בבוקר, בפינת המטבח, אבא יושב, ומחכה לקפה, בדיוק כמו שהוא אוהב: בכוס שקופה קטנה, כפית אחת סוכר, עם כוס גדולה של מים, מהבקבוק הקר, שאמא שלנו, מכווצת אימה, מניחה על השולחן לפניו בדממה. כולנו מביטים בו בגרון לחוץ, יעבור בשלום או יהיה פיצוץ? הוא לוגם אחת, כדי לבחון את הטעם – ופניו מתקשחות ומתמלאות זעם, ואז הוא מניף את הכוס ומנחית בכל כוח הזרוע – אל דלת הזכוכית, ולאשתו המושפלת, העלובה, המעונה, הוא קורא פעמיים: "זונה! זונה!". "תנקי" אומרים לי, ומאין עונים הפיפי בורח לי שוב לתחתונים. ודמעות קטנות של ילדה לכלוכית, חרש נושרות על שברי הזכוכית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
את מילות השיר המצמררות הללו כתב הסופר יהודה אטלס בסיפרו החדש "ילדים של אף אחד", שמיועד לתאר את המציאות שבה חיים ילדים במצבי סיכון. אלו ששירי הילדים הסטנדרטיים המתארים משפחות בריאות ומתפקדות, עם הורים עוטפים והמון אהבה, לא יושבים בקנה אחד עם הילדות שלהם.
יהודה אטלס מבקר בכלא רימונים
השבוע הצטרפנו אליו למפגש מיוחד במחלקה לאלימות במשפחה בבית הסוהר רימונים, שם פגש 36 אסירים שמרצים מאסר על עבירות חמורות של אלימות במשפחה. חלקם ראו את הילדים שלהם מאחורי מילות השירים, אחרים ראו את עצמם. כולם הצליחו להתחבר אליהן, ואף אחד מהם לא נשאר אדיש לשיח שפתח אטלס במילותיו על המחיר היקר והטרגי שמשלמים ילדים שחיים במשפחות אלימות, מחיר שעד כה מעטים מצאו את המילים הכל כך מדויקות לתאר אותו.
"לכל דבר יש סיפור מאחוריו", סיפר אחרי המפגש אטלס, שאין ילד בארץ שלא מכיר את ספריו, ובראשם הקלאסיקה "והילד הזה הוא אני". "לפני שבע שנים העברתי הרצאה לעובדים סוציאליים ולאנשים שעובדים עם ילדים בשכונת התקווה בתל אביב. כשסיימתי, נעמדה אחת הנשים ואמרה לי: 'תשמע, כל האנשים שיושבים באולם הזה עובדים עם ילדים בסיכון. חלק מהם עובדים עם הילדים במצבי הסיכון הגבוהים ביותר שיש. אין לנו טקסט שנוגע לחיים של הילדים שאנחנו מטפלים בהם. כל מה שאתם כותבים מתאים לפורמט של משפחה סטנדרטית. יש משפחות אחרות'".
המילים הללו טלטלו את אטלס. "היא הסבירה לי שילדים שחיים בסיכון הם ילדים שחיים בהזנחה, ילדים שחיים באלימות – כלפיהם, כלפי אמא שלהם או הכול יחד, ילדים שסובלים מהתעללות מינית, ילדים שיש להם הורה בכלא, ילדים שיש להם הורה מסומם או שיכור, ילדים שהוציאו אותם מהבית מכל מיני סיבות של אי־מסוגלות הורית. זה בהחלט לא ילדים מאושרים. ואז היא שאלה אותי אם אני מוכן לכתוב משהו שיתאים להם, ואני התחייבתי לנסות".
במשך שבע שנים עבד אטלס על ספר השירים "ילדים של אף אחד". הוא חקר את הנושא, דיבר עם בגירים שהיו ילדים בסיכון בילדותם, ולאחר מכן עיבד את התוכן והוסיף מהיצירתיות שלו. לפני כשלושה חודשים יצא הספר לאור, בהוצאת חרוב. "השירים הללו מיועדים למבוגרים, אבל הם משמיעים את קולם של הילדים", הוא מסביר. "הרבה ילדים בסיכון נשארים מבוגרים בסיכון. דרך השירים הללו אני רוצה לתת לילדים האלה חיבוק. להגיד להם שהם לא אשמים במה שעבר עליהם. שהם לא צריכים להסתיר אותו, אלא לדבר עליו. מגיע לכם תיקון".
"הספר הוא זעקת מצוקה של מאות אלפים וקריאת השכמה לחברה הישראלית כולה", אומר מנכ"ל מכון חרוב שהוציא את הספר, פרופ' אשר אריה. "זהו גם מחסן יעיל של כלי עבודה לכל מי שמטפל בילדים ובנוער בסיכון. בהתכנסויות של מבוגרים, שבהן הציג יהודה חלק מהשירים, הייתה בדרך כלל התגובה: 'לא ידענו שיש בעולם כל כך הרבה רוע', או 'לא ידענו שכל כך הרבה ילדים סובלים'. אכן, יש בעולם ובארץ הרבה רוע, וחלק גדול ממנו מופנה כלפי ילדים חסרי ישע, שאנחנו כחברה לא השכלנו להגן עליהם".
קרוב לשעתיים ישב אטלס עם האסירים במחלקה לאלימות במשפחה, שנמצאים במהלכו של תהליך שיקומי, וכמעט כולם רצו לדבר איתו ולשתף, על המקום שהספר, שאליו נחשפו לפני שבועות אחדים, תפס בחייהם. "לרוב השירים הצלחתי להתחבר מהצד השני, מהצד של הילדים שלי", שיתף ל', אסיר במחלקה לאחר המפגש. "איך שהם נפגעו מההחלטות שלי, מההתנהגות שלי. ראיתי את הילדים שלי - איזה מחירים הם משלמים. רוב חיי התנהגתי בצורה איומה. פיתחתי לעצמי קודים של התנהגות שרק בדרך אלימה, על כל סוגיה, אני יכול להשיג דברים".
איפה ראית את הילדים שלך?
"התחברתי לזה שילדים חווים מחסור באבא. היה שיר שקראנו פה בתוך הקבוצה, על הילדים, איך הם מסתכלים על זה שאבא שלהם בכלא ולא נמצא בבית. במעשים שלי אני השגתי למעשה את התוצאה ההפוכה ממה שרציתי - לא רציתי שהילדים שלי יגדלו בלי אבא, אבל גזרתי עליהם לחיות כך. בלי אבא, לא פיזי, לא נפשי, לא חינוכי, לא בשום דרך, פשוט אין להם אבא בחיים שלהם.
"ראיתי את הילדים שלי במילים האלה, וגם הצלחתי לזהות את עצמי בחלק מהשירים, אבל בעיקר ראיתי את הילדים שלי ואת המחירים שהם משלמים ועוד ימשיכו לשלם בגלל דברים שאני עשיתי. בתור אבא זה מפחיד להגיע לתובנות האלה, אבל אני שמח שהגעתי אליהן, כדי שאולי אני אצליח לשבור את השרשרת הזו ושזה לא ישליך על העתיד שלהם. אלימות עוברת בתורשה, והשרשרשת הזו צריכה להישבר. הילד הוא קלטת, מה שיקליטו עליו זה מה שהוא יהיה. הרבה מאיתנו התחברו ואמרו 'זה אני. הספר הזה הוא אני'".
על הדפוס הזה, שעליו מדבר ל',ולפיו דווקא מי שגדלו בבית אלים וסבלו מאלימות במשך שנים רבות, חלקם לאורך כל הילדות וההתבגרות, הפכו להיות אנשים אלימים בעצמם, דיברו רוב האסירים במפגש. לא כתירוץ, לא כהצדקה, אלא ממקום של הבנה, התפכחות ותקווה שילדיהם לא ישחזרו את המעשים שלהם כפי שהם עצמם שחזרו את המעשים של הוריהם.
בגרון חנוק ובדמעות הם שיתפו את אטלס בתובנות שאליהן הגיעו במהלך תהליך השיקום. בכאב ואשמה שנובעים מהאסונות שהעבירו את משפחותיהם במעשיהם הנוראיים. את ההתמודדות היומיומית עם המחשבה על מה שגזרו על ילדיהם לעבור, על הילדות שלהם שהפכה להיות מלאה בכאב ובאובדן ועל תפיסת החיים המטלטלת שאיתה נאלצו להתמודד בגיל כה צעיר.
"אני אבא לילדים, לא רציתי שהילדים שלי יחוו אלימות כמו שאני חוויתי מאבא שלי", סיפר אחד האסירים. "אלימות זה דבר מתגלגל", ענה לו אטלס, "הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו עושים לאחרים מה שעשו לנו, ואנחנו לא מבינים שההחלטה בידינו – להיות טוב או רע זו החלטה, להיות מוסרי או לא זו החלטה. האמת נמצאת בפרטים הקטנים".
"אני בן בכור, אבא שלי היה איש מאוד אלים. הוא היה מכה אותי עם חגורה ועם מקל. אני רואה בי את הדפוסים של אבא שלי", שיתף אסיר נוסף. "גדלתי על אלימות", הוסיף אחר, "כל הסביבה שלי הייתה אלימה, הייתי הולך לישון עם סכין לידי. כשגדלתי הפכתי אדם אלים למשפחה שלי". "חינכו אותי באלימות, גדלתי בתרבות אלימה. הגעתי לכלא כי לקחתי את הטבע של אבא שלי", הוסיף אסיר נוסף.
"אני חושבת שהספר נותן מילים להרבה רגשות ותחושות שעד כה לא היו לאסירים את המילים להסביר אותם, והם פתאום רואים שיש לזה שם, ושיש לזה הד", מסבירה איילה אפק, מנהלת מחלקת קשת, מחלקה לאלימות במשפחה, בבית הסוהר רימונים. "חלק גדול מהאסירים שנמצאים פה מעולם לא קראו שירה, ופתאום יש שיר שנוגע בהם. שיר, שזה יכול להיות משהו מאוד רחוק, פתאום זה משהו מאוד אישי שמדבר אליהם ושמספר על חוויות שלהם.
"כשקראנו את השירים אחד המטופלים אמר, 'מה זאת אומרת? זה מספר את הסיפור שלי. הוא אומר משהו שקרה לי, זה המילים שלי, לא שלו'. ואני חושבת שהמפגש הזה היה מאוד משמעותי. התהליך הטיפולי פה הוא ארוך ומעמיק. הם מדברים על החוויות שלהם, מספרים על הילדות שלהם, על הפגיעות שלהם, על האלימות שלהם. יש משהו בשירה ובכל מיני כלים שהם יותר רכים, ופחות ישירים וממוקדים, לא הדם והאימה שאנחנו מדברים עליהם פה בחדר בצורה מאוד ישירה ובוטה, שנותן לזה נופך אחר. משהו בלקרוא את זה דרך עיניים של ילד, לספר את זה דרך עיניים של ילד, שזה בלי כל התובנות שאנחנו מעמיסים עליהם, נוגע בהם בנקודות מאוד רגישות ומאפשר להם לפגוש את הילד שהם היו ואת הילדים שלהם. יש משהו בלפגוש ילד, שהוא פותח, ויש משהו בשיר שהוא נוגע אחרת".
