מה עשית, שאלתי.
"הצעתי להם שאפזר זבל מסביב ואביא פרה מתה", אומר בר־נס. "אולי הם ישתכנעו". בית המשפט לא קיבל את ההצעה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
מגורי התאילנדים – נקיים ומאורגנים – נמצאים ממול, והמוזיקה שלהם מנעימה את זמנן של צמחי הגאורה הלבנים, שפורחים עכשיו מול מיגונית חדשה שהוצבה מול המשרד. בחוץ עמל אחד התאילנדים על חיתוך של בשר. "זה יום ההולדת של המלך", הוא אומר, "זה חג לאומי. אני מת עליהם, עובדים נהדרים. פעם סיפרתי לאיכר טורקי כמה אני משלם להם (עלות שכר של כ־8,000 שקל בחודש, נ.א), והוא מיד ביקש לבוא לעבוד אצלי; אתה מבין?! בעל הבית רוצה לבוא לעבוד בתור פועל. אגב, ישבנו בחצר של הטורקי והוא פתח את השיבר של המים שזרמו מסביבנו. שאלתי מה אתה עושה. הוא אמר שיותר נעים ככה, לשמוע את הזרימה. הייתי המום. אני חקלאי ישראלי, כל טיפה נמדדת, אני סותם חורים שציפורים עושות בטפטפת. אז הוא לקח אותי למפל ליד הבית, והסביר לי שהוא לא משלם על מים". הוא מגיע לנקודה: "עכשיו הם רוצים שנתחרה ביבוא מטורקיה".
הסיפור של הרפורמה החקלאית מכיל את כל התקוות הגדולות של ממשלת השינוי, ואולי גם את אתגריה וכישלונותיה הצפויים. לפי דו"ח מבקר המדינה ב־2019, עלויות המזון למשקי בית בישראל גבוהות ב־51% ביחס לאירופה, במונחי כוח קנייה. מחירים של חלב, ביצים ופירות וירקות הם מרכיב לא מבוטל; הממשלה מסתערת עכשיו על רפורמות בתיאבון רעבתני ממש, הבעיה היא השרירים שלה.
שנים רבות ברור שדרושה רפורמה נרחבת; המגדלים ומשרד האוצר נאבקים כעת על מהותה. אוכלוסיית ישראל גדלה, והתנובה החקלאית גדלה אך לא מדביקה את הקצב. החדשנות החקלאית תקועה, יש שינוי אקלימי ועלויות כשרות ושמיטה. מ־2012 ועד 2020 עלו מחירי המזון בישראל בכ־2%, ריאלית. מחירי הפירות והירקות עלו בכ־17%. עם ובלי קשר, ישראלים צורכים פחות ירקות ופירות. החקלאים אומרים: זה לא אנחנו. רשתות השיווק הפכו לסיטונאים גדולים, הן שולטות במחירים, נותנות לנו גרושים ומרוויחות המון. עיון קל בדו"חות של רשתות השיווק מעלה שיש בסיס עובדתי לטענה הזו: תחום הפירות והירקות הוא לעיתים קרובות הרווחי ביותר עבורן. "אתה רוצה בדיקה", אומר חקלאי אחד, "תביט במכוניות של המשפחות שמחזיקות את הסיטונאיות והרשתות. ותסתכל במכוניות שלנו. תבין בדקה אחת הכול".
החקלאים מסתובבים עם בטן מלאה; מצב שכיח למדי עבור חקלאים בכלל במערב. בעולם של גלובליזציה, הם נטועים בקרקע. הכלכלה העולמית גמישה, זריזה, מהירה כברק. אבל עץ, אומר בר־נס, לוקח זמן לנטוע. את השתיל צריך להזמין שנה קודם לפעמים. את השטח להכין. "ייקח חמש שנים של השקעה בזמן וכסף עד שהוא ייתן פרי למכירה". הוא משמש כראש ענף הפירות במועצת הצמחים. "אסרתי על בורקסים", הוא מודיע לי, "בישיבות שלנו רק פירות וירקות. בפגישה הקודמת מישהו הביא אפרסקים שקנה אצל ירקן. זה עלה לו 36 שקל. יפים, סוג שנקרא סאמר סנו. ביררנו מי המגדל. עד אליו הגענו. הוא מכר אותם ב־11 שקל".
פערי התיווך בישראל אכן גדולים, ולעיתים קרובות עולים על 100%; העניין הוא שמבט אל אירופה ואל ארצות־הברית מגלה ששם פערי התיווך גדולים אפילו יותר, אבל לעיתים קרובות המחירים נמוכים יותר. דוגמה טובה לכך מובאת בתרשים של עגבניות השרי.
האוצר ומשרד החקלאות הציגו הצעה דרמטית השבוע: פתיחת המשק ליבוא חופשי של ירקות, פירות וביצים. במקום הגנה באמצעות מכסים (נניח 2 שקלים לקילו אגסים מיובא), החקלאי הישראלי יקבל פיצוי: סכום מסוים לכל דונם, 100 שקל או יותר, בצ'ק מהמדינה. "פיצוי", נוחרים החקלאים בבוז. "נניח שמדונם של גידול אפרסק יוצאים 3,000 קילו", אומר רני, "ונניח שהרפורמה שלהם תוריד את מחיר האפרסקים ב־2 שקלים לקילו. זה יוצא 6,000 שקל פחות למגדלים, לכל דונם. מה הם מציעים לי פיצוי? מאה שקל".
כשאני אומר את הדברים האלה לגורם באוצר, הוא עונה בחזרה. "אז מה, אז כל מדינת ישראל צריכה לסבסד אפרסקים יקרים כדי שהוא יוציא כך וכך מהמטע שלו? אנשים לא צריכים לאכול אפרסקים בגלל זה? זה בדיוק הרעיון, לא שיהיה הפסדי, אלא שיגדל מה שמשתלם לו – בשוק חופשי עם יבוא, ועוד עם סיוע ישיר של הממשלה אליו. צריך להבין: מי שעני נפגע מאוד מהמצב הנוכחי. צריכת הפירות והירקות גבוהה, והמחירים גבוהים. אי־אפשר לשמר את כל זה רק כדי לפרנס סקטור מסוים".
טוב שרני לא בשיחה הזו, זה לא היה נגמר טוב. הוא התחיל את המשק שלו בגיל 17, עם משמש ואפרסק. האזור הוא של גבעות גיריות, האדמה לבנה, לא מזמינה. הוא נסע לארה"ב, לקליפורניה, ולימד את עצמו חקלאות חכמה במשך שנים רבות. "אף אחד לא רצה להתקרב לפה, אדמת כורכר".
הוא מוזג מיץ רימונים קר במשרד; מזדעק כשמצטטים לו את האוצר. "יושב לו הפקיד הזה במשרד שלו בירושלים, הממוזג. עם עניבה. הניאו־ליברלים הנבלות. הפקיד הזה לא נבחן בשום דבר. אני נבחן יומיומית פה, במטע. ריססתי לא טוב, יש תוצאה. לא נתתי מספיק מים, יש תוצאה. הוא נבחן במשהו? הוא מבין בזה משהו?
"הם רוצים שוק חופשי, אבל 250 מיליון שקל מס הם גובים מחקלאים על עובדים זרים. 250 מיליון שקל הם גובים על בדיקות ליצוא. כל יום מוסיפים לנו עוד משהו. בא אליי מינהל מקרקעי ישראל ואומר לי – החלפת גג בבית אריזה. היה לי משפט, אמרו לי מדוע הלנת פה את התאילנדים. אמרתי להם – זה השטח, כאן המטעים. אסור לך. המאבק עם המדינה, זה יומיומי. אנחנו לוקחים מי קולחין, גובים מאיתנו כסף. אמרתי פעם אחת לפקידת מדינה – הבטת מה השארת עכשיו בשירותים? אנחנו אלה שלוקחים את זה! מה הייתם עושים אם החקלאות לא הייתה משתמשת במי הקולחין? הם כל הזמן משווים לעולם. הייתי אצל חבר שלי, חקלאי בפלורידה. אורלנדו נותנת לו שפכים אחרי טיהור. הרי הוא פותר להם בעיה".
טענות אחרות הן כי החקלאות תדעך במהירות; היא לא תוכל להתחרות בכוח העבודה הזול של מרוקו או במים החינמיים של טורקיה; זו בעצם דרך להתחיל להמית את החקלאות כולה. "מה לגבי סימון ארץ המקור של המוצרים", שואל שרון, "יש רצון של אזרחים בארץ לרכוש מוצרים ישראליים. אם ההבדלים לא מאוד גדולים, יש רצון כזה. ואין סימון". אבו וילן, מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל, לא מבין בכלל איך אפשר להביא רפורמה בלי לטפל "בנושא הקריטי של חדשנות בחקלאות – עניין שפשוט ייבשו פה בישראל. למה בהיי־טק יש מדען ראשי, אבל עבור חקלאים לא?"
הטענה השנייה, אומר חקלאי אחר, זה כמו השיחה (הלא פוליטיקלי קורקט) שמיוחסת לג'ורג' ברנרד שו עם האישה שלא מסכימה לשכב איתו תמורת חמישה דולר אבל תסכים עבור מיליון, ולכן, אומר שו, "הסכמנו כבר על העיקרון". ובמילים פשוטות: אולי לא 100 שקל לדונם אלא יותר, ואולי גם הטבות נוספות הקשורות לאופי השימוש בשטח החקלאי. לדוגמה, מגדלי הדגים שהיו הראשונים בחקלאות לעבור לתמיכה ישירה תמורת ביטול המכסים קיבלו הטבה נוספת. "היום הדג הרווחי ביותר לא צריך מזון, הוא לא צריך אפילו מים", אמר לי גורם אחד בתחום, "הוא הדג הסולארי". בריכות הדגים קיבלו אישורי בזק יוצאי דופן להתקין פאנלים סולאריים בסביבותיהן; כולם מרוצים.
לגבי הטענה הקריטית שהיבוא לא יגרור ירידת מחירים – ספק אם זה נכון. יבוא חופשי מוביל למחירים תחרותיים יותר, כמעט תמיד. ייתכן בהחלט שהתוצרת החקלאית שתיובא לישראל תהיה ירודה, ושרשתות השיווק ינסו לשמר רמות מחירים גבוהות. דו"ח מבקר המדינה מ־2019 העיר שכבר למעלה מ־20 שנים לא הוכרז מונופול בתחום המזון; ספק אם הממשלה, שיודעת להיות גיבורה על החקלאים המקומיים, תטפל היטב בהיצף של אפרסקים מספרד או עגבניות עם שיירי חומרי הדברה מסוכנים מטורקיה. אבל המחירים יירדו, להערכת כל הכלכלנים הרלוונטיים, כי זה מה שקורה ביבוא. השאלה היא בכמה, ומה יהיה המחיר. עבור רבים, הדיון נגמר בנקודה הזו: המחיר יירד, מיליוני ישראלים יחסכו כסף, וזה מה שחשוב.
התאילנדים החליפו לרדיו המקומי והם מכינים את הארוחה שלהם לצלילי קולו המלטף של יהונתן גפן בפרסומת חדשה המקדמת את ענבי חבל לכיש. הגיל הממוצע של חקלאי ישראלי הוא למעלה מ־60. אחד מילדיו של רני עובד איתו; זה לא מובן מאליו אצל חקלאים כרגע.
הוא משרטט לי על נייר מפה. בבקעת הירדן הוא כותב "פלפלים ותמרים". על הגבול עם מצרים "עגבניות". בעוטף עזה "עגבניות שרי, פלפל". בגליל המערבי "אגס, תפוח" ובעמק הירדן "מנגו, בננות". זו המפה האמיתית של ארץ ישראל, הוא אומר, אין אחרת. "הם רוצים לקחת את זה? לא יהיה פה אוכל, הם לא הבינו?! ואז אי־אפשר לגדל מהיום למחר. יחסר פה". הוא דופק על השולחן.
במשרד האוצר אמרו לי שאנשים זקוקים בעיקר לדגנים, שלא מגודלים בארץ ישראל בכמות קרובה לביקוש, וכמובן חלבון מהחי. בשני המקרים אין מספיק מהתוצרת המקומית, ולא היה שנים רבות, "אז שלא ידברו איתנו על ביטחון מזון. זו פשוט ציניות. למה בננות זה ביטחון מזון וחיטה לא?"
אנחנו נוסעים בטנדר בין מטעים של רימונים שנראים כמו איור גרפי בסרט מצויר, מבהיקים ומסודרים על הענפים כאילו הדביקו אותם לשם. הבן שלי, הוא אומר, היה יכול ללכת לעשות הכול. "למה הוא פה? כי הוא אוהב את זה. כי אני הלכתי לצנחנים וחטפתי כדור פה ליד הגרון ביום כיפור. למה הלכתי? ככה. כי אנחנו מוכנים למות למען המדינה. ואז יושב איזה בן אדם בירושלים עם עניבה. והוא אומר שהוא נותן לי – לי! – סובסידיה. הוא לא מבין. אני זה שנותן לו".
הרכב משקשק בין השדות. הוא מצביע על גבעה טרשית, ריקה. "כאן אטע כרם".
