לא מלחמות, לא פיגועים, אפילו הקורונה לא הצליחה לעצור את מאפיית אבולעפיה ביפו, המוסד הקולינרי היחיד בישראל שהוקם בעידן העות'מאני בארץ, איפשהו סמוך להמצאת הנורה. עד שהגיע חודש מאי השחור האחרון, המהומות שגלשו לרחובות, מעשי הלינץ' המכוערים והפיכת העיר לאחת הזירות המדממות בישראל בין יהודים לשכניהם הערבים. וואליד אבולעפיה ישב במאפייה המיתולוגית שלו בכיכר השעון ולא האמין שמישהו הזיז לו את הסמבוסק. אף אחד לא הגיע לקנות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"פתאום, ביום אחד, נסגרה יפו כולה, כאילו שהשמיים נפלו עלינו", משחזר אבולעפיה, "זה התחיל בדרום העיר והתקרב אלינו במהירות. מהיום הראשון ראית שכבר אין מבלים בלילה בכיכר השעון, שהוא אזור תוסס מאוד בדרך כלל, החנויות היו סגורות. אתה רואה את יפו לגמרי שוממת וזה היה לי בלתי נתפס ועצוב יותר מכל דבר אחר. ההרגשה הייתה חרא. הפסדנו כולנו לשנאה. כאבתי מאוד".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הפגיעה הייתה כואבת גם בצד הכלכלי של אבולעפיה, הפסדים שמוערכים במיליוני שקלים מאז פרוץ המהומות בחודש מאי. ברוב שעות היום המאפייה הפופולרית ריקה מקונים. "הייתה צניחה של 80 אחוז במכירות במאפייה מאז שהתחילו המהומות עד עכשיו, זה נזק עצום", מגלה אבולעפיה, "והגרוע ביותר הוא שאנשים לא באים ליפו גם היום, אחרי שהעניינים נרגעו ברחובות".
איך אתה מסביר את זה?
"חלק מהיהודים עדיין פוחדים להגיע לאזור, אולי שוב יתלקח משהו, וחלק מהיהודים וגם מהערבים עדיין כועסים אחרי מה שקרה, אז לא באים. צריך לזכור גם שאין תיירים כבר שנה וחצי בגלל הקורונה אז מצטברים הפסדים. אבל תשמע, אני לא רוצה שיגידו, 'וואליד בא לעיתון להתבכיין'. זה לא עניין של מיליונים או מאות אלפי שקלים שהפסדנו. אנחנו מספיק חזקים ומבוססים כדי לספוג את זה".
מה כן?
"המכה הנפשית שחטפנו. העובדה שהאווירה המיוחדת ביפו התקלקלה אחרי 18 שנה טובות של דו־קיום. פתאום החזירו אותנו למקומות חשוכים של גזענות ולאומנות, אחרי שכבר המון זמן אפילו לא היה את הדיון הזה ביפו על מי יהודי ומי ערבי. יפו הפכה סמל של דו־קיום - סליחה על הקלישאה אה? - ופתאום רק אווירה של חשדנות וכעסים שכאילו הורידו מהשולחן בבת אחת 18 שנה טובות מאוד.
והכי מכאיב לי שאני צריך להוכיח מי אני מחדש - לצד היהודי וגם לצד הערבי. יש לי שותפים יהודים במשך 35 שנה, בפסח המאפייה סגורה מסוף שנות ה־60, יותר מ־50 שנה, רק מתוך הכבוד שאנחנו רוחשים ליהודים השכנים שלנו, למצוות החמץ. גם ביום הכיפורים המאפייה והעסקים שלי סגורים. אבל אז מגיע מצב כזה ושוכחים לי את הכל".
למה זה קרה? איך זה שפתאום היהודים מרגישים מאוימים על ידי שכניהם הערבים?
"יש כל מיני בעיות שהתאספו יחד. חולדאי ליטש את יפו ליהלום, שם אותה על המפה. אבל קרה משהו מעניין, ולא רק לטובה. יפו השתפרה, מחירי הדירות בה עלו, השכירות עלתה כמובן, ואז המחירים עלו גם בחנויות כי הבן אדם ששוכר שטח הרי צריך להרוויח".
הגיוני.
"וככה יצא שיפו נהייתה לא פחות יקרה מתל־אביב, משהו שלא היה אף פעם לדעתי. חלק מהתושבים הערבים הרוויחו מזה, כאלה שהיו להם דירות. ויש את השכבה הפחות מבוססת, זו ששוכרת את הדירות והצעירים, והם נפגעו. פתאום הם נכנסים לסופר ביפו ומבינים שזה עולה להם פי שלושה ממה שהתרגלו. חלק מהכעס של הערבים ביפו התחיל משם, וזה פשוט טיפטף לאט־לאט".
זה רק המצב הכלכלי? נשמע פשטני מדי.
"לא, אבל זה כן מתחיל שם. יש גם את העבריינות שמשתוללת במגזר הערבי, והפשע הגדול שהתחיל בשנות ה־90 ולצערי עדיין חזק פה וממשיך לחלחל. הפשיעה הזאת, שלא מטופלת כראוי על ידי כל מי שצריך בשלטון, מכניסה את האנשים הטובים לתחושה של קיפוח, להרגשה שמדינת ישראל לא עושה מספיק עבור המגזר הערבי. וכשיש פשע ברחובות, אתה רואה גם שוק אפור של הלוואות, שפרח בעיקר בקורונה. כי מה לעשות, לערבים יותר קשה לקחת הלוואה בבנק".
למה בעצם?
"עד לפני 20 שנה הבנקים הגדולים כמעט לא נתנו הלוואות לעסקים ביפו, ובקורונה המצב הזה חזר. חברים שלי הגיעו לבנק במהלך תקופת הסגרים ולא קיבלו את ההלוואות שרצו - גם אם כלכלית יכלו להחזיר. יש תפיסה בבנקים הישראליים שיותר מסוכן להלוות לערבים, כי 'אולי לא תראה את הכסף בחזרה', וזה רק מחריף. אני מאוד מקווה ששר האוצר החדש ליברמן ייתן רישיון לבנק ערבי, עם בעלות ערבית. זה מגיע לנו".
יש גם ישראלים שמתקשים לקחת הלוואות, ובכל זאת לא ראית אותם ברחובות במצעדי זעם אלימים כאלה. הם לא מוציאים את הכעס על המכוניות של השכנים שלהם.
"אתה לוחץ עליי ואני מבין, ואני חלילה לא מצדיק את האלימות והיא אסורה - אבל תנסו להבין לפעמים מאיפה זה בא. האלימות הזאת נולדה מייאוש, מהעובדה שיש ביפו ובערים אחרות אנשים שלא רואים את התקווה לשוויון, לא בחינוך, לא בכלכלה, ובהזדמנות הראשונה הם יוצאים החוצה לצעוק. חלק מהאוכלוסייה הערבית פחות בעניין של לכתוב פוסט ברשתות או להפגין, אז יוצאים החוצה עם כל הכעסים, ושם אתה כבר רואה את הקומץ הקיצוני יותר, משתלט על העניינים, מכתיב מה לעשות".
השכנים של אבולעפיה ברחוב יפת טוענים שתקופה כזו גרועה עד מייאשת לא נרשמה בעיר מאז האינתיפאדה השנייה, בתחילת שנות האלפיים. הקרירות שמופגנת בצד היהודי כלפי העסקים הערביים, לרבות מאפיית אבולעפיה, קיבלה תדלוק נוסף עם הופעת הסרטון ברשתות שתיעד השלכת בקבוק תבערה על ידי אחמד דאוד, מנהל מסעדת 'הזקן והים' בנמל יפו ובנו של בעל המסעדה, יחד עם חבריו האחים ריזק וראאד ג'רבוע. לפי כתב האישום, השלושה ביקשו לפגוע ביהודים ופצעו קשה בטעות את הילד מוחמד ג'נטאזי בן ה־12. בנוסף, הם מואשמים בניסיון לרצח בהשלכת בקבוקי תבערה נוספים. הסרטון הלהיט עוד יותר את הקרע בין הצדדים ביפו.
לוואליד אבולעפיה קשה לדבר על המקרה, מאחר שדאוד הוא בסופו של דבר גם קולגה, מסעדן מתחרה. "הסרטון הזה נורא ואיום", הוא מודד מילים בזהירות, "הערבים משלמים את המחיר הכי יקר בכל פעם שיש כזה דבר. ומי נמצא באמצע? משפחת אבולעפיה והמאפייה שלנו".
למה בעצם?
"הערבים כועסים עליי שאני כביכול לוקח את הצד של היהודים ואומרים לי, 'לךָ טוב מר אבולעפיה, אתה מרוויח, אתה מפחד שיהודים לא יבואו למאפייה שלך, אז אתה לא יוצא נגדם ולא מוחה איתנו'. באו אליי מהצד הערבי בטענות על כך שלא סגרתי את העסקים בזמן המשבר".
מעליב?
"ברור שזה פוגע. במצבים כאלה זה לא מסתכם בדיבורים בלבד ואנחנו גם נענשים על ידי שני הצדדים. ערבים מגיעים פחות, כי אני הרי שם סטיקרים של 'יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים' וגם העובדים שלנו לובשים חולצות עם הכיתוב הזה. המיעוט הערבי, אלה שעושים את הבלגן ומקללים אותנו ברשתות, אומרים לי או כותבים: 'אתה עם היהודים'. הם אפילו שמחים לאיד שהיהודים לא באים אלינו למאפייה ואומרים: 'וואליד ובני משפחת אבולעפיה מלקקים ליהודים כל השנה, אז מגיע להם, שייענשו. שהמאפייה תישאר ריקה'".
אז למה היהודים מענישים אותך?
"חלק פחדו לבוא בגלל המהומות, לא בגלל חרם מאורגן כלשהו. באמת לא היה נעים להסתובב פה, אז מה יש לי לבוא בטענות? אבל יש כאלה ששמעתי אומרים 'אבולעפיה ערבי, אז בוא נעניש גם אותו ולא נבוא לקנות'. משפטים כאלה צורבים לי את הנשמה, עושים לי דמעות. קשה לי לישון בלילה בגלל מילים כאלה".
מה העליב אותך במיוחד?
"היה סרטון של יהודי שרץ ברשתות וקרא להחרים אותנו. הוא צילם את המאפייה מעבר לכביש, כשהיא ריקה, ואמר: 'לא לקנות סמבוסק מאבולעפיה, שהערבים יאכלו את האוכל של עצמם לבד'. שמע, זה מאוד כואב".
קשה לפייס את הצד היהודי כשהבן של בעלי 'הזקן והים', מסעדה מאוד פופולרית, חשוד בהשלכת בקבוקי תבערה, בניסיון לרצח.
"אם יתברר שהוא באמת עשה את זה, עבורי זה יהיה סוף העולם, לא פחות. זה נזק עצום לדו־קיום, לתדמית של יפו ולאחווה והאהבה בין שני העמים פה".
מה עובר לך בראש כשאתה רואה סרטון כזה?
"הייתי בהלם, הזדעזעתי. אני בן 56, עברתי פה הרבה מאוד טלטלות: אינתיפאדות, מלחמות, פיגועים, משברים כלכליים. אבל את מה שעברנו בחודש הזה, אני לא אשכח כל חיי. זו התקופה הכי רעה שלי בחיים. מזל שאחי ח'מיס הלך לעולמו ולא היה פה לראות את מה שהלך. הוא כנראה היה מת מדום לב".
איימו עליך במהלך התקופה הזאת?
"היו קללות, התקשרו לטלפונים של העסק, 'נבוא אליך, נשבור, נעשה בלגן', משני הכיוונים, ערבים ויהודים. הכל, לדעתי, בגלל שהעסק נשאר פתוח ולא רצינו לסגור, כי לא רצינו לתת לשום קומץ, משום צד, להשתלט לנו על החיים. לא פחדתי מהאיומים, לא הלכתי למשטרה, אבל האווירה הייתה חרא, אין מילה אחרת. זה לא היה נעים. היו ימים שלמים שבהם אף אחד לא בא למאפייה ואני בכל זאת מגיע ומחכה לקונים. אז מצד אחד אני עצוב מאוד בגלל המצב, אבל מצד שני עדיין מרגיש מנצח בזה שהמקום שלי פתוח בתוך כל האי־ודאות הזאת".
5 צפייה בגלריה
''המאפייה סגורה בפסח ובכיפור מתוך כבוד ליהודים''. מאפיית 'אבולעפיה' ביפו, 1985
(צילום: ציון ציפריס, 'העולם הזה')
אתה איש מוכר מאוד בחברה הערבית. ניסית פעם לדבר עם הקיצונים בצד שלכם?
"לא. למה לי? יש קומץ שאי־אפשר לדבר איתו בהיגיון ואין אפילו מה לנסות. כן ציפיתי ליותר מחברי הכנסת הערבים שירגיעו את המצב, שיהיו יותר גשר לשלום. למה הם לא עשו את זה? לא יודע. לצערי הרב, יש חברי כנסת משני הצדדים שרק שופכים שמן למדורה, והיו גם כאלה שרצו למנף את עצמם על גב האירועים האלה, כי זה שיחק לטובתם. אני לא אגיד שמות, אבל הם יודעים את זה. במקום שיטפלו באלימות, בחינוך, במצוקה במגזר הערבי, חברי כנסת ערבים מושכים אש על דברים שוליים, רק כדי להתפרסם".
ופתאום ערבים שורפים מכוניות ליהודים, היו מקרים של לינץ' שהגיעו עד רצח.
"ראיתי את הדברים האלה ולא האמנתי שזה קורה. יהיה קשה לרכוש אמון מחדש, לשני הצדדים, זה ברור. אני מקווה שהממשלה החדשה תתחיל לעבוד מחדש על הדו־קיום. כרגע יש עדיין חשדנות, פחד. אתה יושב פה עכשיו ורואה בעצמך: הרחוב של המאפייה, רחוב יפת, ריק כולו מאנשים. זה ככה בכל המקומות ביפו, כל הסמטאות. שלא יספרו לך סיפורים שהשתפר".
מנסור עבאס חבר לממשלה. זה ישנה משהו לטובה?
"זה לא הפתיע אותי, אני חושב שהיינו צריכים לראות ערבים בממשלה מזמן. צריך לומר שזה לא מעט בזכות בנימין נתניהו, ששינה את התפיסה לגבי ממשלה עם הערבים. הוא איפשר את זה".
איפה בכל זאת טעה נתניהו ביחסו לערבים? אולי בסיסמה "זה או ביבי או טיבי"?
"למשל, גם שם. נתניהו היה צריך לחבק את המגזר הערבי ולדעתי הוא עשה את זה מאוחר, רק לקראת הבחירות האחרונות. אם הוא היה מחבק את המגזר הערבי מההתחלה, ופחות מדבר בסיסמאות נגדו, נתניהו היה נשאר ראש הממשלה גם היום".
נפתלי בנט, ראש הממשלה החדש, נחשב עד לאחרונה לא פחות ימני, אולי יותר.
"עד עכשיו הוא בסדר. אני מזמין את בנט לסמבוסק חם כשיבוא לסיור ביפו. אנחנו תמיד כיבדנו כל ממשלה בישראל ופעלנו מהצד שלנו להצלחתה. התקופות שאחרי השלום עם מצרים וירדן היו הכי יפות שאני זוכר ביפו. הייתה פה הרגשה של אחווה אמיתית, אופוריה".
והיום?
"גם אחרי כל מה שקרה, בשורה התחתונה רוב הערבים רוצים לחיות טוב, בשקט, בשלום. רק שבעשר השנים האחרונות יש הרגשה שהקיצונים בשני הכיוונים יותר דומיננטיים. מצד שני, האמנת פעם שיטוסו לדובאי ישירות מישראל? אז אני אופטימי למרות הכל".
משפחת אבולעפיה שילמה מחיר יקר על הפופולריות של המאפייה ועל כריכתה בניסיונות לדו־קיום במהלך השנים. באפריל 2001 נורה האח ח'אלד במאפייה ברחוב יפת על ידי דוד אמויאל, שיצא למסע תקיפות על רקע לאומני. ח'אלד נפצע קשה ונותר נכה. "הירייה הזאת לימדה אותי שהכל יכול להיהרס ברגע אחד, טיפש אחד מגיע והופך חיים שלמים לסיוט. אבל המקרה הזה גם שלח אותנו לעשות את ההפך. הקמנו עמותה לדו־קיום, תרמנו מאה אלף דולר לשיפוץ בית הכנסת בכיכר השעון ביפו ועוד כסף למלגות לתלמידים נזקקים, וגם הקמנו גן דו־לשוני ביפו. אותו מפגע רצה להשיג את הורדת הראש שלנו, אבל בסוף הוא קיבל את ההפך".
וואליד אבולעפיה נולד בשנת 1965 וגדל כמובן ביפו, במשפחה בת שבעה אחים, בסביבה משותפת ליהודים וערבים. "אני זוכר כילד שבמלחמת יום הכיפורים נהרג בן של שכן שלנו, חייל, יהודי, והיה אבל בכל השכונה, בלי הבדל. זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי למלחמה ומאז הבנתי שאין פתרון אחר, רק לחיות בשלום".
הוא סיים עשר שנות לימוד בלבד, "כי אבא סעיד נפטר כשהייתי בן 14, אז ירדתי לעבוד במאפייה שלנו. התחלתי מלמטה, מהבצק, עד לאפייה עצמה. מאז כל חיי הקדשתי לעבודה, לא למדתי. אמא אמנם רצתה שאמשיך ללמוד, אבל העדפתי לעבוד, היא הסכימה בסוף, וגם לא הייתה לנו ברירה. אבא נפטר, הבית שגרנו בו אז היה של עמידר, לא שלנו, והיינו צריכים להתפרנס. הזיכרון הזה, שאני לא יכול להמשיך ללמוד בבית הספר, הביא אותי לעשות פיצוי היום. אמרתי לעצמי שאת חמשת הילדים שלי אשלח ללמוד באוניברסיטאות הכי טובות בעולם".
אמר ועשה. בתו נג'אח (32) סיימה מינהל עסקים בהרווארד, בוסטון. בנו עבד (28) למד באוניברסיטת קולומביה, ניו־יורק, כלכלה ומינהל עסקים, דואה (27) למדה כלכלה ומתמטיקה בוורטון בפנסילבניה ומוחמד (22) למד מחשבים באוניברסיטת בראון ברוד־איילנד, כל אלה נחשבים לקצפת של הקצפת בארצות־הברית. "את מה שאני לא למדתי, הם הכפילו. זה עשה לי תיקון גדול לחיים. בתי שהרזאד (31) נשואה לבן של אוסקר אבו־ראזק (לשעבר מנכ"ל משרד הפנים – ר"ש) אמיר. היא כבר לא יצאה לחו"ל, למדה מחשבים במכללת רמת־גן".
בשנות ה־80 החל להשקיע בנדל"ן ביפו. "הדבר הראשון שקניתי היה בית ילדותי, מחברת עמידר. אז גם התחלתי לראות הזדמנויות לנדל"ן טוב ביפו. המחירים היו מצחיקים. 11 אלף דולר על דירה של שני חדרים, 3,000 דולר על חנות של 40 מטר. יפו הייתה מוזנחת. זה לא הנמל ושוק הפשפשים כמו שאתה מכיר אותם היום. היה פחד לעבור באזורים שלמים בעיר, ואף אחד לא היה יכול לדעת שאני עושה נכון. הייתי גם יכול להפסיד את כל הכסף, אבל יצא לשמחתי הפוך לגמרי".
את הקפיצה הגדולה בעסקים עשה אבולעפיה בשנת 1992. "אחרי מלחמת המפרץ, כשנפלו הטילים בת"א, קניתי בניין מול חוף ירושלים בעיר, בשלושה מיליון דולר. זה קרה בעזרת הלוואה שקיבלנו מג'וזף ספרא".
שהיה אחד מהיהודים העשירים בעולם. איך התיידדתם?
"במאפייה. הוא היה בא די הרבה לקנות פיתה עם זעתר, אמר שהטעם מזכיר לו את זה של ביירות, ולאט־לאט הפכנו חברים קרובים, עד שהייתי בן בית אצלו בברזיל. ב־2007 מכרתי את אותו בניין לאיש עסקים מדרום־אפריקה".
והרווח?
"מאות אחוזים".
5 צפייה בגלריה
''מת אחרי חודשיים של מאבק בקורונה. מזל שלא היה פה כדי לראות את מה שהלך''. חמיס אבולעפיה ז"ל
(צילום: תיאטרון יפו)
אבולעפיה החל לצבור יותר ויותר נכסים במהלך שנות ה־90 וכיום בבעלותו חברת נדל"ן שחולשת על עשרות כאלה, בהם מתחם אמבסדור בטיילת בת"א, דירות, חנויות ומשרדים ביפו, כמובן המאפייה בכיכר השעון ביפו, מסעדת בשרים ודגים גדולה השוכנת מול, וגם חברת נדל"ן שעובדת בשוק הבינלאומי, בעיקר בהולנד.
אלא שעם הנכסים מגיעים הסכסוכים ואחד כזה התגלע בין חמשת האחים במשפחת אבולעפיה, כתוצאה מרכישת מתחם אמבסדור בת"א על ידי וואליד, סכסוך שהגיע עד לבית המשפט. ח'מיס אבולעפיה, שהיה גם עיתונאי ופרשן מדיני, טען לפני כעשר שנים כי "וואליד נישל את האחים מהכנסות במאפייה ומהכנסות נוספות בנדל"ן". מהצד השני הגיעה הכחשה גורפת. "סיימנו את הסכסוך ההוא בגישור ואני חושב שח'מיס הצטער על הדברים שאמר אז. היום אנחנו האחים חיים בשלום, אם כי לא שותפים כלכליים, כי חשבנו שזה טוב להפריד. אנחנו כן חברים טובים".
לפחות השלמתם לפני שח'מיס הלך לעולמו.
"מזל גדול שכך. ח'מיס נדבק בקורונה בספטמבר 2020, אושפז באיכילוב והמצב שלו הידרדר מהר. אחרי חודשיים הוא הלך לעולמו בגיל 60, והיום הוא חסר לי המון. המשפחה תדע איך להנציח אותו בשנים הבאות".
שמו של וואליד אבולעפיה עלה לכותרות הלא־נכונות בדצמבר 2018, כשנפתחה נגדו חקירה בחשד להעלמת מסים בהיקף של עשרות מיליוני שקלים, בין השאר כתוצאה מאי־דיווח לכאורה על סכומים שהרוויח והשקיע בחו"ל. "אמרתי מההתחלה: שיבדקו הכל, בבקשה. שיתפתי פעולה עם החוקרים מהרגע הראשון, בכל מה שהם רצו. אני בטוח שיתברר שהכל מסודר אצלנו כמו שצריך, שאין שום דבר בחשדות, ושהמסים שולמו כמו שצריך, תמיד. אני משוכנע שרואי החשבון ויועצי המס שלנו עשו תמיד את העבודה הכי טובה, לפי החוק. אין אצלי אפשרות אחרת. אתה רואה, לא ירדתי למחתרת, לא האשמתי אף אחד, לא ברחתי מאחריות. אמרתי מההתחלה שאני בטוח שהחקירה תיגמר בכך שאני נקי".
הבנתי שגם מוחמד חדיד, האבא של בלה וג'יג'י, היה בא לא מעט למאפייה.
"כן, הוא אוהב לבקר אצלנו. בפעם האחרונה מוחמד חדיד הבטיח לבוא אלינו יחד עם שתי הבנות המפורסמות שלו, אבל אז קרה מה שקרה במאי וראית לבד מה הן כתבו ברשתות. אני מניח שאחרי שיעבור זמן והכל יירגע, הן יגיעו איתו".
פורסם לראשונה: 07:33, 16.07.21
