במשך יותר מעשור, רדפו החוקרים של החטיבה היהודית בשב"כ אחרי רוח רפאים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
- מה גורם לאדם להודות בפשע שלא ביצע?
זה התחיל ביוני 1997, כשבתוך מונית שחנתה לא הרחק ממלון "הולילנד" בירושלים, התגלתה גופתו של הנהג הפלסטיני סמיר אכרם בלביסי. שלושה חודשים אחר כך, לא רחוק מההתנחלות סוסיא, התגלתה גופתו של הפלסטיני עיסא ג'ברין, ששני קליעי אקדח אשר נורו מטווח קרוב פילחו את חזהו. בשב"כ זיהו שיש קשר בין הרציחות, והגיעו לשתי מסקנות: הראשונה, שהרוצח בשני המקרים הוא אותו אדם. והשנייה, שהוא יהודי, הפועל ממניע אידיאולוגי. כל פעמוני האזהרה צילצלו: יש לנו טרוריסט יהודי בשטח. אבל למרות החקירות הנמרצות, והעובדה שהיו כמה חשודים שעלו על המכ"ם – המקרים לא פוענחו. השנים חלפו, התיקים נותרו פתוחים, אבל היה נדמה שרוח הרפאים נעלמה. בינתיים.
במרץ 2008, התפוצץ מטען חבלה בסמוך לביתה של משפחת אורטיז, יהודים משיחיים שמתגוררים באריאל. בן המשפחה נפצע קשה. כעבור זמן קצר התפוצץ מטען נוסף בכניסה לביתו של פרופ' זאב שטרנהל, אחד מהקולות הבולטים במחנה השמאל. שטרנהל נפצע ברגלו. בשב"כ היו שתהו האם רוח הרפאים חזרה, אבל התיקים עדיין לא פוצחו.
מספר חודשים אחרי פציעתו של פרופ' שטרנהל, מונה אבי אריאלי לראש החטיבה לסיכול טרור לא ערבי בשב"כ, או בשמה המוכר יותר – "החטיבה היהודית". אריאלי החליט לצאת וללכוד את רוח הרפאים הזו, והצעד הראשון היה להתחיל הכל מחדש, מאפס. אז הוא הקים צח"מ (צוות חוקרים מיוחד) חדש, שמורכב מאנשי שב"כ שלא היו מעורבים קודם בחקירות. הצעד השני היה להוציא אותם בכלל מהשטח שבו מנהל השב"כ את החקירות הללו. "אמרתי לחברי הצוות: 'אתם לא הולכים להיות כאן במתחם השב"כ, כי אני רוצה לבודד אתכם, שכל קיומכם יהיה לפענח את המקרים האלה'", משחזר אריאלי השבוע בראיון מיוחד. "אז הם ישבו באיזה בניין ששכרנו, וביקשתי מהם להעלות שמות מהאוב, כי לי היה ברור שמי שביצע את הפיגועים הללו מוכר לנו. הייתה לי תחושה כזו, שהשם שלו נמצא על השולחן. אמרתי להם שיש להם רק הנחיה אחת: בכל פעם שהם רוצים למחוק שם, זה רק באישור שלי".
למה?
"עשיתי את זה כדי לגרום להם לא למחוק אף שם".
אבל בכל זאת, לאט-לאט, התנקה השולחן ורשימת השמות הצטמצמה. "הצח"מ היה מורכב מכל הדיסציפלינות שיש בשירות – איש טכנולוגיה, רכז שטח, איש חקירות וכו'", מספר אריאלי. "בדקנו את כל הזוויות. אבל הכי חשוב בעיניי היה האנליסט, בשירות אנחנו קוראים לזה 'דסקאי', שיושב מול המחשב ומנתח את כל החומר שהוא מקבל משאר חברי הצוות. הוא זה שמרכיב את הפאזל המודיעיני".
בבניין המבודד, חלקי הפאזל החלו להיאסף. אחרי זמן מה, היה אפשר לזהות בפאזל הזה דמות מעורפלת: עולה חדש מארה"ב, שהתגורר אז בהתנחלות שבות רחל. קראו לו טייטל, ג'ק טייטל.
"התחלנו למקד עליו עבודה, כולל מעקבים, כדי לראות שיש סיבה לחשוד באיש”, אומר אריאלי, “ואז עצרנו אותו". המחבל היהודי טייטל נשפט, ובינואר 2013 הורשע בשני מעשי רצח ועבירות נוספות, כולל ניסיונות רצח ופעולות נגד מסגדים. טייטל מְרצה כיום שני מאסרי עולם בכלא. "צדקתי", מרשה לעצמו אריאלי לחייך. "הוא היה ברשימת השמות".
המעצר, החיוך השחצני שלו בבית המשפט וההרשעה של טייטל עוררו הד ציבורי נרחב, אבל מבחינת אריאלי, אנשים כמוהו הם הרבה מעבר לטרוריסטים יהודים. הם הסכנה האמיתית כרגע לקיומה של מדינת ישראל. לא הגרעין האיראני. לא נסראללה. אלא יהודי כזה, שאולי בדיוק עכשיו מתכנן פעולת טרור שתפיל את אבן הדומינו הראשונה בדרך לקטסטרופה. "קחו למשל פיגוע של יהודי בהר הבית", מסביר אריאלי. "פיגוע שקורה בעידן המודרני, כשיש אלפי מצלמות בטלפונים הניידים, והכל משודר בכל העולם, תוך שנייה למיליארד ו-600 מיליון מוסלמים. אסון נורא. אני לא בטוח אם מדינת ישראל יכולה להמשיך ולהתקיים לאחר מכן. אחרי דבר כזה איראן תנצל מיד את ההזדמנות, ארדואן ינצל מיד את ההזדמנות, וכן הלאה. המשמעות ברורה. האם זה יכול לקרות מחר? כן, זה יכול לקרות מחר. לכן אני רואה בטרור היהודי סכנה אסטרטגית להמשך קיומנו כעם וכמדינה. יש רק גורם אחד בעולם שמחויב למנוע, שיכול למנוע את זה. זה אנחנו".
אבי (אביגדור) אריאלי היה ראש החטיבה היהודית בין 2009 ל-2013. אלו היו שנים סוערות: פעולות תג מחיר, פיגועים, מבצעים בעזה, קסאמים. וכל זה כשפצעי ההתנתקות עדיין מדממים. ושם הוא ראה אותם, יום אחרי יום: יהודים שקמים לפגֵע. מי בגרפיטי, מי בהצתות מסגדים, מי בדברים חמורים יותר. בתום תפקידו כראש החטיבה, נשלח אריאלי כנציג השב"כ לארה"ב. אחת הסיבות שהשב"כ העדיף אותו בחו"ל, מעבר ליכולות המודיעינית והמבצעיות שלו, היה מסע האיומים שעברו הוא ומשפחתו, בגלל התפקיד. ב־2018, אחרי 30 שנות שירות ביטחוני, הוא פרש מהמקום שהיה ביתו השני.
אבל גם היום, כאזרח פרטי, מסתכל אריאלי מסביבו בדאגה, והוא לא צריך להסתכל רחוק. הוא יכול פשוט להביט מהמרפסת של ביתו הראשון: זה ארבעה עשורים שהוא מתגורר בכפר אדומים, התנחלות במדבר יהודה, לא רחוק מירושלים. מאחזי השומרון, בית הגידול של נוער הגבעות, נמצאים במרחק זריקת אבן מהבית שלו.
וזה אפילו עוד יותר מסובך. אריאלי, כיפה סרוגה קטנה לראשו, צמח בערוגות של הציונות הדתית, אותו מגזר שבשוליים הקיצוניים שלו חיו האנשים שבהם הוא נלחם. סבו הוא הרב יצחק אריאלי, חתן פרס ישראל לספרות תורנית; אביו הוא נחום אריאלי, פרופסור למחשבת ישראל, סופר ומשורר, שעסק בין היתר בתורת הרמב"ם. גם אריאלי עצמו כותב שירה, אגב, בינתיים רק למגירה. "הייתי חוזר מסיכול בשתיים לפנות בוקר ומתיישב לכתוב", הוא מספר.
העובדה שהוא נצר לאליטה שעיצבה את פניה של הציונות הדתית, לא מנעה ממנו אז להתיישב בכורסת ראש החטיבה היהודית, או למתוח היום ביקורת על מנהיגי המגזר. זה כולל גם את הרב חיים דרוקמן, הדמות הרוחנית המרכזית של הציונות הדתית. העילה היא מכתב הרבנים, שפורסם לפני כחודש ערב הקמת הממשלה החדשה, וקרא "לעשות הכל", כדי למנוע את הקמתה.
בעקבות המכתב פירסם ראש השב"כ נדב ארגמן הודעה ראשונה מסוגה לציבור בישראל. "בתקופה האחרונה אנו מזהים התגברות והקצנה חמורה בשיח האלים והמסית", כתב ארגמן, "תוך שימוש בשפה ובמונחים של שיסוי, הסתה ואף קריאות לאלימות ולפגיעה פיזית". הוא קרא למנהיגים, לרבות אנשי דת, לצאת "בקריאה ברורה ונחרצת להפסקה לאלתר של השיח המסית והאלים".
כמו ארגמן, גם אריאלי זיהה מיד את הפוטנציאל הנפיץ של החודשים האחרונים. "גם אם הרבנים האלה לא הסיתו ולא התכוונו להסית, כאשר מפיך יוצא משפט או יוצאת מילה, שבקצה שלה עומד נער שהוא קצת רפה, הוא שומע את הדברים האלה ועלול לבצע מעשה", מזהיר אריאלי. "על המכתב חתום הרב דרוקמן, השם שלו היה הכי בולט שם. אבל אני יודע שהאדם האחרון שהיה רוצה לפגוע באיילת שקד ובנפתלי בנט, זה הרב דרוקמן. מבחינה ערכית, חד-משמעית, הרב דרוקמן מתנגד לשפיכות דמים. הוא גם נגד לעשות פיגועים נגד ערבים. אני יודע את זה".
אבל כשאדם כמו הרב דרוקמן חותם על מכתב שבו כתוב "לעשות הכל", הוא לא מבין שהאמירה הזו יכולה להתפרש בצורה קיצונית?
"אין לי תשובה לזה, חוץ מלהגיד שהבן אדם עבר את גיל 80, ואולי זה משפיע. אין לי תשובה טובה למה הוא בעצמו לא נזהר".
נשמע שאתה מאוכזב.
"אני מעריך את הרבנים האלה על דברים מסוימים, ומאוד חולק וכואב, לאורך שנים, על דברים אחרים שלהם".
כמו הסתה לאלימות?
"בוודאי".
הוא בן 63, אב לשישה, שלאחר שירות צבאי בשריון בכלל פנה לתחום החינוך, והתגייס לשב"כ בגיל מאוחר יחסית, 30, כשכבר היה אבא וסגן מנהל תיכון. לצידו היה מי שלימים יהיה סגן ראש השב"כ ומפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך. השניים שמרו על קשר טוב מאז הצטופפו יחד באותו רכב בדרך ללימוד ערבית באולפן השב"כ.
אחת הטענות הרווחות היא שאלשיך מונה למפכ"ל, תוך הבטחה של נתניהו שאחר כך ימונה לראש השב"כ.
"נתניהו גם היה יכול להגיד לאלשיך תודה ושלום, מבלי להבטיח לו את ראשות השב"כ. עובדה שדקה אחרי שהוא נכנס, מתחיל כל המתח ביניהם סביב החקירות. בכל מקרה, ברור שמבחינת רוני, מה שקרה הוא אכזבה".
אריאלי נחת באגף הערבי, ליבת העיסוק של שב"כ. ארגוני חבלה, פיגועים, טרור. הוא הפעיל סוכנים עמוק בגדה, היה יכול לעצור באמצע ניגון שבת בשולחן המשפחתי, ולרוץ לענות בערבית לטלפון ממקור שלו בשטח. אבל בלילה של 4 בנובמבר 1995, הכל השתנה, והוא ביקש לעבור לחטיבה היהודית. "אני מקפיד על יום צום לזכר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, בגלל המשמעות הערכית של הדבר הזה", הוא אומר. "אצלי בבית מדליקים נר נשמה בכל י"א בחשון".
אלא שבשב"כ לא רצו לוותר על מפעיל הסוכנים הערבים המוכשר, ובקשתו תתקבל רק ב-2009, אז מונה למפקד החטיבה היהודית. באותן שנים, הפעילות שלו התמקדה מול תופעת תג מחיר, ובמי שחוללו אותה בשטח, וזכו לכינוי "נוער הגבעות".
שמיהם, בעצם? מה הפרופיל הממוצע שלהם?
"מדובר בבני נוער שנפלטו ממערכת החינוך, חלקם ממערכת החינוך הדתית, עזבו את הבית והתגלגלו לכל מיני מקומות שבהם אין דין ואין דיין, אין רב ואין מבוגר אחראי. ואז מתחילים להשתולל, ויש גם סמים. כשהולך נער לתוך כפר ערבי בשטחים, וכותב סיסמה על הקיר, הוא מקסימום פגע בקיר שאותו הוא טינף. כשהוא כותב סיסמה ולא קורה כלום ואז הוא עובר להצתת מכונית, וגם אז לא קורה כלום, ומכאן ועד להידרדרות למעשי טרור של ממש, לביצוע רצח, הדרך היא קצרה".
בניגוד לארגונים ממוסדים והיררכיים כמו חמאס, שהשב"כ רגיל לפעול מולם, נוער הגבעות פועל בצורה ספונטנית ובלתי מאורגנת. המרחקים קצרים, התגובות מהירות, ולך תמנע עכשיו משלושה בני 17 מאיזה מאחז, להחליט שבעוד חצי שעה יורדים להצית שער של מסגד.
לאורך השנים השתכללו הנערים הללו, ולמרות שמספר כתבי אישום עלה, התופעה לא פסקה, ונדמה היה שהפעילים נמצאים צעד אחד לפני כוחות הביטחון. השיא הגיע בפיגוע בכפר דומא, שהתרחש שנתיים לאחר שאריאלי עזב את התפקיד, בו נרצחו בני משפחת דוואבשה. "אני שם את הכישלונות שלי על השולחן", אומר אריאלי. "בתקופה שלי לא ניסו לרצוח ולא עשו פיגוע בהר הבית. אבל במה נכשלתי? בזה שהיו כמה ניסיונות של הצתת מסגדים, שהכותרות היו 'הוצת מסגד', למרות שלפעמים זה רק חלון ולפעמים זו דלת מנזר. היו אירועים כאלה שהכו הדים בעולם, יצרו כותרות ענק כמו 'יהודים שורפים מסגדים של מוסלמים', ואני לוקח את זה ככישלון אישי שלי".
ואגב, כישלונות, אריאלי חש שיש לו עוד תיק פתוח שמטריד אותו, אולי עוד רוח רפאים כזו. לדבריו, השב"כ שם את ידו על יהודי, שעל פי המודיעין שבידיו רצח ערבים. אלא שאז צץ ההבדל המהותי בין ידיעות מודיעיניות לבין ראיות משפטיות, והחשוד שוחרר לבסוף.
אז איפה הוא היום?
"אותו אדם, שלפי המודיעין שבידינו הוא רוצח סדרתי, עדיין מסתובב חופשי".
מהר מאוד הבינו בשב"כ שפעולות תג מחיר – לכאורה, "רק" הצתה או השחתה של רכוש – עלולות לחולל נזק כבד למדינה, ומה שנדמה כאירוע יחסית שולי, עשוי להצית תבערה בינלאומית גדולה. אריאלי גם חש את זה על בשרו: לפחות פעם אחת הוא נקרא בבהילות להתייצב בפני הקבינט הביטחוני, לאחר שהנשיא אובמה התקשר לראש הממשלה נתניהו, והביע זעזוע מהצתת הדלת של מנזר השתקנים בלטרון.
לכן, החלו בשב"כ להפעיל את כל האמצעים – טכנולוגיים ואחרים – נגד תופעת תג מחיר. ואחד מהאמצעים המרכזיים הללו היה גיוס והפעלה של סוכנים מתוך נוער הגבעות. "יש יעדים שאנחנו מכירים, יושבים עליהם, ומונעים את רוב הדברים שהם מתכננים", אומר אריאלי.
בסדרה "מרגלים מבית", שיצרו איריס ואיציק לרנר ושתעלה בשבוע הבא בכאן 11, מובאים סיפורם של שלושה מהסוכנים האלה, על המורכבות שבהפעלתם ועל סערות הנפש שאיתן הם צריכים להתמודד. "סוכני השב"כ במגזר היהודי יוצאים שרוטים ופגועים", אומר איציק לרנר, שעבד על הסדרה במשך שלוש שנים. "הם חיים בסוג של פיצול אישיות, ומרגלים לפעמים אחרי החברים הכי קרובים שלהם. מצד שני, אי־אפשר בלעדיהם, אנחנו הרי לא חיים בנורווגיה. הסדרה מבקשת להראות את המורכבות של התפקיד של הסוכנים, מבלי לתפוס צד".
גיוס סוכן במגזר היהודי, מספר אריאלי, אינו שונה בהרבה מגיוס סוכן במגזר הערבי. "ראשית כל, אנחנו לא מגייסים איש בכוח, גם לא בסחיטה. קודם כל כי יש לנו ערכים, ושנית בגלל שמבחינה פרקטית, סוכן שגויס בכוח עלול לבגוד. הבת הקטנה שלי, נועה, קרויה על שם רכז השב"כ נועם כהן ז"ל. אני הייתי המחנך שלו בתיכון, קלטתי אותו בשב"כ, והוא נרצח על ידי סוכן כפול במהלך פגישה".
אז איך משכנעים סוכן לשתף פעולה מרצונו?
"רכזי השטח בשב"כ הם אנשים עם כוח שכנוע גדול. תחשוב שכשאתה מגייס סוכן ערבי, אתה משכנע מישהו לבגוד בדתו, בסביבתו הקרובה והמשפחתית ובארגונו. הרבה פעמים מה שגורם לבן אדם להפוך לסוכן זה אינטרס כלכלי, אבל לפעמים, תאמינו או לא, אפשר לשכנע אותו אידיאולוגית שעתיד העם הפלסטיני אינו בטרור".
במגזר היהודי, מן הסתם המנוע העיקרי לגיוס הוא האידיאולוגיה, הרצון לעזור למדינה.
"האידיאולוגיה מאוד חזקה. הרבה מהסוכנים האלה מסרבים לקבל תמורה כלכלית".
בסדרה עולות טענות של כמה מהסוכנים היהודים נגד השב"כ, על שלא זכו לתמיכה נפשית ולמעשה חשו כי הופקרו לגורלם. בין היתר מובא סיפורו של אריאל גולי ז"ל, סוכן שב"כ שפעל במאחז חוות גלעד. במהלך הפעלתו, ניהל גולי קשר הדוק ואישי מאוד עם מפעילו בשב"כ, ולאחר שחברתו עזבה אותו אף התקשר למפעילו ואמר לו כי הוא יושב "עם החבל סביב הצוואר". כעבור כמה שעות נמצאה גופתו כשהיא תלויה. משפחתו של גולי משוכנעת שלפעילות של בנם כסוכן שב"כ היה חלק מכריע בהחלטתו ליטול את חייו, וטענותיהם מתבררות כרגע בבית המשפט, בתביעה שהגישו נגד השב"כ. "זה לא בתקופתי, אני לא נתקלתי בזה ואני לא יודע מי הוא", ממהר אריאלי להגיב. "אבל ממה שבדקתי, חד-משמעית ההתאבדות שלו לא קשורה לשב"כ".
גם בעבר התגלו בעיות בהפעלת סוכנים במגזר היהודי, כמו המקרה המפורסם של "שמפניה", אבישי רביב.
"אני לא בקיא בסיפור הזה עד הסוף, אבל בוודאי שיש רגישויות, יש טעויות, ויש גם דברים שמתפרסמים והם לא נכונים. בכל מקרה, כל ארגון מודיעיני, גם עכשיו עם הטכנולוגיות של המאה ה־21, ממשיך וימשיך להפעיל סוכנים. זה נושא מאוד רגיש בכל מקום, בוודאי שאני מדבר על אזרחי המדינה. אבל השב"כ מפעיל סוכנים וימשיך להפעיל סוכנים".
הסוכנים של השב"כ בימין הקיצוני מוחדרים הרבה פעמים מבחוץ. כלומר, לוקחים אנשים שיש להם זיקה להתיישבות, מגייסים אותם ואז מחדירים אותם למקומות הנפיצים.
"קשה לגייס סוכן מ'בפנים', כי הוא מזדהה אידיאולוגית עם החברים שלו, ופתאום אני אומר לו, 'תעבור לצד השני'. יש לנו סוכנים כאלה, אבל בימין הקיצוני, אנחנו הרבה פחות מצליחים לגייס מישהו מבפנים. זה תהליך מורכב גם להכניס מישהו מבחוץ, אבל את זה, יותר קל לי לעשות".
כמי שהגיע מתוך המגזר הציוני-דתי, הבין אריאלי שגם על הנוער המנותק ביותר, יש בסופו של דבר מי שמשפיע. ואריאלי, איש חינוך מיסודו, רצה להשתמש גם בכלי הזה כדי למנוע טרור יהודי. "בתוקף תפקידי נפגשתי עם מאות רבנים, מחנכים ואנשים בעלי השפעה, על בסיס קבוע וגלוי, והייתי מצטט להם את הפסוק מהמשנה, 'חכמים, היזהרו בדבריכם'", הוא אומר.
מה עם כל מיני אמירות של רבנים היום, נגד אישים בממשלה החדשה, למשל?
"לדעתי, אין היום אדם בישראל שהוא בעל השפעה רוחנית, שהיה רוצה שירצחו את נפתלי בנט, איילת שקד, יאיר לפיד או ביבי נתניהו. מצד שני, אותם אנשים יכולים לצאת עם אמירות. הם יכולים להגיד 'דין רודף' מבלי להתכוון לעשות את מה שההלכה אומרת על דין רודף, אלא כדי להביע איזשהו רעיון. בפגישות שהיו לי איתם כראש החטיבה, אמרתי להם, 'תיזהרו ממה שיוצא מהפה שלכם, כי יש מי שלוקח את זה לתשומת ליבו'. אגב, בכל פגישה כזו שלי עם רבנים, הייתה אבטחה על הרכב שלי שחנה בחוץ. הרי אני ראש החטיבה היהודית, והיו עליי איומים".
מה היה בפגישות האלה?
"בהתחלה הם לא תמיד מזדהים, הפגישה מאוד נוקבת נגדי, ולאט-לאט קורה משהו, והשיחה מסתיימת בחיבוקים. אתה יודע כמה פעמים זה קרה לי?"
למה זה קרה?
"כי הם צריכים לראות את הכנות של העשייה שלנו. להבין שאנחנו לא שונאי יהודים, ולא שונאי מתנחלים ולא שונאי נוער הגבעות. להפך. אני כואב את נוער הגבעות הרבה יותר מהם, כי הם פלטו אותם מהמערכות שלהם. אני ביקרתי בעשרות גבעות וראיתי איך חיים שם, מה קורה להם. ראיתי פריקת כל עול, ראיתי מה זה נערים שחיים בלי אבא ובלי אמא".
ח"כ בצלאל סמוטריץ', קורא לפרק את החטיבה היהודית בשב"כ.
"החלום שלי זה לא לפרק רק את החטיבה היהודית, אלא גם את השב"כ ואת צה"ל, כי יגיע השלום. אני יודע שלא לזה סמוטריץ' מתכוון".
ב־8 במאי השנה לן אריאלי בבית מלון בירושלים, המשקיף על העיר העתיקה, וראה מול עיניו איך המתח סביב הר הבית הולך ונבנה. "שמעתי את הצרחות והרחתי את הגז המדמיע", הוא אומר.
יומיים אחר כך פרץ מבצע שומר החומות, והארץ נשטפה במעשי אלימות בין ערבים ליהודים.
אין עוררין שהיו יותר תקיפות של ערבים כלפי יהודים. אבל כראש החטיבה היהודית, אני רוצה לשאול אותך דווקא על התקיפות שביצעו היהודים. אתה חושב שאפשר היה למנוע למשל את הלינץ' בצעיר הערבי בבת־ים? השב"כ פיספס שם?
"קודם כל זה קרה, אז השב"כ פיספס. אני לא יכול להרשות לעצמי להגיד, בתור השב"כ, שהופתעתי. אני מחויב לדעת לצפות הפתעות. כאיש מודיעין האחריות שלי זה לנתח את המצב ולמנוע את האלימות. אבל כל האירוע הזה היה הפתעה גדולה, גם עבורי. באותו יום בירושלים אמרתי שהאירועים סביב הר הבית לא ייגמרו באותו ערב, אבל לא צפיתי את הסיפור עם ערביי ישראל. מדובר בהפתעה ברמת המדינה, כישלון מצמרר ואולטרה-אסטרטגי של מדינת ישראל, של השב"כ, משטרה ועוד מערכות, שלא הצליחו לראות את הקרקע רועדת".
הלינץ' בבת-ים התארגן בקבוצות ווטסאפ וטלגרם. לשב"כ אין שם נוכחות?
"האירוע הזה ואחרים התארגנו באופן ספונטני. ברגע שהשב"כ התאושש הוא הגיע לכל מי שהיה מעורב באירועים האלה".
8 צפייה בגלריה
הרכב של הערבי שהותקף בבת ים. ''ברגע שהשב''כ התאושש הוא הגיע לכל מי שהיה מעורב''
(צילום: gettyimages)
יש לשב"כ מעקבים אחרי דמויות כמו הצל ובנצי גופשטיין?
"אני מאוד מקווה שלא. אם יש משהו לא חוקי מבחינת האמירות של אנשים כאלה, לשם כך יש משטרה ופרקליטות. אם השב"כ יתחיל לעקוב אחרי אנשים שמפיצים דעות מסוימות, תחשבו לאן זה יכול להגיע".
השב"כ מתייחס לארגון כמו להב"ה כארגון טרור?
"יכול להיות שיושבים על הארגון הזה, אבל הפעילות של להב"ה היא גלויה, ולכן היא באחריות המשטרה והפרקליטות. אם מאחורי הדברים הגלויים עומדת כוונה הרבה יותר חמורה, אוי ואבוי אם השב"כ לא יידע על זה".
בשב"כ סיכלו לאחרונה פיגוע בקנה מידה גדול, כמו פיגוע בהר הבית?
"אני לא בקיא במודיעין של השנים האחרונות, אבל כולנו מכירים את ההיסטוריה. פיגוע בהר הבית, היה. רצח של ילד ערבי, היה. רצח ראש ממשלה, היה. זו תכלית קיומה של החטיבה היהודית. האנשים שם קמים בבוקר, אם בכלל הלכו לישון בלילה, ומונעים את הפיגועים האסטרטגיים הללו, שייקחו אותנו למציאות אחרת לגמרי".
אריאלי אומר כי למרות שעיקר עיסוקו היה מול הימין הקיצוני, גם התבטאויות מהצד השמאלי עוררו אצלו דאגה. "במסגרת הפגישות שלי כראש החטיבה, ישבתי גם עם אנשים שמשפיעים על השמאל הקיצוני. פרופסורים, אנשי רוח, אנשים רציניים", הוא מספר. "הם אמרו לי, 'אנחנו איתך, אנחנו נגד אלימות. אנחנו תומכים באג'נדה של גבולות 67', אבל אנחנו נגד משהו כמו המרמרה'. אז אמרתי להם, 'תצאו עם זה החוצה'".
ומה הם אמרו?
"הם ענו לי: 'אתה לא מבין. בעולם שלנו, ההשפעה שלנו קיימת כל עוד אנחנו אומרים את מה שהם רוצים לשמוע'".
עם זאת הוא מספר כי בשיאן של הפגנות הבלפוריסטים, עם התגברות השיח הפוליטי ותופעות של הסתה מצד שמאל נגד בנימין נתניהו ומשפחתו, פנה אריאלי לכמה מידידיו שהשתתפו במחאה בניסיון למתן את ההתבטאויות שלהם. "ניסיתי לייצר פגישה בין אנשי בלפור לבין המפגינים מהצד השני", אומר אריאלי. "אמרתי להם, 'בואו תפגשו על כוס קפה'".
ותשובתם הייתה?
"לא הצלחתי להושיב אותם יחד. רציתי שכל אחד ימשיך להפגין, אבל לפחות שיעשו את זה מבלי שמישהו זורק על הצד השני חומצה. היינו קרובים למצב שמישהו מת, הרי היו אנשים שנפגעו. לכן אני חושב שהשיח המפלג צריך להיעלם".
בדרך כלל מאשימים את נתניהו בשיח מפלג. אתה בא בטענות גם כלפי מתנגדיו.
"כולם צריכים להיזהר בשפה שבה הם מדברים".
מבחינתו, "כולם צריכים להיזהר", זה כולל הנשיא. לא מזמן, החל אריאלי להתכתב עם הנשיא המיועד, יצחק (בוז'י) הרצוג. הנדון: הפסקת השימוש במילה "שבטים", שהנשיא היוצא, ראובן (רובי) ריבלין, נוהג להשתמש בה כדי להדגים את המתחים בתוך החברה הישראלית. "האיום הכי גדול בתולדות העם היהודי היה מלחמת אחים, המלחמה בין שבטי ישראל", אומר אריאלי. "כשהייתי לא מזמן בבית הנשיא אמרתי להנהלת הבית, שהנשיא ריבלין צריך להפסיק להגיד את המילה 'שבטים'. הוא התכוון אמנם לתאר את המצב, אבל כשאתה אומר כל הזמן 'שבטים' אתה מנציח את הפילוג".
מה הרצוג ענה?
"הוא אמר לי שהוא הולך לדבר על שבט אחד".
וכאזרח, איך הרגשת כשהוקמה הממשלה?
"אני בעננים מהקמת הממשלה הזו. למה? בגלל שאני מאמין באחדות. אם יכולים לשבת מרב מיכאלי, ותמר זנדברג ויאיר לפיד עם נפתלי בנט ועבאס, זה חלום. שכל אחד יישאר בדעותיו, אבל זה חלום".
הנוהג של אריאלי לפגוש רבנים כראש החטיבה היהודית, גם יעלה לו ביוקר. בשב"כ היו מי שמתחו ביקורת עליו בשל המפגשים האלו, אבל זה עוד בשוליים. הבעיה שלו הייתה שהפגישות האלו גם הביאו לחשיפה שלו. "עד שאני התמניתי, מעולם לא נחשף בעל התפקיד הזה בשב"כ", הוא מספר. "אני, ביום הראשון שלי בתפקיד, נחשפתי. ואני גם ידעתי שזה יקרה".
איך זה קרה?
"כשאני התגייסתי לשב"כ ב־1988, אפילו הילדים שלי לא ידעו שאני בשב"כ. אבל עם הזמן, יותר ויותר אנשים ידעו שאני עובד בתחום הביטחון. מהיום הראשון שלי בתפקיד, כבר בשלב החפיפה, דיברתי חזק מאוד על הצורך להיפגש עם גורמים שמשפיעים על השטח. השב"כ עשה את זה לפניי, אבל אני לקחתי את זה לאקסטרים. הפגישה הראשונה שלי הייתה עם אחד הרבנים החשובים, ממש ביום כניסתי לתפקיד. אז אני מגיע לפגישה עם כיפה על הראש, ומציג עצמי בכינוי שיש לי בשב"כ. הרב אומר: 'אני יודע שזה לא השם האמיתי שלך, תגיד לי מי אתה'. אמרתי לו שזה לא חשוב מי אני, אלא מה שאני אומר. לא גיליתי לו את שמי".
ואז מה קורה?
"באותו לילה אנחנו מתחילים לקבל מודיעין, שרצות הודעות ששואלות מי ראש החטיבה היהודית החדש, כי הוא חובש כיפה. אחד ה'חשודים' היה רוני אלשיך, אבל הוא לא דומה לי. איכשהו מישהו עשה אחד ועוד אחד, תיארו את המראה החיצוני שלי בפני הרב, והגיעו אליי. זה לקח יממה. הארגון קצת נכנס ללחץ, אבל אני אמרתי, אדרבה, מרגע זה אני הולך לנצל את המצב. הרבנים ואנשי החינוך לא יוכלו להגיד לי שאני לא מבין בחינוך, למשל, כי עכשיו הם מכירים את הרקע שלי ואת המשפחה שלי. מצד שני, היה מחיר אישי. די מהר גילו שאני גר בכפר אדומים, השיגו טלפונים של הילדים שלי, התחילו לטרטר".
זה היה יותר מ"טרטור". היו מכתבים, איומים, התנכלויות לבית, והשיא הגיע כאשר על מסגד בשומרון רוססה הכתובת "אבי אריאלי הגבר". "רצו לרמוז לחמאס מי עשה את זה, כדי שיתנקם בו", הוא אומר. הבית הוקף בחומה ורושת במצלמות, אבל אריאלי המשיך כרגיל. "היתרון הגדול בחומה, שהיא מונעת מחזירי הבר והקיפודים להיכנס לגינה", הוא אומר השבוע בחיוך.
אתה מדבר כאן על לחצים אישיים שהופעלו עליך. האם היו גם לחצים פוליטיים שהופעלו על הממונים עליך? את הדבר הזה תחקור, את זה לא?
"אני לא הייתי בשיחה כזו. אם מישהו לחץ על ראש הממשלה, למשל, אני לא יודע מזה. מי שדיברו איתי זה מפקדיי, ובראשם ראש השב"כ. לא קיבלתי שום אמירה מיובל דיסקין, שהיה אז ראש השירות, של 'אל תעשה' בגלל לחץ פוליטי".
ובכל זאת, העימות שנוצר בין אריאלי לגורמים בעלי השפעה פוליטית, יגבה ממנו מחיר גם לאחר פרישתו מהשירות. הפעם היחידה שבה אריאלי מאבד את שלוותו במהלך הראיון, היא כאשר שאלנו האם הוא מרגיש שעדיין נוטרים לו טינה וחוסמים אותו מלהתקדם בשירות הציבורי. "חד־משמעית, כן", הוא אומר. "זה נורא, זה מזעזע, ואני לא 'מעריך' שזה קורה – אני יודע את זה".
במה זה מתבטא?
"באופן טבעי כפורש בכלל, וכפורש בכיר בפרט, ואני מגיע עם הרבה עולמות תוכן ועם השכלה, מוצעים תפקידים למי שיוצא מהשירות. אני יודע שלפחות בשלושה מקרים, שלוש הצעות שהוצעו לי, ברמה הבכירה מאוד, ברגע כשזה הגיע לדרג העליון, אמרו שם, 'אני לא יכול להרשות לעצמי שאבי אריאלי יעשה את התפקיד'".
נפגעת מזה?
"התשובה היא כן. אבל אני חייב להגיד שבכל אחד מהמקרים שבהם נפגעתי, שמחתי. לא כי לא רציתי את התפקיד, אלא כי הייתי גאה שאני משלם מחיר על משהו שאני כל כך מאמין בו. וככה אני מרגיש שאני מממש את השליחות שלי".
היום הוא בפנסיה, מלמד בחוג לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית, ומרבה להרצות בהתנדבות במכינות קדם־צבאיות ובפורומים משותפים לדתיים ולחילונים. "הקהל בצד הדתי, הרבה פעמים זה אנשים חינוך, בחלקו לא מזדהה איתי", הוא אומר. "יש אנשים שזזים במקום כשאני מציג את עצמי בפניהם. זה כואב לי, אבל האתגר שלי זה שהם ישנו את דעתם".
יש תגובות יותר קשות?
"יש גם אנשים שיורקים כשהם מגלים שמולם עומד אבי אריאלי. אנשי המאחזים לא ידברו איתי, אבל בקהילה שלי מעריכים אותי. אני חבר הנהלת היישוב כפר אדומים, אחרי שנבחרתי ברוב קולות, ואני אחראי על כל מערכת החינוך כאן. אני אף פעם לא יצאתי נגד ההתיישבות. אני עסקתי במניעת פגיעה בערבים וביהודים, במניעת טרור".
בימין הקיצוני מרגישים שהשב"כ מטפל בהם באגרסיביות מוגזמת. ארגונים כמו 'חוננו', שמייצגים עצורים בחשד לטרור יהודי, מדברים על הפעלת "אמצעים מיוחדים" בחקירות, ובמילים אחרות – עינויים.
"סיכול טרור בתוך החברה במדינה דמוקרטית, הרבה יותר מורכב מבחינה ערכית ומשפטית, מאשר סיכול טרור של מדינה זרה או אויב. לכן הוא גם הרבה יותר קשה. השב"כ משתמש באמצעים שהמדינה העמידה לרשותו בסיכול טרור יהודי, הרבה פחות משהוא משתמש בסיכול טרור ערבי. בכל התחומים, כולל אמצעים מיוחדים".
אז מאיפה מגיעות התלונות האלו?
"ברור שלמי שהודה בחקירה, נוח לספר אחרי זה שהפעילו עליו 'אמצעים מיוחדים'".
פורסם לראשונה: 07:37, 02.07.21
