הפוליטיקאים קראו לה "אמא חרדתית ובכיינית", ברחוב קראו לה "הזונה של ערפאת ונסראללה", אבל רחל מדפיס־בן־דור, תושבת הצפון, לא עצרה באדום. היא הקימה ועמדה בראש תנועת "ארבע אמהות". השבוע, 15 שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה, יצא לאור ספרה "אמא, יצאתי מלבנון!". כותרת המשנה שלו, "סיפורה של מחאה שהצליחה", מעידה שהוא הרבה יותר מקובץ זיכרונות.
"יסדתי את התנועה לא רק בגלל אור, בני הבכור, ששירת כלוחם בלבנון", היא אומרת, "ואחרי שצה"ל יצא מלבנון דאגתי לפרק אותה כחוק. האני־מאמין שלי הוא שאם השגת את המטרה, עלייך לשחרר ולעבור למטרה אחרת. אבל אחרי שנכתבו עלינו מאמרים וספרים שטחיים שלא שיקפו את מי שהיינו ואת דרכי הפעולה שלנו, החלטתי לחשוף לראשונה את הארכיון שלי, שכולל מסמכים מקוריים, והוספתי לספר את הסיפורים האישיים והדרמות שאירעו מאחורי הקלעים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
רוב חייה של בן־דור (65), אם לשלושה בנים (אור, אשחר וסתיו), מעוגנים בגליל. בנעוריה הגיעה לקיבוץ משגב עם ואחרי נישואיה לרם בן־דור עברה איתו לקיבוץ גדות. לפני שני עשורים הם עקרו לראש פינה. בעלה שוהה בארצות־הברית, כמנכ"ל של חברה־בת ישראלית העוסקת ב"משהו חשוב נורא, הדברה ביולוגית". על כריכת הספר היא מוצגת גם בשם נעוריה, מדפיס ("אבות אבותיי התחילו את הדפוס העברי באירופה, ואני היחידה בעולם שנושאת את שם המשפחה הזה"), שמזכיר לה איך בראיונות הראשונים שהעניקה לתקשורת היא הזדהתה כד"ר מדפיס, "לא על מנת להשוויץ בדוקטורט בתלמוד שהרווחתי ביושר מהאוניברסיטה העברית, אלא בניסיון לצאת מהנישה של 'רק אמא' או 'עוד אמא'. חשבתי שיתייחסו אליי יותר ברצינות אם יידעו שאני משכילה ומקצועית".
זה עזר?
"לא בהתחלה. עבר זמן עד שסחפנו אחרינו את כל המדינה. 'ארבע אמהות' הייתה תנועה של הרבה נשים והרבה אנשים, אבל מי רצה להקשיב לנו כשחשפנו את הקיבעון והמניפולציות של קובעי המדיניות? לכולם היה הרבה יותר נוח להאמין שהנוכחות של צה"ל בלבנון מגינה עלינו, תושבי הצפון, ואילו אנחנו, שחיים שם, ידענו שזה בדיוק להפך. החיילים שלנו ישבו במוצבים לאורך רצועת הביטחון, הכוחות המיוחדים שלנו נכנסו לעומק לבנון, וכל אירוע של פגיעה באוכלוסייה אזרחית החריף את ההפגזות שחטפנו. רבים במערכת הביטחון העדיפו להציג אותנו כאמהות שמורידות את המורל במקום להודות שהשהות של צה"ל בלבנון לא מועילה ולא תורמת, ושהדרך היחידה לשנות את המציאות היא לא בעוד מלחמה שמוגדרת כמבצע אלא בפתרון מדיני".
מה היה הקש ששבר את גב הגמל וגרם לך להניף את נס המרד?
"אסון המסוקים. ב־4 בפברואר 1997 התנגשו שני מסוקי יסעור שהיו בדרכם ללבנון. 73 הרוגים. האסון התרחש כמה עשרות מטרים מבית הספר האזורי שלנו, 'הר וגיא', שבגליל העליון – המקום שבו רק שנה קודם לכן אור, בני הבכור, פיזז עם חבריו על הבמה במסיבת סיום י"ב. ברור ששמחתי במסיבה, אבל כאמא ישראלית גם דאגתי וחששתי לחייהם של בני וחבריו, והמחשבות על יום הגיוס המתקרב לא הרפו ממני. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי האם בתמונת המחזור שלהם ייווצר חלל בשנה הבאה".
כשנה לאחר מסיבת הסיום, בליל חורף גלילי קר, בשיאה של סופה, בעודה יושבת על הספה עם כוס תה חם, היא נחרדה לשמע רעש שעלה מהכביש. "הדממה הופרה באחת על ידי צופרים של רכבי הצלה, שירדו בשיירות מצפת בכביש החוצה את ראש פינה. שאון הסירנות היה מחריש אוזניים ולא הותיר מקום לספק כי משהו נורא התרחש. ברדיו ובטלוויזיה לא אמרו דבר. בשלהי שנות ה־90, לפני עידן הרשתות החברתיות, השמועות עברו לאט יותר, ומטעמי צנזורה התמונות לא שודרו מיד בטלוויזיה. זה היה ליל שימורים. כמו כל משפחות החיילים הקרביים נאחזנו גם אנו בפירורי מידע. אט־אט התחוור גודל האסון והבנו שהסיכוי לניצולים קלוש. חישבתי שוב ושוב באיזה שלב במסלול הצבאי נמצא אור, בני הבכור, ומה ההיתכנות שעלה על אחד המסוקים, וכמו הורים רבים קיוויתי שבשורת האיוב לא תכה במי מחברינו או בנו. בעודי חוששת מהידיעות שעלולות להגיע לפתחנו אמרתי לבני משפחתי: 'אסור לתת למצב הזה להימשך!'. כדי להקל את המועקה ולהעביר את הזמן דיברתי בטלפון עם חברות ואמרתי: 'נמאס לי שכולנו מקטרים על המצב, אבל לא עושים משהו כדי לשנות אותו'. זו הייתה ההתחלה".
ואת, חוקרת תלמוד ומרצה, חשבת שיש בך מספיק כוח כדי לייסד תנועת מחאה?
"לא הייתה לי ברירה. מתוך הפחד שחוויתי באותו הלילה צפה ועלתה בי טראומת השואה. אני דור שני. כבתם של בודדים ששרדו מכל המשפחה הרגשתי שמוטלת עליי המשימה לקום ולשנות. אלחנדרו־אלה הופמן, בן כיתתו של בני, נהרג באסון המסוקים, ואור, כמו שאר חבריו למחזור, הגיע לחלוק לו כבוד אחרון. כשצעדנו יחד מאחורי הארון העטוף בדגל ישראל, ובכינו ליד הקבר הטרי שנכרה, הלב שלי הלם בחוזקה והנשמה זעקה. אמרתי לעצמי שאני חייבת לשים סוף לאובדן החיים ולתחושת חוסר האונים. עכשיו – זה בידי. שוב ושוב אמרתי לחברות ולחברים סביבי 'חייבים לעשות משהו לפני – ולא רק לבכות אחרי'. הבטחתי לאור ולעצמי שאעשה הכל כדי שהמוות המיותר הזה ייפסק".
4 צפייה בגלריה
''חייבים לעשות משהו לפני - ולא רק לבכות אחרי''. הפגנה של "ארבע אמהות"
(צילום: דוד רובינגר)
הצעד הראשון היה תמים. הרעיונות וההצעות שהועלו בשיחות על הדשא הובילו את בן־דור וחברותיה לנסח מכתב שנשלח לארבעה מחברי הכנסת שהשתתפו בפורום כוכב יאיר והתנגדו למדיניות ההגנה על הצפון מתוך לבנון: יוסי ביילין וחיים רמון ממפלגת העבודה ומיכאל איתן וגדעון עזרא מהליכוד. "לא ביקשנו לפעול בעצמנו, ועוד לא חשבנו על תנועת מחאה. כל מה שרצינו היה לתמוך בנבחרינו שתפקידם להוביל לפתרון הבעיה. למרבה האכזבה, איציק מרדכי, שר הביטחון דאז, גינה את חברי פורום כוכב יאיר בתקיפות רבה גם מעל במת הכנסת. תגובתו הרשמית של משרד הביטחון שללה אפילו את הלגיטימיות של הדיון, בשל האיסור לפגוע ברגשותיהן של המשפחות השכולות. הרגשתי שמנסים להשתיק כל קול שמעז לבחון מחדש את מדיניות הביטחון. מרדכי אמר עלינו 'מוטב היה לו האמהות היו מפנות את המשאבים שהן מוציאות לחיזוק מפקדי צה"ל והיכולת הביטחונית שלו בלבנון'. האמירה הזאת הייתה מעבר להשתקה. היא זילזלה בנו בשל היותנו נשים ואמהות".
לא נעלבת?
"נעלבתי יותר מחוסר האכפתיות של הפוליטיקאים ומההתנגדות ששמעתי בצפון. כמה מהשכנים שלי הביטו בי בתדהמה ושאלו 'למה את חושבת שאת צודקת?', וקבעו בכעס 'אסור לצאת מלבנון'. במפגשים שיזמנו בקיבוצי האזור הרגשתי ממש מותקפת, בעיקר מצד גברים ששאלו: 'מי את? איך את מעזה? מה את בכלל מבינה?'".
השם "ארבע אמהות" נולד בשער "הקיבוץ" ("העיתון הנקרא ביותר במקומותינו", היא מעירה בחיוך) מעל התמונה של בן־דור ושלוש מחברותיה. "אימצנו אותו בגלל המיתוס של ארבע האמהות מהמקרא, קיווינו שבכך נעניק למחאה גם רובד לאומי־מסורתי, ולא העלינו בדעתנו שהשם הזה ישמש את מתנגדינו, שיציגו את היותנו אמהות כחיסרון ויסיטו את הדיון מהעיקר – המלחמה חסרת התוחלת בלבנון".
שר הביטחון מרדכי לא היה היחיד שגינה אותן. "לא, היו רבים ולא טובים. בספר התמקדתי רק בפוליטיקאים והתעלמתי מהקולות האחרים מפני שהצבא לא היה חלק מהדיון הזה. תפקידו היה לבוא עם הצעות לפתרונות ביטחוניים. איציק מרדכי הוא איש צבא, שמבין הרבה פחות ממה שחשבתי בהובלת מדיניות הביטחון. הוא היה יכול לפעול בדרך הרבה יותר מתוחכמת. לא ללכת לתוך השכונות, לתוך השיחים, לתוך המגרש הביתי שלהם. בספר אני כותבת על הפוסט־טראומה של רמי, בעלי, שנלחם בלבנון לפני ארבעים שנה. על נפגעות תקיפה מינית אומרים 'אחת מאחת', וגם נפגעי פוסט־טראומה הם 'אחד מאחד'. אין סיכוי שאדם נורמטיבי ייצא בשלום, מבחינה נפשית, משנים של התנהלות תחת אש, בין חיים למוות. רק פסיכופט לגמרי יצליח לצאת בלי צלקות ומשקעים. יש כל כך הרבה פנים לסבל".
סלחת למרדכי על האמירות המקטינות שלו?
"אין לי שום סנטימנט אישי כלפיו. זה האיש, זה אופיו וזו דרכו. בספר אני מביאה רשימה ממוסמכת של הרבה אנשי צבא שתמכו בנו רק אחרי שהשתחררו משירות פעיל. עד היום, דוחות של מבקר המדינה ואמ"ן קובעים שמנהיגינו לא נוהגים להפעיל אופציות מדיניות לפני שיוצאים לעוד מבצע עם פצועים והרוגים".
ולעוברי אורח שצעקו לך מהמכוניות "זונה של ערפאת ונסראללה"?
"קללות סקסיסטיות לא הפחידו אותי. לאורך כל ההיסטוריה התקפה כלפי נשים היא התקפה מינית. 'זונה' היא מילה מאוד שימושית בחברה הפטריארכלית כדי להוקיע נשים ולמנוע מהן להביע את דעתן. גם מהעובדה שהגברים הם אלה שעושים שימוש בזנות, בניגוד לנשים שנקלעות למצב הזה, מעדיפים להתעלם".
תנועת המחאה פעלה מאסון המסוקים ב־97' ועד ליציאה מלבנון במאי 2000, "קרוב לארבע שנים רוויות בתסכול. במפגשים עם קובעי המדיניות הרגשתי שאני עומדת מול קיר אטום של חוסר אכפתיות, חוסר יכולת וחוסר נכונות להתייחס למלחמה בצפון ולאבידות שהיא גובה. מבחינתם זו הייתה מלחמה נשכחת שיכלה להימשך לנצח".
איך חגגת את הניצחון?
"בליל יציאת כוחות צה"ל משטח לבנון, בין 23 ל־24 במאי 2000, כשרבים מתושבי אצבע הגליל התפנו מבתיהם כדי להימנע מאבידות בנפש במקרה של ירי מעבר לגבול, התבקשתי להגיע לקריית־שמונה ולהתראיין למהדורת החדשות. בעודי נוסעת בכביש 90 הבחנתי שאני היחידה שנעה צפונה לכיוון הגבול, והרגשתי שאני פועלת בניגוד לכל היגיון. כאמא הייתי אומרת שזה מעשה חסר אחריות, אבל הרגשתי חובה מוסרית להיות שם ברגע ההוא ולקחת אחריות על מעשינו".
השאלה הראשונה שהפנו אליה חיים יבין וקרן נויבך, מאולפן החדשות בירושלים, הייתה: "האם לאור הבלגן שמתרחש בצפון, בלילה הזה, אינך סבורה שהיינו צריכים להישאר בלבנון?"
"הקול שלי רעד כשהצהרתי בנחישות שאולי לא יהיה קל בימים הראשונים שאחרי היציאה, אך לאחר מכן יגיע השקט המיוחל לצפון", היא מספרת. "שידרתי אופטימיות, אבל לא יכולתי להתעלם מהעובדה שאם לא תהיה רגיעה מיידית, דעת הקהל התומכת ביציאה מלבנון עלולה להשתנות במהירות והציבור יאבד את האמון בהגנה על הצפון מתוך ישראל. בסוף הראיון חמקתי למכונית ונסעתי בכביש השומם בקריית־שמונה לכיוון דרום, כשרעם התותחים לא פוסק לרגע. בדיעבד התברר שההפגזה הייתה ברובה מצד כוחותינו, במטרה לחפות על יציאת החיילים. חבל שלא ידעתי זאת בזמן אמת, אולי הרגליים שלי היו פחות רועדות".
4 צפייה בגלריה
''לוודא שהמלחמות שאנחנו יוצאים אליהן אכן הכרחיות''. חברות "ארבע אמהות", 2019
(צילום: אלי דסה)
את עדיין עובדת?
"כמובן. לאורך כל השנים קיבלתי פניות רבות מתנועות מחאה ומגופים חברתיים שרוצים לפצח את הסוד שלנו, להבין מה גרם לנו להצליח, ואני נותנת הרצאות. בעבר טסתי, מאז הקורונה אני מרצה בזום. במקביל, אני שותפה ותומכת ביוזמת 'חוק חלופות מדיניות תחילה' שמקדמת תנועת 'נשים עושות שלום'. הצעת החוק מבקשת לחייב את מקבלי ההחלטות להקצות משאבים של זמן, כסף וכוח אדם לבחינת ופיתוח של חלופות מדיניות, בעיקר בזמן שגרה. אנחנו דורשות ממקבלי ההחלטות להפוך כל אבן כדי לוודא שהמלחמות שאנחנו יוצאים אליהן אכן הכרחיות. אם אסור לדבר כשהתותחים יורים, אז הזמן למשא ומתן הוא כשיש רגיעה. עכשיו".
את מסוגלת לדמיין שלום במזרח התיכון?
"מה האלטרנטיבה? להמשיך להקיז דם ולצאת שוב ושוב לעוד סיבוב עם נפגעים, הרס ושנאה? כבת לניצולי שואה אני חדורה בתקווה שיש לנו את הכוח לשנות מציאות של אלימות והרג".
