לקראת הדיונים השבוע שעסקו בסף הספיקה של מערכת הבריאות ובבתי החולים פנו בכירים בממשלה למנכ"ל משרד הבריאות נחמן אש. מה לגבי וטרינרים, הם שאלו.
מה, שאל אש, המום. וטרינרים, השיבו בממשלה, אפשר להשתמש בהם להפחתת העומס הצפוי עם החולים קשה, ובכלל. התגובה של מנכ"ל משרד הבריאות, לדברי מי ששוחחו איתו מאוחר יותר, הייתה חריפה. גורם במערכת הבריאות אמר שהוא נחרד.
טורים נוספים:
כך ירד נושא הווטרינרים לטיפול בחולים בקורונה מסדר היום. אך הדיון המשונה ההוא היה רק הקדמה למנה העיקרית, דיון הקבינט בלילה בין רביעי לחמישי. מול הקבינט התייצבו שני מומחים: פרופ' רן בליצר ופרופ' ערן סגל. בליצר ביצע כמה חישובים מהירים לשרים, והבהיר להם שגם מבצע חיסונים מהיר למדי יצליח להוריד הכפלה אחת בלבד של חולים קשים; סף הספיקה של בתי החולים ייחצה. "אנחנו כבר על 800", הוא אמר, "החלטתם שאתם רוצים לנהל את זה לא לפי מספרי המאומתים בבדיקות? אוקיי. היום יש 400, וההגעה ל־800 חולים קשים איננה בשליטתכם עוד. לא משנה מה נעשה, נגיע לשם, אלא אם יקרה משהו מאוד בלתי צפוי". השרים הביטו בו בעיניים מזוגגות למדי. בליצר המשיך. החישוב שלו, גם בהנחות חיוביות, מסתיים באלפים רבים של מתים תוך חודש וחצי בערך. הוא גם הסביר וחישב שגם חיסון בני ה־60 ומעלה לא יוריד מספיק את מספרי החולים קשה. אחרי בליצר הגיע פרופ' סגל, אופטימי מושבע כהרגלו. במודל החיובי ביותר שלו, היו גם מתים רבים, ומערכת הבריאות הגיעה אל סף הספיקה – אך הצליחה, "על הקשקש" כלשונו, לא לעבור אותו. ההנחה של שני החישובים הייתה שהממשלה ממשיכה בשלה, ולא מנסה להוריד דרמטית את מקדם ההדבקה, ה־r באמצעים משמעותיים יותר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
רגע רגע, אמר לקבינט השר זאב אלקין – הפוליטיקאי היחיד בחדר שיודע מתמטיקה – אומרים לנו בעצם שעד סוף ספטמבר יש כנראה בין 3,000 ל־6,000 מתים בהנחות החיוביות יותר? המומחים אישרו בשתיקה.
בשלב הזה, לכאורה, הקבינט היה צריך לנשום עמוק ולשקול צעדים חריפים מיידית. לדוגמה, אם כבר מיישמים בארץ את המודל השוודי, אז ליישם אותו עד הסוף: בשוודיה, יש איסור על קיום אירועים מעל 50 בני אדם בחלל סגור. בלי יוצאי דופן. זה לא מה שקרה. בחדר נשמעו סיסמאות אופטימיות על כך שהציבור מחוסן. השרה פרקש־הכהן הודיעה שצריך לחשוב על הזוגות הצעירים שמתחתנים ולא לשגע אותם. השרה מיכאלי התנגדה לתו ירוק בתחבורה הציבורית. השרה שאשא ביטון הדגישה את התנגדותה לחיסונים בבתי ספר.
אלקין הביט בהתנהלות הזו בהשתוממות. הוא דיבר בחריפות. אתם לא מצליחים להבין, הוא אמר לחבריו, שמתמטית הכול כבר נקבע קדימה לכמה שבועות לפחות. כל מה שנעשה עכשיו ישפיע רק בעוד שבועיים־שלושה. אתם מסרבים לראות את המציאות שכתובה כבר על הקיר. כל הוויכוח הנוכחי חסר טעם, אמר אלקין לחבריו, בעוד עשרה ימים נהיה באווירה אחרת לגמרי ציבורית. כשדיבר איתם על אלפי המתים, ניסו כמה להתמקח איתו. הוא אמר להם – אבל אלה המספרים!
השרים שמחו מאוד על תוספת הרופאות והאחים הצפויה לבתי החולים. אלקין הרס להם את החגיגה. אני לא נגד להוסיף תקנים, הוא אמר להם, אבל זו תוספת ליניארית והגידול יהיה מעריכי; הרי אי אפשר יהיה לקפוץ מטיפול ב־2,200 חולים קשים ל־5,000. לפי המודלים שהוצגו פה, אם לא נעשה שינוי דרמטי כעת, אנחנו מחוץ לרף הספיקה של בתי החולים. הוא אמר לנציגי האוצר – אתם אלה שצריכים לבקש סגר, במחצית השנייה של אוגוסט. כי אם נגיע לזה בספטמבר, זה יתמשך לאוקטובר.
השרים הקשיבו בנימוס. נמאס להם מנבואות זעם. הם ביטאו יפה את הסנטימנט הציבורי. אוגוסט עכשיו. יש חופשות, חתונות והופעות. ובכלל, המגפה הזו הוכיחה שקשה לדעת מה יילד יום; לא רק נבואות ניתנו לשוטים, לעיתים קרובות גם תחזיות וחישובים. איש לא יכול לתקוע לידם שהמגפה תמשיך לצמוח בקצב מפחיד.
אלקין הצביע נגד. הוא היה היחיד.
עוד נחזור לממשלת ישראל וההחלטה הדרמטית שהיא קיבלה בלי לומר זאת במפורש, לעבור מבלימת המגפה לניסיון להכלתה. עד כדי רעיונות וטרינריים. אך התמונה גדולה יותר.
למנהיגי מדינות, העולם המדעי, ארגון הבריאות העולמי היה סיפור די בהיר לספר על ההתמודדות עם מגיפת הקורונה. את המגפה, הם אמרו, צריך לדכא. זאת אומרת, להפחית הדבקה. ראשית, כדי למנוע תמותה. שנית, כדי שמערכי בתי החולים לא יקרסו, ובכך יובילו לתמותה נרחבת יותר – של חולי לב, סרטן וכל מי שלא יקבל טיפול ראוי בשל הצפת מערכי החירום. שלישית, כדי להימנע ממוטציות אחרי מוטציות שיצמיחו זנים חדשים, אולי מידבקים וקטלניים יותר. בזמן בו נדכא את הקורונה, אמרו בארגון הבריאות העולמי ובמכון הבריאות הלאומי האמריקני, נפתח במהירות חיסון בטוח, ואז נציע אותו לאוכלוסייה. כך תבוא לסיומה פרשיית הקורונה ונחזור לחיי השגרה הקודמים שלנו. אם תיתנו לקורונה להתפשט באוכלוסייה, הזהירו רשויות הבריאות, תשתעשעו עם "חיסוניות עדר" שלא באמצעות חיסון ממש אלא הדבקה, התוצאה תהיה רק מוות נרחב ויותר וריאנטים.
הנה החדשות הטובות: כמעט בכל דבר שאמרו, צדקו המומחים האלה. החדשות הרעות: כמעט. הווריאנטים הפציעו כפי שצפו, עוצמת החיסון כנראה דועכת, ולכן הזריקות של פייזר לא סיימו את הפרשה. בשבועות האחרונים הסיפור משתבש, מתפתל ומסתבך. לאור התפשטות זן הדלתא, הרעיון שהקורונה תמוגר בחיסון, כמו פוליו נניח, נראה כרגע כמו פנטזיה מתוקה של החודשים האידיאליים שהיו לנו פה, בין מארס לסוף יוני.
ישראל – המדינה המחוסנת ביותר בעולם, כנראה – מצאה את עצמה השבוע בסרט באיכות זולה, במעגל סגור. מאומתים, חולים קשים, מחלקות קורונה שנפתחות (בלשכת שר הבריאות התגאו השבוע שפתחו "עשרות מחלקות" חדשות). כרגע, המילה הטעונה ביותר במציאות הישראלית היא סגר, ואליה תמיד מתלווים נדרים, שבועות ויריקות טפו־טפו שלעולם לא יתרחש. אבל הישראלים מנוסים: ממשלה שעוסקת באובססיביות בהצהרות שלא יהיה סגר היא כמו הנהלה של קבוצת כדורגל שמביעה אמון שוב ושוב במאמן.
את הרעש צריך לנטרל. לפי כמעט כל המחקרים העדכניים, החיסון עודנו אפקטיבי במניעת מחלה קשה בכ־80 אחוז ויותר. מחוסנים נדבקים פחות, ומדביקים הרבה פחות. כמה, זו שאלה. מעולם לא התפרסמו במהירות כזו מאמרים מקיפים על יעילות חיסון והתנהגות נגיף, ועכשיו מתבררות המגרעות של מדע בזמן אמיתי. כאשר פורסמו המחקרים (נרחבים ואחרי ביקורת עמיתים) שקבעו כי ההגנה מהדבקה בשל החיסון גבוהה כל כך, היה זה זמן קצר יחסית אחרי הזריקות, ועם זן אחר לגמרי. מקבלי ההחלטות הניחו שהמחקרים האלה יהיו תמיד נכונים; הם הניחו ששיעור היעילות של הגנות החיסון יישאר קבוע. אבל אז הגיע דלתא. העומס הנגיפי שמפרישים החולים בו גבוה פי 1,260 מזה של חולי הקורונה בעבר. בנוסף יש דעיכה ביעילות ההגנה מפני הדבקה.
חוסר הביטחון הוא גלובלי. בבריטניה גרף ההדבקה קפץ בפראות, צנח בדרמטיות, נעצר והחל עולה שוב לפני עשרה ימים. בארה"ב מתמודדים עם גל חריף מאוד; רק בפלורידה מאושפזים 15 אלף בני אדם, 3,000 מהם בטיפול נמרץ, ובשבוע האחרון אושפזו מאות ילדים. הרשויות האמריקניות שידרו עד לפני כשלושה שבועות אמון מוחלט בחיסון, אמרו שלא צריך מסיכות בחללים סגורים והתייחסו בחשדנות והתנשאות לדאטה שהגיע מישראל. ב־22 ביולי אמרה ראש ה־CDC שמחוסנים נהנים מהגנה יוצאת דופן, גם מול דלתא, ועטיית מסיכות היא "החלטה אישית". ב־25 ליולי אמר ד"ר אנתוני פאוצ'י ששוקלים להשיב מסיכות. יומיים מאוחר יותר, חמישה ימים אחרי שאמרה בדיוק הפוך, הודיעה ראש ה־CDC כי דלתא "מתנהג אחרת לגמרי" ולכן הארגון ממליץ לעטות מסיכות, גם למחוסנים, בחללים סגורים. לא רק בנט בבעיה; זהו המשבר החריף ביותר של ממשל ביידן, שכבר נתן את הרושם שניצח את הקורונה.
מה עושים עכשיו? בישראל, רצים אל זריקות הדחף. בכל העולם, מסתכלים על ישראל. אין מחקר ארוך וסדור שמראה את יעילותן, ולכן המידע שייצא מישראל הוא כה רב ערך. הממשלה שמה את כל יהבה על מנת החיסון השלישית. אך התחזית של ד"ר הילה דה לאון ופרופ' דורון גזית שמופיעה כאן ברורה למדי: גם אם בני 40 ומעלה יתחילו להתחסן בחיסוני בוסטר, ויעשו זאת באותו קצב נלהב כמו במבצע החיסונים הקודם, נגיע בתחילת ספטמבר לבין 120 ל־160 חולים קשים חדשים, כל יום (החישוב מתבסס על תרחיש בו רמת הפעילות במשק נותרת כפי שהיא). יש משמעות רבה לחיסונם, אבל סף הספיקה של מערכת הבריאות יגיע אל הקצה או ייחצה לפי התחזית הזו.
תרחיש הייחוס של הממשלה מדבר על האפשרות של 2,400 חולים קשים, שעבורם משרד האוצר ומשרד ראש הממשלה, בנדיבותם כי רבה, הסכימו להוסיף כ־200 רופאות ורופאים ועוד מאות רבות של אחיות; "זה לעג לרש", אמר רופא בכיר אחד בבית חולים גדול, "בכלל אין במדינה רופאים לגייס במספרים כאלה, אם יש הם לא מתמחים בפנימית או בטיפול נמרץ, זה מספר נמוך ועלוב. התקווה שלי היא שיש שיתוף פעולה גם עם חברה קדישא, כי הם יצטרכו להכשיר הרבה חלקות". אחד ממנהלי ביה"ח הגדולים לא מסכים: "בסוף", הוא אומר, "חיסוני הבוסטר יצליחו להוריד מאוד את התחלואה הקשה והתמותה. זה כנראה יקרה בסוף ספטמבר בערך. ספטמבר הוא חודש מצוין, אין הרבה ימי עבודה, ואם זה מה שצריך, למשוך מין חודש כזה של התלקחות ואשפוזים רבים – נצליח לעשות את זה, וכך נוכל למנוע סגר ונזק כלכלי". הוא לא ידע להעריך כמה אנשים ימותו, או אם בתי חולים בפריפריה יצליחו להתמודד עם ההתלקחות.
הסיפור הפוליטי פשוט בהרבה. זה לא ששרי הממשלה מתנגדים לסגר; זה מובן מאליו. למעשה, בניגוד לכל השיח התקשורתי והפוליטי השקרי, אין כמעט אף הצעה לסגר. שרי הממשלה התנגדו עד השבוע לכל הגבלה. 5,000 איש בחתונה באולם סגור? אין בעיה. 500 ילדים בקניון בלי מסכות? אין אכיפה. הממשלה יודעת שמחוסנים נדבקים בקצב הולך וגובר, אבל לא רוצה להכניס אותם לבידוד – ולפי כללי משרד הבריאות, מחוסן שנחשף לחולה מאומת לא נדרש אפילו ללכת להיבדק. בקטלוניה בשבועות האחרונים הייתה עליה במקרים; הם החליטו מייד על עוצר לילה, לדוגמה. בהולנד השיבו הגבלות חריפות אחרי עלייה, למרות שהמדינה מחוסנת למדי. בישראל החליטה הממשלה על שינוי האסטרטגיה ממה שראש הממשלה בנט כינה "בלימה רכה" עם קונץ־פטנטים בסגנון "התו השמח", אל הכלה.
התקווה של הממשלה מורכבת משני חלקים. החלק הראשון שמיימי. תהיה דעיכה פתאומית, הגעה אל סף של די מחלימים ומחוסנים, שינוי מזג אוויר. פתאום תהיה צניחה. בעיקר נושאים עיניים שם לבריטניה, שם הייתה ירידה במקרים. מה שלא יודעים בממשלה הוא מהי המדיניות הבריטית; בניגוד לישראל, ועד השבוע הבא, כל מחוסן בבריטניה עודנו מחויב בבידוד אם נחשף לחולה מאומת, והיו מיליונים רבים כאלה בחודשיים האחרונים.
התקווה המבוססת יותר היא שהבוסטר ירסק את התחלואה הקשה ואז את ההדבקות. זו תקווה השואפת לשחזר את מבצע החיסונים המוצלח מתחילת השנה, ולהוביל שוב לחסינות עדר. אם זו התכנית, זה הגיוני להטיל הגבלות מסוימות. לא כאלה שסוגרות את המשק, אלא את הענפים המסוכנים ביותר להדבקות: אירועים, תפילות המוניות בחללים סגורים ועוד. כדי לתת לבוסטר זמן לעבוד. לאפשר לקשישים להתחסן לפני שיידבקו. מדוע הממשלה לא עושה זאת?
"מה האווירה בממשלה?" שאל רטורית שר אחד ששוחחתי איתו, "סוג של וודסטוק. כולם רוצים שיהיה פתוח, שיזרום, בלי הגבלות. לא מאמינים בזה בכלל. לא רק בסגר, בלי הגבלות. לא מתרגשים ממספרי החולים, הרי מדינת ישראל מחוסנת".
"סגר תמידי הוא לא אסטרטגיה עבור מדינה בריאה. מדינתנו לא אמורה להיסגר. עשינו בעבר את הדבר הנכון, אבל כעת זה הזמן לפתוח מחדש. סגר שאיננו נגמר יוביל לאסון גם לבריאות הציבור". את המילים האלה, שעליהן יחתמו רבים בצמרת הפוליטית והתקשורתית, אמר הנשיא דונלד טראמפ ב־21 במאי 2020. התוצאה: אסון לאומי, מאות אלפי מתים, נזק כלכלי נרחב ואובדן שלטונו. הבעיה בדבריו הייתה פשוטה: המילה "סגר" היא איש קש. סיסמה בלבד שמשמשת את מי שמתנגד לכל שינוי באורח החיים הנוכחי בגלל הקורונה. זו קואליציה רחבה של בעלי עסקים גדולים, מכחישי מגפה, מתנגדי חיסונים, ניו אייג' רדוד, אינטלקטואלים דה לה שמאטע שלא יודעים לקרוא מספרים וכמובן כל מי שמרגיש שהאירוע הזה איננו נוגע לו, שהרי המחלה פוגעת בעיקר בבני 60 ויותר.
ישראל איננה ארה"ב בתקופת טראמפ, וגם איננה שוודיה בתחילת המגפה. הממשלה איננה מגלה חוסר אחריות דומה; בזכות החיסון ההגנה מפני מחלה קשה היא נרחבת, וישראל אף מציעה למבוגרים חיסוני דחף. לכן, ההצעה "להכיל" את מאושפזי ונפטרי המגפה איננה שוות ערך להתפרעות המוסרית והציבורית של נרנדרה מודי, בוריס ג'ונסון או טראמפ. מנהיג פופוליסט אחרי מנהיג פופוליסט, נפלו המדינות הללו שניסו לתקוע את ראשן בחול ולהתעלם מהקביעות של אנשי המקצוע שדרשו מהם להתרחק מהדבקה המונית. מי שאימץ את הנרטיב שזו "הכלכלה או הבריאות" מקלל את הרגע שעשה זאת.
האמת היא כזו: חלק מהשרים באמת מאמינים שהגבלות הן דבר רע ונורא, יותר מנזקי המחלה. אחרים חוששים מתגובת הציבור או הסקטור שעליו הם ממונים, ומושפעים מאוד מההודעות הכועסות בווטסאפים שלהם. יש ביניהם ממעיטי מגפה ממש. ההתנגדות להגבלות כלשהן בחודש האחרון הוצגה כ"אסטרטגיה" אבל הייתה בעיקר המחשה של חולשה. זו קואליציית 61; קשה לה לזוז ללא קונצנזוס מתמיד, והגרעין של מתנגדי ההגבלות קשה מאוד. הוא ימשיך להיות כזה עד שיהיו, חלילה, מתים רבים.
אם ההחלטה להכיל את המגפה תצליח, מספר החולים קשה לא יוביל לתמותה נרחבת בבתי החולים, הבוסטר יגן על מספיק אנשים – הממשלה הרוויחה מכך שלא הטילה סגר, ותשתבח פוליטית בהישגה. ימחאו לה כפיים. מאות ימותו, כנראה יותר, אבל זה מחיר שהשרים חושבים שאפשר לשלם כדי להימנע מנזק כלכלי חריף. לעומת זאת, אם המאומתים ימשיכו לעלות בקצב מעריכי, ומספרי החולים קשה ישברו שיאים ואיתם גם התמותה – המשק יפסיק לעבוד ממילא, הכלכלה תשתבש, ותקום בבתי החולים דרישה לסגר. במצב כזה, הממשלה שהייתה מוכנה לספוג תחלואה נרחבת כדי למנוע סגר, תקבל גם תחלואה וגם סגר. פוליטית, זה יהיה אסון.
הליכוד השבוע ניעור; אחרי שבועות ארוכים שראשיו שתקו, לכל היותר התמקדו בקנטורים על איחור מדומה במבצע הבוסטר, הם הריחו דם: הממשלה אמרה שהיא תכיל את המתים. לבד מיובל שטייניץ, איש מבכירי הליכוד לא הביע עד השבוע תמיכה קלה שבקלות בדרישות להגבלות. ולמה להם לעשות את זה? הליכודניקים פוחדים מהתגובה הציבורית בדיוק כמו הקואליציה.
בשנת 2010 פרסמו נעמי אורסקס ואריק קונוואי את "סוחרי הספק", אחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו על הדרך בה העולם התמודד עם משבר האקלים. במקצועם, השניים הם היסטוריונים של המדע. הספר מתאר סיפור פוליטי, תאגידי. הוא לא על מדע, אלא על עיוותו. לא על היסטוריה, אלא על בניית סיפור כוזב במתכוון. קונוואי ואורסקס ממחישים עניין יוצא דופן: כיצד שורה של משברים הקשורים לסביבה ולבריאות קיבלו מאפיינים דומים בשיחה הציבורית. החור באוזון, עישון ולאחר מכן משבר האקלים הציגו בפני תאגידים שוחרי רווח אתגר רציני ביותר. הדרך בה התמודדו עם האתגר הייתה לשכור מדענים מטעמם – המחברים מצביעים על שניים במיוחד, פיזיקאים – שיציגו ראיות סותרות לטענות המדעיות המקובלות (שעישון מזיק לבריאות; שחומרים מסוימים פוגעים באוזון; שפליטת גזי חממה עשויה להוביל להתחממות כדור הארץ).
מה שהיה נדרש, הם מסבירים, לא היה לשכנע מדעית – אלא רק לזרוע ספק. לחולל ערפל שימושי מספיק, כדי שהפוליטיקאים שנקנו מזמן בידי התאגידים הללו יוכלו לזרוק בפני מדענים רציניים "ראיות אחרות" ולהתעקש ש"צריך לשמור על ראש פתוח" כי "יש ספקות". פיזור הערפל הוא כל מה שהחברות הענקיות היו צריכות, שהרי הן חיות משורת רווח אחת לשנייה, מדו"ח רבעוני לשנתי. הספק קנה להן זמן. לכדור הארץ, למערכת האקולוגית שלנו, הוא איבד זמן.
השבוע המחיש פאנל מדעני האקלים של האו"ם כמה זמן אבד. הוא הצביע על עליית הטמפרטורות המתרחשת כבר כעת ביחס לעידן שלפני המהפכה התעשייתית, וצפה שלא נצליח לבלום את העלייה עד כדי 1.5 מעלות צלזיוס. המדענים הסכימו כי אין עוד ספק שהשינוי האקלימי הגלובלי הוא תוצר של פעולות אנושיות – בעיקר שריפת פחם, נפט וגז, כמו גם גידול המוני של בשר שתורם לפליטות מתאן. האמירות שלהם תואמות במידה רבה את מה שנאמר בדו"ח הקודם של פאנל האקלים, וזה שלפניו. מה עשה העולם לגביהן? אפשר לתמצת את זה במשפט האמריקאי כל כך, A day late and a dollar short. מעט מדי, מאוחר מדי.
משבר האקלים, לדעת המדענים עצמם, הוא האתגר הגדול ביותר בפני הציוויליזציה שלנו. אך בעיקר, הוא עניין של מורכבות עמוקה ויוצאת דופן. הוא משפיע על הכחדת בעלי חיים, החומציות של האוקיינוסים, הכלכלה העולמית, צריכת האנרגיה ושיתוף פעולה פוליטי בינלאומי. סקרים חוזרים ונשנים בארה"ב ממחישים עד כמה האמונה בתפיסות מדעיות היא מוגבלת ומכורסמת בקביעות. אנשים נהנים מאוד לצפות בטלוויזיה, לנסוע במכוניות ולקבל את שירותי הרפואה המודרנית; כל אלה מתנות שנובעות מהשיטה המדעית. אך עכשיו אותה שיטה דורשת דרישה יוצאת דופן: להשקיע כספים ולוותר על מתנות (חלק מהמתנות שהמדע העניק, למעשה), כדי לדאוג לבני האדם במאה ה־22, שטרם נולדו. זהו רגע מדעי, פוליטי ואנושי נדיר. נגזר עלינו לחיות בתוכו.
