בספטמבר 1980 הגיע יצחק שמיר, שר החוץ הטרי של מדינת ישראל, לביקור מדיני ראשון בוושינגטון. כחלק מההתרגשות סביב הביקור ההיסטורי אירגנה שגרירות ישראל מפגש שבסופו מסיבת עיתונאים עם בכירי הכתבים המדיניים האמריקאים. "שמיר, שהיה ידוע כשתקן בעל עקרונות, השיב בלקוניות לרוב השאלות. לחלקן סירב לענות באופן מוחלט", מספר ד"ר גיל ליטמן, "בסוף מסיבת העיתונאים שמיר ניגש לאבי פזנר שהיה אז יועץ בשגרירות בוושינגטון ושאל אותו, 'נו, איך הייתי?'. פזנר לא כל כך ידע איך לענות, אבל בשורה התחתונה פסק 'קטסטרופה'".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- כך פרצה המלחמה הימית החדשה בין איראן לישראל
פזנר חוזר ללשכתו ואחרי זמן קצר מקבל שיחת טלפון: "שר החוץ רוצה לקבל אותך מחר בחדר המלון שלו", נאמר ליועץ המבוהל שהיה בטוח שזה יומו האחרון במשרד אחרי שהחציף פנים לשר. אבל כשנכנס לחדר של שמיר הוא הופתע מאוד: "אתה היית מוכן לעזור לי וללמד אותי כיצד להתמודד עם עיתונאים ותקשורת? הייתי רוצה שתבוא לעזור לי. אני צריך מישהו שיבוא להדריך אותי". נשימתו של פזנר נעתקה. ומאז הם הלכו יד ביד עשר שנים, מ־1981 ועד 1991".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כן, זה האיש. יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל. לפני שבועיים קיבל גיל ליטמן, עיתונאי פוליטי ותיק ודוקטור טרי, את פרס ראש הממשלה על עבודת הדוקטורט שאותה הקדיש ליצחק שמיר, ראש הממשלה שכיהן את משך הזמן השלישי באורכו מאז קום המדינה, אחרי דוד בן־גוריון ובנימין נתניהו, אבל זוכה למעט מדי הנצחה ואזכורים בציבוריות הישראלית.
ליטמן שימש במשך שנים ארוכות ככתב הפרלמנטרי של קול ישראל ולאחר מכן כעורך בכיר בתאגיד השידור. לפני כחמש שנים החליט לכתוב עבודת דוקטורט ובחר דווקא ביצחק שמיר. "בהתחלה היססתי", הוא מספר. "הייתי בטוח ששמיר הוא הדמות הכי אפורה ומשעממת בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, אבל מי שדחף אותי לשם הוא פרופ' יחיעם וייץ שהיה המנחה שלי בעבודה. וייץ לקח אותי יום אחד לארכיון ז'בוטינסקי במצודת זאב. התחלנו לעלעל בחומרים, ולאט־לאט אני מרגיש איך האסימון נופל לי. שתי עובדות מדהימות שנודעו לי בימים שלאחר מכן הן אלה שגרמו לי לבחור במחקר הזה: האחת היא שכמות החומרים המחקריים שנכתבו על יצחק שמיר דלה עד אפסית. לא כתבו עליו אף ביוגרפיה בשפה העברית, ואמרתי לעצמי שאני יכול לצמצם ולו במעט את העוול ההיסטורי. השנייה היא שגיליתי כמה האיש מרתק. ככל שהתקדמתי במעלה המחקר הבנתי כמה הדמות שלו מסתורית ומורכבת, ובדיעבד אני מאוד שמח על שהחלטתי לקחת על עצמי את המחקר הזה".
שאלת המחקר בעבודת הדוקטורט של ליטמן מייצרת תשובה מרתקת. השאלה היא: איך על אף היותו אנטי־גיבור פוליטי, בעל כישורים ותדמית שאינם אופייניים לפוליטיקאי הטיפוסי, בתוך 13 שנה מאז שהצטרף לתנועת החירות העפיל יצחק שמיר למשרה הבכירה ביותר בפוליטיקה הישראלית? במילים אחרות: מהם הגורמים שחיפו על נתוני הפתיחה הנחותים של יצחק שמיר ועל חסרונותיו כפוליטיקאי והביאו אותו לראשות הממשלה.
איך באמת, ועוד כיורש של מנחם בגין שהיה הפוך לו בכל פרמטר כמעט?
"בפרק הסיכום של הדוקטורט שלי אני מעלה חמש נקודות שרק מחזקות את השאלה הזאת, אבל בהמשך גם עונה כמובן על שאלת המחקר ומסביר איך שמיר הגיע לאן שהגיע. אבל עוד לפני כן, בוא נראה מי הוא יצחק שמיר. בתכונה הראשונה אני מגדיר אותו כ'לא שאפתן ובעל מוטיבציה אישית נמוכה'. אפשר להתחיל מימיו במחתרת לח"י. הוא בורח מבית המעצר במזרעה אחרי ששמע שיאיר שטרן נרצח ולוקח על עצמו את הנהגת המחתרת. הוא מעולם לא שאף להיות מנהיג המחתרת אבל מכתב שהוא קיבל משטרן לפני שנרצח כלל בתוכו מעין צוואה שמעבירה לשמיר את ההנהגה. כשהוא מתחיל לשקם את המחתרת הדבר הראשון שהוא עושה זה לפנות לשני אנשים אחרים, ישראל אלדד ונתן ילין מור, ומבקש מהם להיכנס איתו להנהגה משותפת".
מצאת ביטויים לתכונה הזאת גם בפוליטיקה?
"בהחלט. שמיר הוא ממציא שיטת 'השביעיות'. תנועת החירות היא הראשונה שפעלה לתהליך של דמוקרטיזציה, היא מוציאה את הכוח מידי הוועדות המסדרות של הפוליטיקאים ונותנת אותו בתחילה למאות אנשי מרכז המפלגה. שמיר הביא את השיטה הזו לעולם. בצורה הפוכה מהאינסטינקט של פוליטיקאים, הוא לא שומר לעצמו את כל הכוח. בגין, אגב, מאוד כעס עליו על ההמצאה הזאת".
וזה השפיע על היחסים ביניהם?
"מלבד השביעיות, לבגין היו עוד כמה סיבות לכעוס עליו. בחודשים שקדמו לבחירות 1977 בגין חטף התקף לב ובמשך זמן ממושך שמיר לקח על עצמו את הקמפיין של המפלגה. בנה סניפים חדשים, קידם את צעירי הליכוד, את אנשי עיירות הפיתוח ומאוחר יותר גם את הנסיכים, וגם זה לא מאוד מתאים למה שאנחנו רגילים לראות אצל פוליטיקאים. בגין כעס על שמיר עד כדי כך שלמרות הדומיננטיות של שמיר בתנועה הוא שלח אותו לתפקיד שהוא ההפך מאופיו של שמיר: יושב ראש הכנסת. תפקיד של הוד והדר וטקסיות ומופעי קוסמטיקה נקרא לזה. ההיסטוריה לימדה עד אז שתפקיד יו"ר הכנסת זה בית קברות פוליטי. שמיר כעס מאוד על בגין, מקורביו ובני משפחתו הציעו לו שלא לקחת את התפקיד הזה ואפילו לפרוש מהחיים הפוליטיים. אבל הוא החליט כן לקחת את התפקיד כדי לכבד את דין המנהיג. הוא התחיל לכהן כיו"ר הכנסת ומהר מאוד הוא התחבב על כל חברי הכנסת.
"בסוף 1979 משה דיין התפטר מתפקידו כשר החוץ, ואז התחיל מרוץ לחיפוש מועמד לתפקיד הזה שהוא השני בבכירותו בממשלה. במקום ללכת ישירות למועמד הטבעי, שהוכיח ממלכתיות, ביצועיזם וגם לויאליות לבגין כראש ממשלה, בגין התמהמה במשך חמישה חודשים עד שהוא פנה לשמיר. בכל הזמן הזה שמיר לא שלח שליחים, לא נפגש עם בגין כדי לבקש את התפקיד, לא הקים לעצמו לובי פוליטי, לא פנה לתקשורת, לא הדליף - הוא פשוט חיכה. שמיר שונה מכל מה שאנחנו מכירים".
התכונה השנייה של שמיר שסותרת את הדי־אן־איי של פוליטיקאי היא אגו צנוע. "אני מגדיר את זה כהצבת האינטרס הכללי לפני האינטרס הפרטי. הוא לא טרח לקחת קרדיט על הצלחותיו במשרד החוץ. שמיר, בעבודה שקדנית ורציפה, הצליח לגבש מסמך הבנות אסטרטגי עם הממשל האמריקני. אבל מי בא לחתום על המסמך הזה בטקס רב פאר? אריאל שרון".
התכונה השלישית שליטמן מציין היא היעדר כריזמה, "ובוא נודה על האמת, הוא גם לא היה בעל הופעה מצודדת. נמוך קומה, בעל גבות עבות, שאגב בזכותן היה קל לבריטים לזהות אותו בתקופת המחתרת".
למה הוא לא עשה משהו עם הגבות?
ליטמן צוחק. "אני לא יודע למה הוא לא הלך לקוסמטיקאית, אבל הן באמת הקשו עליו. בתקופה מסוימת במחתרת הוא היה מסתובב מחופש לרב. הוא גידל זקן ובכל פעם שיצא מדירת המסתור הוא היה לובש כובע וחליפה. בכלל, החיים שלו בתקופת המחתרת זה סרט הוליוודי. הוא ברח גם מהכלא בארץ במזרעה כאמור, אבל ב־1946, כשאשתו עם ילד קטן בבית, שמיר נתפס בידי הבריטים ונשלח לכלא באריתריאה. סיפור הבריחה שלו משם זה עוד אירוע בלתי נתפס".
התכונה הרביעית שעולה ממחקרו של ליטמן היא התרחקות מפרסום ומבולטות תקשורתית. "הבנאדם היה חשאי. הוא מיעט במילים, זה גם מסביר את חוסר הכריזמה שלו שבלטה במיוחד בצילו של בגין. בא ומחליף את בגין אדם חסר כריזמה, אז חוסר הכריזמה בולט שבעתיים. שמיר מופנם, צנוע, הוא התרחק מאמצעי התקשורת. אבי פזנר, שהזכרנו קודם, מי שישמש דובר שלו במשך עשר שנים, אומר שהוא היה קליינט מאוד־מאוד לא קל".
והתכונה האחרונה שליטמן מגדיר ככזו שדווקא הייתה אמורה למנוע משמיר להפוך לכוכב פוליטי היא היותו "פוליטיקאי שנמנע מבחישות, מניפולציות ותככים". הוא אמנם עמד בראש מחנה בליכוד שנודע בשם "מחנה שמיר ארנס", אבל לדברי ליטמן הוא יותר הוסלל והובל לשם.
דוגמה מובהקת לכך מציין ליטמן על שלהי התקופה של שמיר כראש ממשלה, אירוע שעשוי היה להשאיר אותו על הכיסא הרם: "ממש לפני בחירות 1992, שבהן הוא הובס בידי יצחק רבין - שאגב, אותו הוא מאוד אהב, בניגוד לאיבה שלו לשמעון פרס - כמה שבועות לפני הבחירות כבר היה ברור שהליכוד הולך לחטוף תבוסה. ואז בא אליו רוני מילוא ואומר לו 'יצחק, בוא נעשה משהו דרמטי. תכריז אולי על משהו שיכול למנוע את המהפך או לפחות יקטין את המגמה ויחבר אלינו מצביעי ימין מתון'. שמיר שאל את מילוא מה הוא מציע שיעשה, ומילוא השיב: 'תכריז שאתה מוכן לפנות את רצועת עזה'. בראיון שערך ליטמן עם מילוא הוא מתאר איך ראה את גלגלי מוחו של שמיר מסתובבים במשך כמה שניות ואז הוא פסק נחרצות: 'לא!'".
ליטמן מתאר בהרחבה חמש סיבות שאמורות היו דווקא למנוע משמיר את הנהגת המדינה. אבל בהמשך עבודת הדוקטורט הוא מנמק איך בכל זאת הצליח שמיר לזכות בתפקיד.
"יש ארבעה גורמים לכך: הראשון הוא מכלול של תכונות אישיות כמו צניעות אישית, לויאליות מאוד גדולה לתנועה ולמנהיג, ההילה שהייתה כרוכה בעברו כמפקד המחתרת וכבכיר במוסד. ובנוסף לאלה לשמיר הייתה יכולת ארגונית נדירה ויסודיות. בשנות ה־70 הוא שיקם את תנועת החירות ממשבר כלכלי שהיה מביא לקריסתה. היכולת הארגונית הזאת שווה זהב בעולם הפוליטי. הצניעות שלו היא כל כך מובהקת עד שבסוף האוטוביוגרפיה שחיבר אחרי שפרש מהחיים הפוליטיים הוא כתב: 'אם ההיסטוריה תזכור אותי בכלל, אני מקווה שאזכר כאיש שאהב את עמו וארצו ועמד על משמרתם כל חייו בכל דרך שהייתה לאל ידו'. ברגע שבו תנועת הליכוד בוחרת בו לראש ממשלה במקום בגין, שמיר קודם כל מחבק את דוד לוי שהיה יריבו ואז נואם ואומר שהוא רואה בתפקיד הזה פיקדון זמני עד לחזרתו של בגין".
"הגורם השני שעמד לזכותו של שמיר הייתה העובדה שבגין התפטר בפתאומיות. זה הפתיע את כולם, וכך גם יריביו בתוך התנועה לא היו ערוכים להתמודד, למעט דוד לוי. חברי הליכוד הוכו בהלם מההתפטרות וייתכן שבחרו בשמיר כסוג של בן דמותו של בגין, גם מפקד מחתרת לשעבר".
הגורם השלישי שעמד לזכותו זאת פעילות פוליטית נבונה. כאמור, שמיר לא בחש בפוליטיקה בעצמו אבל הוא ידע לטפח בשביל זה את רוני מילוא ואת מיכאל דקל. בתחילה הם בכלל היו צריכים לשכנע את שמיר להתמודד, ואחרי שהוא שוכנע הם הציגו אותו כממלא מקום זמני. זה היה הקמפיין שלהם, אבל שמיר כל כך הפנים אותו שאמר זאת במפורש גם אחרי שנבחר.
והגורם האחרון, לדברי ליטמן, הוא פשוט מזל: "אחרי שלל התכונות המעולות שהיו בו, בסוף שמיר פשוט היה האיש הנכון במקום ובזמן הנכונים, וכך הוא נבחר לראש ממשלה".
"לכל אורך המחקר סיפק לי יצחק שמיר הפתעות", מסכם ליטמן, "אבל ההפתעה הגדולה ביותר חיכתה לי בתום המחקר". לדבריו, שמיר האפור, המנהיג שכמעט נשכח מהתודעה, הפוליטיקאי המשעמם לכאורה, הפך לנגד עיניו כחוקר לדמות שכולם אוהבים להתרפק עליה. "הציבור למד, כנראה, להעריך תכונות כמו צניעות אישית, יושרה ודבקות באידיאלים בשנתיים האחרונות של מלחמת הכל־בכל בפוליטיקה הישראלית. אבל המאפיינים הבולטים ביותר של שמיר כמנהיג: חתירתו האין־סופית לאחדות, ומאבקו העקבי למניעת פילוג, שסעים ושנאות בחברה הישראלית - הפכו אותו ממש לחביב הציבור. כמעט בכל מקום שבו אני מדבר על עבודת הדוקטורט אני נתקל בתגובה אחידה, שאפשר לסכם אותה בשלוש מילים: געגועים ליצחק שמיר".
פורסם לראשונה: 10:37, 11.08.21
