הקריטי היחיד, עומדת על למעלה מ־90%. אם מקבלי ההחלטות משתכנעים שהנתונים האלה מדויקים, הם לא צריכים לעשות הרבה. אבל הנה העניין: כמו בכל אירועי הקורונה, הם לא יכולים להיות בטוחים אלא בדיעבד. ובדיעבד יכול להיות קטלני.
בישיבת הקבינט ביום רביעי חישבה ד"ר שרון אלרעי פרייס בפני השרים את הפגיעה של הזן ההודי בישראלים, בהנחה שרבים יידבקו אך גם שהחיסון יעיל בכ־95% בכל הקשור לאשפוזים. התוצאה שלה הייתה פוטנציאל לאלפים רבים של מאושפזים. בסוף, אמרו פרייס ושאר המומחים לבנט, ישראל צריכה להחליט לאן היא הולכת. האם אין מרווח לטעות, או שלחלופין – אפשר בהחלט לספוג 1,500 חולים ביום ותמותה מסוימת. זו הכרעה אסטרטגית, צריך לציין, שהממשלה הקודמת נמנעה ממנה לגמרי. היא גם נמנעה לטפל בהפרות הבידוד ההמוניות, הקבועות – של מי שחוזרים מחו"ל, ומי שנחשפו לחולים. לפי נתונים סלולריים מהגל השלישי, רוב המבודדים הפרו את הבידוד, נתון שאין לו אח ורע במערב.
אם צריך, אמרו אנשי מערכת הבריאות השבוע, תביאו חברת אבטחה פרטית לשמור על המבודדים, לסייע למשטרה, לעבור בין הבתים ולראות שהחולים והמבודדים שם. ההצעה העידה על הייאוש המסתמן. מינואר הימרה ישראל - וזה היה הימור, לא כדאי לטעות – שהיא תהיה המדינה הראשונה בעולם שיכולה להתגבר על התפרצות באמצעות חיסונים. זה עבד. מאותו רגע החלה התפרקות בתקופת ממשלת נתניהו: מעבדות בדיקות נסגרו, מפקדת אלון לחקירות אפידמיולוגיות יועדה להתפרק לטובת צוותים קטנים יותר במשרד הבריאות. עסקאות לרכישת ציוד מגן בוטלו. פרויקטים חשובים, כמו נניח, ניטור הנגיף בביוב (עניין שיכול היה לאתר את ההתפרצות מוקדם) נדחקו. מרכז השליטה של משרד הבריאות החל מתפוגג. מה מצב החיסונים, נשאל לפני כמה שבועות שר אחד בממשלת נתניהו היוצאת. "אין בכלל קבינט קורונה, אין לנו נתונים ולא בדקתי את זה כבר שבועות", השיב, "זה מאחורינו". ממשלת נתניהו לא הכינה כל קווי הגנה, לא ניצלה את הזמן שהחיסונים קנו, קונן אחד מחברי קבינט הקורונה, ועכשיו אם יהיה מחיר - נשלם אותו. זה כנראה נכון, אבל האחריות היא של הממשלה הנוכחית; נתניהו מרטיב רגליים בים.
שורה של פרסומים בישראל הקשורים בממשלה החדשה הטרידו מאוד גורמים ממסדיים באיחוד האמירויות. בעיקר, הדברים האמורים בהסכם הנפט השנוי במחלוקת שחתמה קצא"א באוקטובר עם חברה פרטית באיחוד, ובהתייחסויות התקשורתיות העכשוויות לביטולו הצפוי.
השרה החדשה לאיכות הסביבה תמר זנדברג הייתה זהירה מספיק כדי לדבר על ביטול "הסכם קצא"א" ולהימנע מגרירת הממשלה של האמירויות לעניין, אבל כלי התקשורת הישראליים התייחסו לאירוע כאילו מדובר בספיח של הסכם השלום וזה הכעיס את האמירותים.
עובדתית, זה לא המצב. בכירים בישראל וגורמים באמירויות טוענים כי הסכם לשינוע נפט מהאמירויות לישראל הוא עניין פרטי, לא ספיח סודי של הסכמי אברהם, וככזה אפשר בהחלט לבטל אותו – בפרט כאשר החברה המדוברת בישראל היא חברה ממשלתית. אך הרגישות של האמירויות לאזכורים עליהם, גבוהה מאוד בימים אלה. קטאר ואיראן, כל אחת בדרכה, מנהלות קמפיין תקשורתי ענק נגד האמירויות והיחסים עם ישראל. הם אינם מורגלים להיות במרכז תשומת הלב של הג'יהאד האיסלמי, עיתונים בלבנון ובסוריה. העימותים בתוככי ישראל הקשו עליהם, ובפרט גילויי גזענות חדים נגד ערבים; במקרה או שלא במקרה, ההזמנה לשר החוץ לפיד לביקור באיחוד האמירויות באה אחרי גינוי (הכרחי, מתבקש), שהשמיע ימים קודם לכן לתמונות של יהודים עם דגלי ישראל שצועקים "מוות לערבים".
עניין אחר שמעיק על האמירויות הוא איומים על סגירת שערים בשל קורונה; שוב, לא מדובר על הפעולה, אלא הפרסומים הבולטים שלה. "אם יש לכם משהו להגיד, תגידו ישירות ואישית", העיר גורם הקשור בעניין, "לפני שזה בהצהרות לתקשורת".
לא, הדמוקרטים לא באמת יפרקו את המשטרה, ובקצב הזה הם עלולים להפוך ניצחון להפסד
השמאל האמריקאי לא באמת ניצח את בחירות 2020. דונלד טראמפ הפסיד אותן – לטובת סגן הנשיא לשעבר של ברק אובמה. ג'ו ביידן נחשב לפוליטיקה הישנה בהתגלמותה; זו שחלק מהפרוגרסיבים למדו לתעב, ולייחס לה את עלייתו של דונלד טראמפ. ביידן נולד בשנות ה-40, הוא לבן ומבוסס; לרבים, הדגמה עילאית לוושינגטון כביטוי גנאי. ב-2016, כאשר פגשתי כורי פחם מפנסילבניה, הם הודיעו לי שלא יצביעו לקלינטון לעולם. את מי הייתם שוקלים, תהיתי. "את ביידן!" אמר אחד מהם ודי הפיל אותי מהרגליים. ביידן היה לשעבר. הכי לשעבר שיכול להיות. דווקא אותו? תהיתי. הוא נעץ בי מבט. "הוא בסדר, ביידן", אמר הכורה. למרות שטראמפ חילץ מהשמאל האמריקאי צורות שונות ומגוונות של התנגדות, היה זה בסוף פוליטיקאי מיינסטרימי ואנטי־כריזמטי שניצח – לא רדיקלים וירטואוזיים ולא פרוגרסיבים מלהיבים, כמו אלכסנדרה אוקסיו קורטז. ניצחונו לא היה מתאפשר לולא הקטסטרופה של ניהול המגפה בארה"ב; הוא ניצח בפערים קטנים יותר (במדינות המכריעות) ממה שטראמפ ניצח ב-2016.
אל מול עובדות מבוססות כל כך, ומול האיום של לאומנות אתנית ופופוליסטית, השמאל האמריקאי נמצא במין הסתערות נואשת ואובססיבית כזו, להוכיח שהייתה באמת מהפכה, לתקוע את דגליו על כל גבעה. יש פה שתי זוויות. הראשונה היא מה שהבית הלבן עושה. הממשל אכן משנה את אמריקה, ואם חלק מהרפורמות של ביידן יתממשו, הוא ייחשב לנשיא גורלי בהיסטוריה האמריקאית. השנייה היא זו שלא מספיק לה; שחשה כי שעת הכושר (שליטה בבית הלבן, ובשני בתי הקונגרס) אינה ממומשת דיה. לדידו של השמאל הקשה, זה הזמן להגשים הכל– ממהפך בחינוך האמריקאי ועד להתנתקות מישראל, מדינת האפרטהייד, לשיטתו.
אחת הסיסמאות שנשמעו באמריקה בעוצמה בימי טראמפ היא Defund the police (לפרק מעשית את המשטרה); זו תגובה רדיקלית לרצח של ג'ורג' פלויד, הגבר השחור שנחנק למוות בידי שוטר לבן בעודו מתחנן לנשום. הרעיון של פירוק המשטרה כפי שאנחנו מכירים אותה והחלפתה ב"מודלים של שמירת סדר קהילתית" ו"הרחבת שירותי הרווחה והתמיכה הפסיכיאטריים" הפך לנקודה משמעותית בדיון הפנים־פרוגרסיבי; הסיסמה הזו שימשה כמובן את השמרנים ותומכי טראמפ (מחנות נבדלים) כדי לסמן את השמאל "ההזוי".
הנתונים המובאים כאן ממחישים עד כמה ההצעה, באורח אמיתי, הייתה אכן בלתי אפשרית – פרקטית ופוליטית. ארה"ב מצויה בעיצומו של גל פשיעה יוצא דופן, עם עלייה מטרידה של עשרות אחוזים בפשיעה חמורה בערים הגדולות, כולל במעשי רצח. בתחילת 2021 הייתה עלייה של עשרות אחוזים במקרי הרצח בשיקגו, מול 2020 (וזה אחרי שהשנה הזו הייתה בפני עצמה קטלנית), עלייה דו־ספרתית באחוזים במקרי הרצח בניו־יורק ועלייה של 50% במקרי הירי בעיר.
התחושה בארה"ב היא בדיוק הפוכה: שיש צורך בהרחבת השיטור - באורח נבון ותוך סיכול הגזענות המובנית במשטרות הערים השונות – ולא בהקטנתו. הצדדים הרדיקליים במפלגה הדמוקרטית התגלו כמנותקים. בעצם, העניין איננו רק ניתוק, אלא גם חוסר נכונות מפעפע לשמוע עמדות אחרות. מחקר מרתק של אוניברסיטת דקוטה בדק השנה מה אומרים סטודנטים אמריקאים לתואר ראשון על חופש ביטוי בקמפוסים. ארבעה מתוך עשרה סטודנטים ליברלים (מרכז־שמאל, בתרגום למושגיות ישראלית) אמרו שאם הם מתבקשים ללמוד חומר לימוד שגורם להם "להרגיש לא בנוח" - האוניברסיטה צריכה לפסול את הטקסטים הללו. זה אל מול רק שניים מתוך עשרה שמרנים (ימניים, במילים אחרות). ארבעה מתוך עשרה סטודנטים מהשמאל חושבים שאם סטודנטים רבים חולקים על אדם שהוזמן לדבר בקמפוס, על האוניברסיטה לבטל את ביקורו. רק שניים מכל עשרה סטודנטים ימניים סבורים כך. יותר ממה שהתוצאות האלה מעידות על התנוונות רעיונית, הן ממחישות איזו מין ילדותיות עמוקה. זו התפנקות בחסות הידיעה שיש יריב דמוני, דונלד טראמפ, ושעצם קיומו ותבוסתו מעניק לפרוגרסיבים, לשיטתם, כרטיס גדול שמכריז שהם צודקים ולמעשה צדקו, בהכל. מי שהגיע עד פה ואומר – זה קצת נשמע כמו אלגוריה על חלקים בשמאל שלנו, ותודעתם אחרי הניצחון על נתניהו, כנראה צודק.
