40 שנה עברו מאז. ובכל זאת, מלי שטייר, שיצאה אל הים עם בעלה קצין האלחוט דוד, וחזרה בלעדיו אבל עם בן בכור בבטנה, זוכרת כל שבריר שנייה. ובמיוחד את אותה תמונה סוריאליסטית, מוטרפת, שבה האונייה 'מצדה' נוטה במאונך למים, הפרופלור באוויר, רגע לפני שהיא נעלמת לעולמים במצולות משולש ברמודה, באזור רווי סערות וכרישים. "בדיוק כמו בטיטאניק", היא אומרת ומדגימה עם ידיה את תנוחת האונייה. "עוד קודם לא רציתי לרדת מהספינה. אני זוכרת שאמרתי, 'תעזבו אותי פה. אני אמות עם האונייה'".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ב־16 בפברואר 1981, 12:30 בצהריים, MS-101 יצאה מנמל אשדוד אל בולטימור. אוניית הפלדה של חברת צים, 206 מטר אורכה, 22.5 מטר רוחבה, נשאה מטען של יותר מ־30 אלף טונות של אשלג. צוות מצדה כלל 35 איש: רב־החובל גרא לוין, תחתיו קצינים זרים, רובם פיליפינים ויוגוסלבים, והשאר ישראלים. על הסיפון הייתה אישה אחת.
מלי, 25, התלוותה כאמור לבעלה, קצין האלחוט. הוא לא רצה להיות לבד, היא נזכרת, ומגלה שהצטרפה גם כי עברה אז טיפולים להיריון. על הספינה הרתה. "הייתה לי תחושה", היא מספרת, "בחזרה, כשהגענו לגיברלטר, וביקשו שנעבור בדיקות, סירבתי. אמרתי, אני בהיריון".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
היא לא שיתפה את דוד בהרגשה שהייתה לה. הוא ימות מבלי לדעת שהשאיר בן מאחוריו. "בוודאי שאני מצטערת", היא אומרת היום.
4 צפייה בגלריה
כבר ביציאה מהנמל הופיעו רמזים על האסון. אוניית צים 'מצדה' לפני שיצאה לים
(צילום: מתוך ויקיפדיה באדיבותו של עמירם זכאי)
יחד איתה נמצאים עוד ארבעה מניצולי ‘מצדה’ שנותרו בחיים. זאת הפעם הראשונה שהם נפגשים מאז האסון ההוא, לפני ארבעה עשורים. זקי כודידה, שהיה אז איש המשק, בן 25, בדיוק התחתן. הוא זוכר שהתחנן לקפטן שיאפשר לו להעלות את אשתו, כמעין טיול ירח דבש, אלא שזה התנגד. "זה היה המזל שלה", כודידה מציין. רוברט בן אבו, בוגר בית ספר לקציני ים, החל לעבוד במצדה למחרת השחרור מהצבא. זו הייתה ההפלגה השנייה שלו.
כבר ביציאה מהנמל הופיעו רמזים על האסון לבוא. האונייה עלתה על שרטון. "זו הייתה בומבה רצינית", נזכר בן אבו. "מהמכה עפתי מהמיטה", מוסיפה שטייר. לקח כ־20 דקות עד שמצדה השתחררה. מאוחר יותר יעלו טענות שעל רב־החובל היה לחזור, כדי לבצע בדיקות לתחתית האונייה, או שיצא במזג אוויר סוער מדי. "הקבינה שלי הייתה צמודה לגשר האונייה. שמעו שם כל צעקה של הקפטן", נזכרת שטייר, "הנווט סירב לצאת עם האונייה לים. הקפטן אמר, 'אם לא תוציא אותה, אני אוציא אותה'".
זה רק הלך ונעשה גרוע. מהיום הראשון ועד טביעתה סערה רדפה סערה. אחרי שחצו את מצר גיברלטר, הגלים הפכו גבוהים ומסוכנים. "עננה שחורה מעלינו כל הזמן, והאונייה מתנדנדת", מתארת שטייר.
מצב הרוח היה נורא. הספינה נטתה מול הגלים, כל אחד ידגים בתורו את הזווית הבלתי אפשרית, וירקה דם והשתעלה. "בקושי התקדמה, עם גניחות כאלה", מתאר מוטי הרמן, המכונאי. הם הסתגרו בבטן האונייה. גם בעלי התפקיד חששו לצאת לסיפון. בשלב מסוים, מוסיף כודידה, פחדו לישון בחדרים התחתונים. הם נזכרים שאחד הימאים, מיכאל קוצ'אק, סירב להוריד את אפוד ההצלה במשך ימים, ומילמל שוב ושוב שהם הולכים לטבוע. בהמשך יסיים את חייו ליד דופן האונייה שתבוא להצילו.
"הייתי עושה משמרת, מעיר את הצוות למשמרת בוקר”, אומר איברהים זובידאת, שהשיט את האוניה, “הם שואלים, 'מה קורה, איך אתה רואה את המצב מלמעלה?' ואני, כדי שיקומו, אומר: 'עדיין זה בסדר, האונייה נוסעת'. ואני יודע שזה לא בסדר. בבוקר אוכל על השולחנות, כל הצלחות, הסלטים, אף אחד לא נוגע".
ב־5 במרץ אחר הצהריים חלה הרעה במזג האוויר. בין לבין התקבלו עדכונים מהספינה על כבש ימני שנקרע מגוף האונייה ונעלם בים; או דפיקות בהגה שהולכות ומתגברות. אחר כך, מתאר בן אבו, ספגה הספינה חבטה חזקה מגל. והם עדיין התקשו להבין את מצבם. "הקפטן בחדר שלו, לא יורד, לא מתקשר", אומר בן אבו.
ב־7 במרץ, שבת, כשיעלה השחר, יגלו לחרדתם שמחסן 1 מוצף במים, ושהמעקה השמאלי של הסיפון נעלם. במברק שיישלח באותו יום מהאונייה, יתבקש משמר החופים של ארה"ב להיערך למתן עזרה לאונייה. ב־17:32, שעון האונייה, יבקש רב־החובל פרטים על ספינות באזור, שיכולות לבוא לעזרת מצדה. וכמה שעות אחר כך ידווח על חשש לחדירת מים גם למחסן 2. בין לבין מנהלים בצים יעודכנו בהידרדרות, אלא ששם לא יגלו בהילות לעניין, ומאוחר יותר יטענו שהתרשמו שרב־החובל שולט במצב.
אלא שגרא יהיה רחוק מלשלוט במצב. ועדת החקירה תקבע מאוחר יותר שפיקוד האונייה טעה באי־אזעקת עזרה מוקדם יותר, וכן שפעל בדרך הפוכה מזו שנתבקשה לפי הנסיבות. "רב־החובל דחף את האונייה כל הזמן אל תוך המים, אל מול הגלים", ייכתב. גם צים תזכה לביקורת קשה. הוועדה תקבע שבמטה בחיפה, "לא נעשה דבר על מנת לבוא לעזרת האונייה". (בצים מציינים כיום כי ב־40 השנים שחלפו מאז האסון הם שומרים על קשר עם משפחות הנספים, ובכל שנה עורכים טקס אזכרה).
שטייר: "אני זוכרת שבן אבו אמר: 'נו, יבואו הליקופטרים, ייקחו אותנו לברמודה'. עדיין הייתה תקווה".
בן אבו: "זה מה שהכניסו לנו לראש. אמרו, 'אל תדאגו'. אני זוכר שהקפטן עמד שם בגשר, וצעק: 'אל תגידו לי שאין לכם הליקופטרים! אל תגידו!' שאלנו גם למה לא מגיעה אונייה להציל אותנו".
מאוחר יותר יתברר שבסביבת מצדה שייטה אונייה אחרת של צים, שנעה מבולטימור לחיפה, אלא שזו המשיכה בדרכה, מבלי שהוזעקה.
"במוצ"ש ישבנו בחדר האוכל, הגלים דופקים בחלונות. פאח, פאח, פאח", כודידה ממשיך, "אתה מרגיש את הים בתוך הספינה. האונייה לא מתקדמת. ואתה מתפלל".
"מיידיי, מיידיי", אות המצוקה משוגר.
זה קורה רק בבוקר יום ראשון, כשהיקף הנזק וחדירת המים לספינה מתגלים, וכבר ברור שהספינה בשלבי טביעה. ובכל זאת, גם אז מצדה תמשיך קדימה, אל מול הגלים, עד שקיעתה. כודידה: "בבוקר הייתי בקבינה של יצחק שושי (רב־המלחים שלא שרד). כל הלילה לא ישנו. הוא מילא כוס עם מים, לבדוק את תנודות הגלים. ואז הוא אומר: 'זהו, היא הולכת לטבוע'".
בשמונה בבוקר, 96 מייל מזרחה מברמודה, הם יעמדו כולם על הסיפון עם חגורות הצלה. שעתיים אחר כך, כשיתברר שמים פרצו גם למחסן 3, תינתן פקודת נטישה. אלא שזו תתקבל מאוחר מדי, כשחרטום האונייה במים, זמן קצר לפני טביעתה.
את הרגע הזה הם לא ישכחו. הקולות שלהם מתערבבים. הם זוכרים אזעקה שהרעידה את הספינה, וגיהינום על הסיפון. "את הטיטאניק ראית?" שואל זובידאת, "מצדה בשיפוע. וחריקות. הריהוט שבספינה, העצים, הכל מתפרק. ואתה לא רוצה לרדת למים, כי אתה עוד יכול לעמוד, לשבת, לעשן. ולמטה, זהו. גלים עשרה, 12 מטר".
בן אבו, איש החשמל שאיבד בטביעה ההיא בן דוד, שלמה אלפסי, זוכר רגע שאירע שניות לפני שזינקו מהספינה למים. על הסיפון, כשמסביב גלים אדירים, עמד איש צוות עטוף טלית, ולידו איש צוות מוסלמי כורע וקורא אללה אכבר. “כל אחד זועק לאלוהים שלו. אני ילד בן 24, מסתכל, וזה מה שאני רואה. זו התמונה שחרותה בי. ואני מסתכל למטה, למים, אומר לעצמי ‘אלוהים ישמור’”. שני המתפללים לא חזרו מהים.
סירת הצלה הורדה מימין. "דוד ירד לסירת ההצלה, ואמר 'בואי'", שטייר משחזרת, "אמרתי, 'לא רוצה. עזבו אותי פה'. הסתכלתי הצידה, רב־החובל לוין עומד ומסתכל עליי. ואז אני זוכרת שתי ידיים, מישהו שזורק אותי לסירה. פחד מוות, הראש למטה, ואיך שאני מרימה אותו, האונייה באוויר – ואז צוללת למים. בשנייה נעלמה. אני מסתכלת מסביבי, אנשים שוחים, כודידה בפאניקה".
4 צפייה בגלריה
''הקפטן ההודי סיכן את האונייה ואת הצוות שלו בשביל להציל אותנו''. הניצולים מגיעים לארץ
(צילום: שלום בר טל)
כודידה: "מה זה פאניקה? שושי זרק אותי לסירה. אבל לא שיחררו את החבל שלה שהיה קשור לאונייה. האונייה התחילה לטבוע, והסירה נעה לכיוון הפרופלור שלה. חלק נבהלו, קפצו למים. ואז בדקה ה־90 של ה־99 שלמה אלפסי שיחרר את החבל".
הרמן: "ירדתי עם חבל לסירה, ואני רואה סביבי אנשים במים, שוחים, תוך כדי גלים. פה התחיל הסיוט. כל אחד לעצמו".
שטייר: "בסירה ישבתי כמו פסל, לא אמרתי מילה. פחדתי לזוז סנטימטר, שלא אפול. היה כל כך קר. דוד היה לידי. הוא ניסה להפעיל את מכשיר הקשר, שום דבר לא עבד. שלח לי מדי פעם נשיקה. הייתי גמורה".
ברפסודה נוספת, לצד הסירה, שטו בן אבו, כודידה ואיש צוות פיליפיני. "חשבתי שזה המקום הכי בטוח, אבל כודידה שיגע אותי", אומר בן אבו.
כודידה: "אמרתי, אם יבוא הליקופטר, הוא יציל את מי שבסירה, אבל לא יראה אותנו. החלטנו לעבור לסירה. קירבנו את הרפסודה ועברנו. הפיליפיני נפל בין הסירות וטבע. בסירה היינו 16 איש וחסדי שמיים".
בסביבות 12:00 בצהריים הגיעה לאזור הספינה ההודית, דאמודאר טאסאקה. הים הסוער לא איפשר להתקרב לסירה. משך שעות, הם מתארים, ניסה הקפטן ההודי, הרולד פינטו, להסיט את הספינה אליהם. "הוא עשה דברים שאף קפטן לא היה עושה. הוא סיכן את האונייה, את הצוות שלו", מתארת שטייר. "ובמקביל עומדים המלחים שלו על הסיפון וקוראים: 'אללה, אללה'. מתפללים בשבילנו. מי מכם נתן לי שוקולד?"
בן אבו: "אני. היית צריכה משהו מתוק. היה מלוח בפה מהמים".
ואז סירת ההצלה התהפכה.
בערב שלפני המפגש זקי כודידה סיפר שהציל את מלי שטייר מהמים. יש לו תיאור שלם איך הוא ושמואל שמואלביץ' ז"ל, שניצל בים ונפטר לפני שנים, תפסו אותה כשהסירה התהפכה. גם זובידאת שיחזר באריכות בפניי לפני המפגש איך הציל את שטייר, כשדחף אותה במים. רק שעכשיו, כשכולנו יחד, שטייר לא ממש זוכרת. לא את זה, ולא את זה. והתמונה שיש לה בראש, היא שהיא מושכת את משה מדיוני, איש צוות אחר שניצל, כשהוא באפיסת כוחות. "אפילו בשיער משכתי אותו", היא מתארת.
זה כנראה הרגע הדרמטי ביותר בסיפור ההישרדות הזה. "מיד אחרי ההתהפכות, בזכות חגורות ההצלה, אנשים התחילו לצוף במים", כודידה משחזר, "מי שיצא ליד, תפס בחבלים, בשדרית הסירה ההפוכה. מי שהיה רחוק, מטר־שניים מהסירה, לא שרד. הגלים לקחו אותו. אני זוכר את אחד מאנשי הצוות יוצא מהמים כמה מטרים מהסירה, ואז מנפנף עם היד, שמישהו יבוא להציל אותו. אבל לא יכולנו. מי שהיה עוזב את החבל של הסירה, היה הולך איתו".
"הוא תפס חבל שהיה קשור לסירה", שטייר ממשיכה, "ופירפר איתו במים. אני לא אשכח את הצרחות שלו. זה היה נורא".
בן אבו: "כשהתהפכה הסירה, אמרתי, הופה, זהו. לחלק מהאנשים נגמר הסרט. ואז מולי דופן האונייה ההודית, רשתות, חבלים. זה היה כמו בנשיונל ג'יאוגרפיק. כשהחמורים והזברות מנסים לחצות את הנהר, ומחכים להם אריות, תנים. האונייה מתנדנדת, ואתה יודע שיש לך פרק זמן להגיע מפה לפה, אל החבל של האונייה. וזה החיים שלך. לא הצלחת, נגמר הסרט. תפסתי חבל דק מהאונייה, קשרתי סביב הגוף שלי. אמרתי מת או חי, לפחות הגופה שלי עולה. ככה הרגשתי. ואז ראיתי את הסולם לספינה, אף פעם לא חיבקתי מישהו כמו שחיבקתי אותו".
ואז, תוך כדי תיאור סיפור הצלתו, בן אבו נזכר באירוע אחר, ההפלגה הראשונה שלו, לארה"ב. "כשהגענו לחוף הלכתי לקנות ג'ינס", הוא מספר, "בחנות בחור הודי עם שיער מסולסל, כובע כתום. המוכרת מנסה למכור לו ג'ינס ב־50 דולר. אמרתי לו, 'אל תקנה, זה יקר'. המוכרת כעסה עליי. כשהעלו אותי מהים לאונייה ההודית, אותו הודי מהחנות היה הראשון שראיתי מול העיניים. לא אשכח אותו עד יום מותי".
"אני לא יכולתי לתפוס חבל, לא היו לי כוחות", שטייר משחזרת, "הייתי במצב של 'לחיות, לא לחיות, לא אכפת לי'. ואני מסתכלת, פתאום הים בצבע טורקיז כזה יפה, ופתאום לא קר לי. והגוף שלי חוטף מכות מדופן האונייה. ואז קצין הודי, בחור יפה, ירד אליי עם חבל. סיכן את עצמו. אמר 'בואי'. ואני זוכרת שאמרתי: 'נוור מיינד'. העלו אותי. ואני שואלת איפה בעלי. אמרו לי, הוא פה. רק אחרי כמה שעות הבנתי שהוא לא על הספינה".
כודידה: "מלי עלתה מצד אחד של האונייה, אנחנו בצד השני. הם זורקים חבלים, שלא נתרחק. הגלים סוחפים. לי נקרעת היד. מהמים אני מסתכל למעלה לספינה, רואה את בעלה של מלי. אחר כך הוא קפץ למים לחפש אותה, כשמלי בינתיים בצד שני.
"נשארתי מהאחרונים בים. אני שותה מים. אין לי כוח. סביבי גופות. מי שעלה עלה. וכל הצוות ההודי, 'קום און'. ותכף חושך. פתחתי את החבלים שתפסו אותי. אמרתי: 'ליב מי'. ואז גל גדול בא, מרים אותי, זורק למעלה. נס. אלוהים שלח אותי למעלה, וההודים תפסו. עוד קודם אני רואה את זובידאת תפוס בסולם עם הראש למטה, הפוך".
זובידאת: "אני על הסירה ההפוכה. זורקים לי חבל. אני תופס, מסובב על היד, מטפס על האונייה, בא גל, זורק אותי חזרה. שוב מנסה, שוב גל. ככה איזה עשר פעמים. ניסיתי לטפס דרך הרשת. איבדתי שליטה. ואני עם הרגל תפוסה ברשת, והראש למטה. והאונייה מתנדנדת. כשהיא לכיוון הגלים, הראש במים. משכו אותי עד למעלה".
"בזמן הזה", אומר הרמן, "אתה לא חושב על כלום, רק רוצה להגיע לאונייה. לי זה הלך חלק. האונייה קצת חסמה את הרוחות. שחיתי אל סולם החבלים, וטיפסתי בעצמי. שתיים־שלוש דקות, הייתי למעלה".
כשהיו למעלה, והפשיטו אותם, והלבישו אותם, וטיפלו בהם, ונתנו להם לאכול, התברר היקף הטרגדיה: מבין 35 אנשי מצדה, נותרו 11, בהם שבעה ישראלים, כשבין הנעדרים דוד שטייר, בעלה של מלי, ורב־החובל גרא, שנשאר אחרון על הסיפון.
עשרה ימים לערך שטו עם האונייה ההודית עד נמל גיברלטר, ומשם הוטסו ללונדון ולישראל. "את השבעה עשיתי באונייה", אומרת שטייר, "בהתחלה חיפשו גופות. כשאמרו שמפסיקים את החיפושים, נשברתי. הקפטן ההודי לקח אותי תחת חסותו. רציתי להיות לבד אבל לא עזבו אותי. אולי חשבו שאתאבד. יום אחד ישבתי בשיפולי האונייה. הקפטן שלח עוזר שלו, שממש התחנן שאקום. אני זוכרת שירד גשם. אמרתי, 'אני רוצה להרגיש מה שדוד הרגיש'. ורוברט אמר לי: 'הוא כבר לא מרגיש כלום'. נורא כעסתי, מה הוא אומר לי דברים כאלה. אתה לא זוכר שאמרת, נכון?" היא פונה לבן אבו.
"אתה חייב להיות רציונלי באותו זמן", בן אבו משיב.
היה עוד עניין. בתוכה שטייר ידעה שהיא בהיריון. "כבר אז אמרתי לעצמי שהילד שהולך להיוולד לא אשם. הוא לא אשם שנולד לעולם עם סיפור כזה, שבו אין לו אבא. החלטתי שאני יוצאת כמה שיותר מהר מהמעגל השחור הזה".
ואז שטייר פונה לחברים. מגלה פרט שלא ידעו. לפני 12 שנה נסעה להודו, ופגשה שם את הקפטן ההודי. היא התארחה בביתו בגואה במשך שבוע. "כשנפגשנו", היא מספרת, "הוא בכה. הוא אמר, 'יכולתי להציל את כולכם'". לפני שלוש שנים הקפטן הלך לעולמו. "הוא מלאך, שתודות לו שמונה אנשים בנו מחדש את חייהם, והביאו ילדים לעולם", מלי כתבה אז לבתו.
4 צפייה בגלריה
לא נפגשו במשך ארבעים שנה. מימין: איברהים זובידאת, רוברט בן אבו, מלי שטייר (האשה היחידה שהייתה על הסיפון, ואיבדה באסון את בעלה דוד ז"ל), מוטי הרמן וזכי כודידה
(צילום: יונתן בלום)
ואז החלו החיים שאחרי מצדה.
"אני מפחדת מהרגע שבו לא אהיה איתם", אמרה שטייר ל'ידיעות אחרונות' כשחזרה עם יתר הניצולים. אלא שלחיים דינמיקה מתעתעת משלהם. בנובמבר אותה שנה ילדה את עודד, בנו של דוד. ושנים אחר כך הכירה את אלי, בן זוגה מאז. עם החברים מהספינה לא שמרה על קשר. וגם למפגש הזה לא ששה בהתחלה להגיע. את רובם, תודה אחר כך, לא הייתה מזהה גם אם הייתה פוגשת ברחוב.
"לא רציתי לגעת בפצע הזה יותר", היא מסבירה אחרי המפגש, "עברנו יחד דבר קשה. ראינו את המוות בעיניים. אנשים צורחים, גוססים, מתים מול הפרצוף, בלי יכולת להילחם במוות הזה. היינו ילדים אז, ופתאום בום כזה. היינו צריכים להמשיך לחיות".
ובאמת, כל אחד מהם התמודד אחרת עם הבום. הרמן התנתק ונעלם לחברים. "הייתי עסוק בשיקום שלי, רציתי להתקדם", הוא מסביר. לזובידאת היה חשוב להיות בקשר עם כולם, לפחות בהתחלה. לפעמים, הוא יספר אחר כך, הוא רואה אותם, את אלו שלא חזרו, בפניהם של העוברים מולו ברחוב.
40 שנה אחר כך, נדמה שהדבר היחיד שנותר ביניהם במשותף, זה העובדה שנותרו בחיים אחרי ברמודה.
כל אחד פנה לכיוון אחר. זובידאת, בן 68 מבסמת טבעון, עבד במועצה המקומית, ואחר כך כנהג, ואז עבר אירוע מוחי שאחריו יצא לפנסיה. יש לו שישה ילדים ותשעה נכדים; הרמן, 63 ממעלה־אדומים, אב לשניים, הוא מנהל חשבונות; שטייר, 65 מראש־העין, אם לשניים וסבתא לנכד, היא מורה לאנגלית; לבן אבו, 64 מקריית־גת, חברה למיזוג אוויר. יש לו שלושה ילדים והוא סבא טרי לנכדה; כודידה, בן 65 מעתלית, עבד 32 שנה בבזק. יש לו ארבעה ילדים ושמונה נכדים. היום הוא פנסיונר, מגיע כמעט כל יום לים. מעדיף להסתכל מרחוק. ו"אם להיכנס למים, זה עד כאן", הוא מצביע אל מתחת לברך. מהים, הוא אומר, הוא מפחד. זה לא אומר שהוא שונא אותו. "אני לא מאשים את הים. זו הייתה טעות אנוש", הוא מבהיר.
עד היום קשה להם להשתחרר מהתחושה שהאירוע ההוא לא היה חייב לקרות. אינסוף מחדלים היו שם. ואחר כך תביעה, שבסופה זכו לפיצוי כספי. אני תוהה אם נותר כעס. הם משיבים שלא. "טבעה אונייה, לאסון הבא", אומרת שטייר, "זו מדינה כזו, מדינת הפרטץ'. אני רואה את אסון מירון עכשיו. לא השתנינו".
בהסתכלות לאחור, מה מלמד אירוע כזה? אילו חותמות הוא משאיר באדם?
"כשרגליי דרכו על המזח בגיברלטר", משיב הרמן, "הבנתי כמה החיים שבריריים. האדם לא שווה כלום. אתה אומר לעצמך, אני פה, יכולתי לא להיות פה".
"הסרט שלנו נגמר שם", ממשיך בן אבו, "אז אתה מסתכל על העולם באופטימיות גדולה. ניצלתי מהים, תודה רבה. אחר כך עברתי התקף לב חזק, תודה רבה. עברתי השתלת ריאה, בראבו. זכיתי לראות נכדה, אני מלך העולם".
"אין מה ללמוד מאירוע כזה", מוסיפה שטייר, "זה סוג של 'אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה, רק אלוהים יכול להציל אותו'. אני לא יודעת אם יש מישהו שעושה וי למעלה. אם אתה אדם מאמין, אתה אומר, אלוהים אהב אותי. אם אתה הודי, זו קארמה. אם אתה חיה, אז אותו טרפו ואותי לא. אני לא אמרתי לעצמי כלום".
בן אבו: "אתה חייב להשאיר את האירוע מאחור. אבל בתת־מודע אצלנו לא עברו 40 שנה".
המשפט האחרון לא לגמרי שוקע. אבל אז, בזמן שאנחנו מכונסים יחד, כודידה עוצר ולוחש אליי שעכשיו, כשיתר הניצולים סביבו, הוא רואה את סיפור מצדה מתרחש שוב מול עיניו. האונייה, הסערה, המאבק לחיים. הנה, זה ממש קורה.
ואולי באמת, באיזשהו אוקיינוס, בממד כזה או אחר, האונייה החבוטה ההיא עוד שטה. מייל אחרי מייל, עשור אחרי עשור. אין גלי ענק שמאיימים להטביע אותה. המים תחתיה לא שורצים מחדלים. ועל סיפונה צלליות 24 המלחים שיצאו אל הים אי שם ב־1981 ולא חזרו. ובאופק שום חוף לא מחכה להם.
פורסם לראשונה: 07:39, 20.08.21
