החיים שלו התחילו בגיל שמונה. מבחינתו, הוא נולד מהים ומרשויות הרווחה. מאז, ש’ עושה כל מה שאפשר כדי שאיש בסביבתו לא יגלה את הסוד שהוא נושא בבטן כמו היריון רע. הוא בנו של גואל רצון, וכשהחיילים שלו באחד הגדודים של חטיבת גולני מצדיעים למפקד המורעל שלהם, אין להם מושג איזה סוד רעיל הוא אוצר בתוכו. זה התחיל בשינוי שמו המלא - הרי מעבר לשם המשפחה, השמות הפרטיים שניתנו לילדי המשפחה היו הטיות שונות ומשונות של גואל. השם החדש של ש’ מאפשר לו לתחזק את זהותו החדשה, וכדי לוודא הריגה לעבר שהוא מנסה להדחיק - הוא מחק את שמו של אביו גם מתעודת הזהות שלו. מ”כ בגולני, הכי רחוק מבית הגידול שלו ברחוב אחימעץ. מי שבבית הספר זרק כיסאות על מי שהעז להזכיר את המטען הגנטי שלו, השתכלל לקראת הצו הראשון. הרטוריקה: זריקת כיסא מילולית. “שואלים, ‘מה עושה אבא?’ אז או שאבא בכלא, או שאין לי אבא. או שאני רושם איקס וממשיך הלאה”.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
העונש שהוא קיבל היה מוצדק?
“אני חושב שזה עונש מספיק סבבה, הוא בכלא עד שהוא ימות”. כשהוא מדבר על אביו הביולוגי, ש’ בעיקר משתמש בגוף שלישי. לפעמים קורא לו בשמו. את המילה “אבא” הוא לא יגיד אפילו פעם אחת. הסיבה, הוא אומר, פשוטה: אין לו רגשות כלפי האיש ההוא. “כלום, לא באמת אכפת לי ממנו. גם לא הלכתי לבקר אותו בכלא, או הסכמתי לדבר איתו בטלפון”.
כלום?
“כלום”.
היית צריך לעבור תהליך כדי להגיע לאדישות הזאת?
"הרבה זמן כעסתי עליו. שנאתי אותו. המנגנון שהיה לי זה פשוט לשים בצד. בבית היה הסכם לא כתוב שלא מדברים על זה. ובגלל שהכעס לא היה יכול לצאת עליו, זה יצא באלימות כלפי ילדים אחרים – אגרופים, אבנים בראש, הייתי זורק כיסאות על ילדים. ילד בעייתי. כנראה זו הייתה הדרך שלי להוציא עצבים על מה שקרה לי".
הרגשת לפעמים כעס או אי־נוחות מהידיעה שדמו זורם בעורקים שלך?
"בואי נגיד שזה מוזר להגיד לחברה שלך מי זה אבא שלך, אבל אני לא מרגיש שהוא חלק ממני. הוא חלק מהעבר".
יש דברים שבהם אתה דומה לו?
"לא".
איך אתה יודע, שאלת את אמא שלך?
"(מתלהט) אמא שלי בחיים לא תגיד שיש בי משהו שדומה לו. בחיים".
הבנתי שאתה לא רוצה לדבר עם אמא שלך על הנושא. ממה אתה חושש?
"פשוט מעדיף שלא. היא גם לא יודעת שאני מתראיין. אני לא רוצה לצער אותה".
עד למעצרו המתוקשר של רצון, ש' היה דייר בהרמון החולני ההוא, שכלל 49 אחים ואת נשותיו של אביו, כולל אמו הביולוגית, שילדה לרצון שמונה ילדים. לחבוץ ממנו זיכרונות מהתקופה ההיא זה כמעט משימה בלתי אפשרית. אבל בני אדם הם ברייה משונה: בזמן שהראש מסרב להיזכר, הגוף ממאן לשכוח. בטח שלא כאב פנטום, על איבר שנעקר בכוח. כאב הוא גם הסיבה שאפילו מבחינת ש', רב־אמן בהדחקה, הזיכרון הבא בלתי מחיק: "פעם אחת הוא תלש לי שן", פתאום הוא אומר משום מקום. "היא קצת התנדנדה, ממש בקטנה. אמא שלי כנראה סיפרה לו. ואני זוכר שישבנו בסלון כולנו והוא קורא לי, 'בוא אליי', ומושיב אותי על הברך שלו. אומר, 'פתח את הפה, איזו שן? תראה לי איפה'”.
אמרת שהוא לא דיבר עם הילדים בימים רגילים. אז אני מניחה שבאותו רגע הרגשת מוחמא מתשומת הלב.
"לא התייחסתי אליו כמו לאבא, אלא כמו לאלוהים. תמיד היו דיבורים מצד הנשים שהוא וואו - הן העריצו אותו דיברו עליו לא כמו שאת מדברת על בעלך, אלא כמו שאת מדברת על אל. כשהוא היה נכנס הביתה, כולם היו נעמדים בכניסה ומנשקים לו את הרגל, ילד אחרי ילד והנשים. כל מי שהיה בבית. ואז הוא יושב כמה דקות בסלון, לא דיבר איתנו, מדבר בעיקר עם הנשים. ביום־יום הוא לא התייחס לבנים, רק לבנות. כאילו התפקיד שלו היה להביא אותנו לעולם, וזהו. אז באותו רגע שהוא קרא לי לשבת עליו, זה היה רגע מיוחד מבחינתי".
באותו רגע הוא הרגיש ילד של אבא. אבל את הכאב המעוור שהגיע שנייה אחר כך - ש', אחד מבניו של גואל רצון, זוכר גם ממרחק השנים. גם את סילון הדם. "הראיתי לו איזו שן מתנדנדת", הוא משחזר, "והוא אמר לי, 'ספור עד שלוש'. ספרתי, ואז הוא הכניס את היד שלו לפה שלי, תפס את השן ופשוט עקר אותה בכוח".
אתה זוכר מה חשבת?
"אני זוכר רק שבכיתי. ירד לי המון דם".
ומה הוא אומר לך אחרי?
"'יופי, ילד טוב'. זהו".
מה הרגשת באותו רגע?
"זה הבהיל אותי".
גם מאלוהים מפחדים.
"בדיוק, לכן לא יכולתי לחשוב שמה שהוא עשה אולי לא היה בסדר. אף פעם לא הייתה אופציה שהוא יהיה לא בסדר, כמו אלוהים. זה משהו שלקח לי הרבה זמן להבין".
הכת של רצון - מי ששלט בכוורת של 21 נשים, שעבדו אותו באדיקות – פורקה ב־2010. עבורן הוא היה גורו, אבא, מלאך, מכשף, אלוהים, מאהב, שופט ותליין. חלקן קיעקעו את קלסתרו על גופן כסמל למסירותן כלפיו. עבורו, כל אחת מהן הייתה רחם מהלך, שיחד ילדו את ילדיו ועבדו שעות ארוכות כדי לממן את סגנון חייו. רצון הואשם בעשרות סעיפים של עבירות מין, מאונס ומעשי סדום ועד לבעילה אסורה בהסכמה, בחלק מהמקרים בקטינות. בהמשך, הוא גם הורשע ברוב האישומים שיוחסו לו, מלבד החזקה בתנאי עבדות. כיום הוא נושא את עונשו בכלא: 30 שנות מאסר. משם הוא שולח גם עכשיו זרועות תמנוניות בניסיון ללכוד ברשתו את אחד מצאצאיו. חלקם משתפים פעולה. מתברר שהקסם הרצוני, שגלוי רק לקרובי משפחתו ועלום לגמרי למתבונן מבחוץ, עדיין קיים ועדיין נותן עבודה.
לאחר שנעצר, המשפחה החולנית שהקים התפוררה, ורוב נשותיו של רצון התחילו מאפס. היה גם מיעוט שקורבנותן אמנותן, ומינף את החוויה בכת לקריירה. ילדיו, דור שני לזוועה שחולל, מחפשים עד היום את דרכם בעולם. המטען הגנטי שלו שוכן כיום בעשרות ילדים - או בכמעט מאתיים - תלוי לאיזה מספר שפורסם בוחרים להאמין. חלקם, אומר ש', שהיה שם, עד היום אבודים לגמרי. תלושים, מרגישים פגומים, תוצר של הכת שבה גדלו ושגרמה להם להרגיש תמיד שונים ומשונים.
חלקם, אולי בשל הניכור מהעולם החיצון, חידשו קשר עם האב הכלוא. יש גם מי מהם שמדברים על אותה תקופה בנוסטלגיה. "חלק מצדיקים ככה את המצב שלהם, כאילו בגלל שקרה לך משהו רע בילדות אתה נמצא במצב הנוכחי שלך היום", ש' מסביר. "ואני מאמין שזה דפק את כולנו, אבל זה היה בעבר, ואם כל הזמן תחשוב על זה לא תוכל להתקדם. יש גם כאלה שמאמינים שאבא שלי היה אדם טוב שעשו לו עוול, ממש מאמינים בזה. מישהו מהאחים האלה גם בא לדבר איתנו (אחיו הביולוגיים של ש' – גב"ח) וניסה ללחוץ עלינו ללכת לבקר אותו בכלא".
מה ענית?
"אמרתי לו שלא בראש שלי הדברים האלה, ולא באמת אכפת לי".
אתה מבין אותם שהם רוצים לבקר אותו?
"כן, הם מחפשים דמות אבהית. משהו שימלא את החלל שהוא השאיר".
הוא אמר לאחת האחיות שלך לבוא לבקר אותו, מי אומר לבת שלו שהוא מעוניין ומחכה לה?
"לא. זה הכעיס אותי שהיא מחפשת יותר מדי, הוא לא בסדר בראש. אחרי שהיא דיברה איתו כעסתי עליה, אמרתי לה שהיא מטומטמת".
ואתה?
"אני התגברתי על זה לבד".
אותה אחות אמרה שבשיחות איתו היא הגיעה למקום שהיא אוהבת אותו. אולי בגלל זה נמנעת מלהיות איתו בקשר? פחדת שתפתח אליו רגש חיובי?
"אני לא מהמפחדים. אני יודע שיש נשים שמפחדות ממנו עדיין, שחוששות שהוא יפיל את הילדים שלהן בפח. אחת האמהות מפחדת שהוא ייצור קשר עם הבנות שלה. לי פשוט אין על מה לדבר איתו. סבבה לי עכשיו ואין סיבה לשנות את זה".
מבין כמעט 50 מצאצאיו של גואל רצון, הוא זה שהצליח להימלט ולמצוא את עצמו, לגדל זהות חדשה. בגיל 20 הוא משרת כמ"כ באחד הגדודים בחטיבת גולני, ואף אחד שיסתכל עליו או יחליף איתו כמה משפטים, לא יוכל לנחש שהוא גדל בכת ורוב חייו הוא מסתובב בעולם כאילו הוא מסתיר סוד נורא.
מאז הוא מסתיר מהעולם את הקשר שלו לרצון, כאילו שהוא עצמו פשע. בחור שקט, רוב הזמן במצב צבירה ביישני. לא גבוה במיוחד, אבל מקרין סמכותיות שקטה ובטוחה בעצמה. כזו שמגיעה רק אחרי שנים של עימותים אלימים עם כל ילד שהעז להזכיר לו מי זה אבא שלו.
ויש את העיניים האלו, שאופייניות לילדי המשפחה, שקשה להבין אם הן אטומות או רואות לתוכך, נשק שרצון הוריש לדור ההמשך.
גם כיום, ש' שומר על איפול מלא. עם שם חדש וניסיון של שנים בבדיות ביוגרפיות, הוא כבר שועל ותיק בתחום. בגדוד גולני שבו הוא משרת, מלבד כמה מפקדים וחברים - אף אחד לא יודע את סיפורו המשפחתי. לכן אנחנו נפגשים בבסיס בקריית ארבע, הרחק מהמוצב שבו הוא משרת.
זאת שעת צהריים והבסיס מעולף מחום. גם 20 שנה אחרי השחרור, טוב לדעת שכלום לא השתנה: הערבים אותם ערבים, הים אותו ים והרס"ר כרגיל לא נמצא. כמו בסצנה שנגזרה מהסרט 'אפס ביחסי אנוש', אין למצוא נייר טואלט בשירותים, השקמייה סגורה ורק קצינת האג"ם מרשה לעצמה לקלל את הבסיס, את השירות הצבאי ואת עצמה על זה שחתמה לעוד שנה בקבע.
ש' עצמו משתלב בסצנה הזאת מצוין, ונראה שבוז אחרי לילה לבן. "אין חוויות מדהימות בשירות. יש שרידה", הוא אומר כמי שלא רואה באופק את השחרור. אבל במקרה שלו זה מחפה על תחושת שייכות שהוא מרגיש לראשונה בחייו, אחרי שנים שבהן עשה הכל כדי לשכוח את העבר שהותיר - ובעיקר, לא לספר עליו לאיש. "זה מוזר. שואלים אותך שאלות ואתה פשוט ממתן את התשובות. פשוט לא סיפרתי, ממשיכים הלאה".
והמשכת הלאה, והתגייסת. אתה זוכר רגע מפחיד בשירות?
"לא זוכר שפחדתי. זרקו עליי אבנים, דרכו עליי נשק, אבל יש לי פחות רגשות בצה"ל".
עדיף.
"זה גם יותר נוח לי לא להרגיש".
מה גילית על עצמך שהפתיע אותך?
"שאני יכול יותר ממה שחשבתי. הצבא מותח את הגבולות שלך, יש דברים שאני עושה בצבא שגורמים לי להגיד, 'וואו, לא הייתי עושה את זה באזרחות'. לא הייתי חושב שבן אדם בכלל יכול לעשות את זה. אתה מוצא את עצמך הולך עם 50 אחוז ממשקל הגוף שלך, ואיזה בן אדם שפוי ממשיך ללכת כשכואב לו וממשיך את החרא הזה?"
ומה עצמך עונה?
"שכולם עושים את זה. שעוד שלוש שנים – או יותר – זה נגמר (צוחק). בכל מקרה כזה הייתי אומר בהתחלה שאני לא הולך לסיים את זה, שאני לא מסוגל. ואז אתה מסיים את זה ואתה יודע שיש בך יותר ממה שחשבת".
יכול להיות שלפקד על אנשים מדבר אליך, כי זה גורם לך להרגיש שאתה חשוב לאנשים אחרים? זה מקום שהיה חסר לך?
"בדיוק. כמו שבבית יש לי שמונה אחים, ואני השני הכי גדול ואני מטפל בהם כמו אבא, ואומר לכל אחד מה לעשות: דואג שיכינו שיעורי בית ושינקו את הבית. באתי פעם במקום אמא ליום הורים. הרגשתי בוגר, הייתי בוגר. הבאתי כסף לאוכל, החזקתי את הבית. זה הכין אותי לצבא".
וואלה.
"עברתי כמה דברים קשים בחיים שלי, היום אני בעיקר גאה במקום שאליו הגעתי. מרגיש טוב".
לצה"ל הוא הגיע אחרי שחושל באש. מי שבילדות חלק חדר שינה עם שבעה מאחיו ומיטה עם שניים מהם, לא נבהל כשצריך להתכלב. להרגיש טוב בעור של עצמו זה תחושה חדשה בארגז הכלים שלו, אבל כמו אדם שאוצר בתוכו סוד - הוא כל הזמן דרוך שזה לא יתפרץ ממנו בטעות. מדבר מדוד, זהיר מאוד, במיוחד כשמגיעים לדבר על אמו, עליה הוא מאוד מגונן. "היא הכירה את גואל במהלך הצבא", הוא מספר. "חברה שלה דיברה איתה עליו. היא הייתה אישה שלו ואמרה לה שהוא מרפא. בן אדם מסקרן, ששווה לראות אותו”.
מה משך אותה אליו? מה היה הפצע?
"היה לה טוב בצבא, אמרה שהיא נהנתה. באה מבית מסודר, היה לה טוב בתכלס. אבל היא הייתה לבד בבית, בת יחידה, ואני חושב שהיה לה משעמם וזה סיקרן אותה. תחשבי שמישהי אומרת לך, 'טוב פה, תבואי', וזו חברה שלך ואת סומכת עליה. היא אמרה שהיה עליה לחץ חברתי מצד כל הנשים, כי מישהי נכנסה בהתחלה ואז היא מביאה חברה, ואז חברה שלה מביאה את אמא שלי – ושאר הנשים יוצרות עליה לחץ כשהיא בבית".
הצלחת להבין למה היא נכנסה לזה?
“תחשבי שמישהי באה אלייך, אומרת לך, 'שומעת? יש איזה בחור שהוא מכשף', שהוא עושה דברים. היה שם חיזור, הקטע שלו היה לשחק אותה מסתורי. הוא היה נותן לך המון תשומת לב, מתייחס רק אלייך, מסתובב רק איתך, לוקח אותך לטיול באילת. עד שאת כבר לא חדשה".
ואמא שלך הייתה מאוהבת בו?
"(חושב לרגע) נראה שכן, אבל התחושה שלי הייתה שהן יותר כיבדו אותו. יותר כבוד והערצה מאשר אהבה”.
מה הזיכרון הראשון שלך מהבית?
"אני לא זוכר משם הרבה, זה היה רגיל מבחינתי. אתה נולד לזה, אתה רגיל שאין לך אמא אחת. כולן היו אמא שלי, אבל רק לה קראתי אמא. בכל בית היו בערך שלוש משפחות, ובבית שלנו היו שלוש קומות ומרתף - בקומה הראשונה היו פינת אוכל וסלון עם טלוויזיה, עם סרטים הודיים שזה היה הסטייל שלו; בקומה השנייה היו שני חדרים. דוחפים לחדר כמה שיותר, אז ישנתי בחדר עם שבעה ילדים. שלושה באותה מיטה; ולמעלה זה החדר שלו שאליו לא מתקרבים, רק אם הוא מסכים שמישהו יעלה. זה היה יחס כמו לאלוהים. פעם אחת עליתי לשם, לא זוכר למה".
5 צפייה בגלריה
''אחרי שחולקים חדר עם שבעה אחים, צה''ל מרגיש כמו בית מלון''. הבית ברחוב אחימעץ בתל אביב
(צילום: יריב כץ)
מה אתה זוכר מהחדר שלו?
"לאבא היו הרבה תמונות של עצמו, היה מת על עצמו. מכירה את הווילונות האדומים הארוכים עם הפונפונים מזהב? היו הרבה כאלה; שטיח הודי אדום ענק; היה את הכיסא שלו, כמו של מלך, עם הדום ונחשים מעוצבים עליו. זה היה מאוד מיוחד ושונה משאר הבית וכילד זה הקסים אותי. לרוב הוא לא התייחס לבנים, אבל לבנות הוא קרא כדי ללמד אותן לרקוד ריקודים הודיים. היה לו גם קטע שהוא היה מתלבש כמו הודי. למה? חשב שזה יפה, התלהב מזה. לא יודע מה היה הקטע שלו. אני זוכר שהוא לקח אותנו פעם לאילת, רק את המשפחה שלנו, אבל לא הייתה לו אינטראקציה איתנו. הוא התעניין רק בנשים, כי התפקיד שלו הוא להביא אותנו לעולם ושם זה הסתיים. ככה זה הרגיש".
מתי אתה מבין שאולי זה לא המצב שבו כולם חיים?
"כשאתה הולך לבית הספר וכולם רבים איתך. כשעוינים כלפיך, כשאומרים לך שאיך שאתם חיים זה לא בסדר. לא היו לי חברים (מתפרץ) - כי זה לא נורמלי!"
איך הם ידעו?
"רואים אמא אחת עם מלא ילדים, והילדים לא מאותה אמא. הם הבינו, זה עשה בעיות. המורים, למשל, לא אהבו אותנו".
אתה אומר שהמורים ידעו עליכם הרבה זמן ולא עירבו את שירותי הרווחה.
"כן, הם חשבו שזה לא בסדר".
לא ניסו לעזור? לשאול אותך מה קורה שם?
"הם פשוט נרתעו, לא רצו להתעסק עם זה יותר מדי. תמיד רבתי עם ילדים, הרביצו לי והחזרתי להם, וכשבאתי למורה וסיפרתי לה, שמעתי ממנה 'לא אכפת לי'. גם עשו עלינו חרם".
היית הולך לחברים הביתה?
"לא, זה לא היה מקובל. הייתי רק בבית, 'תשחק עם האחים שלך'".
הרגשת פחד בבית?
"לא ממנו. אנחנו, הילדים, פחדנו מאמא אחת שהייתה מרביצה מלא. ידענו שזאת מפחיד להתקרב אליה. היא גרה במרתף, לדעתי היא לא יכלה להיכנס להיריון וגואל שם אותה שם כמו עונש. היא תלתה את אחותי מהחולצה על מתלה כזה, של מגבות. אני בעיקר חטפתי ממנה מכות. בפעם אחרת נעלו אותי מחוץ לבית, אז בעטתי בדלת בלי הפסקה עד שהכניסו אותי".
ביום־יום, הוא מסביר, אביו היה נוכח־נעדר. הוא היה השמש שכולן חגות סביבה, אבל בגופו הוא היה ספון רוב הזמן בחדר עבודתו. "כל דבר בבית היו מייחסים לכוחות שלו", הוא מתאר את מנגנון ההפחדה הפסיכולוגי, "כל דבר רע שקורה - נגיד מישהו שבר רגל - זה כי לא הלכת בדרך שגואל אמר לך. התפקיד של גואל בבית היה להיות הבורר. כששתי נשים רבו, הן היו אומרות, 'אין בעיה, אני אגיד את זה לגואל'. והיו מלא ריבים, כל אחת רצתה ממנו תשומת לב. אני זוכר מכות בין שתי נשים שהתחרו ביניהן מי תהיה איתו בלילה, ומישהי הפכה על השנייה שולחן. היו גם הרבה ריבים בין האמהות לילדים על מטלות הבית".
ידעתם מה המצב הכלכלי בבית?
"לא רצינו דברים, למדנו לא לבקש. מה שיש זה מה שיש, אתה אפילו לא יודע מה לבקש".
יש לכם ספרים?
"לא".
יש לכם צעצועים?
"בחצר הייתה בימבה ומלונה, למרות שלא היה כלב. היו משחקים ישנים והייתה טלוויזיה ששידרה רק סרטים הודיים, וזה מה שהייתי רואה".
היו חוקים בבית?
"לנשים היה אסור לדבר או להסתכל על גברים. הן היו עם כיסוי ראש ובגדים של דתיות. הוא עירבב שם כל מיני דתות יחד".
מה הזיכרון הראשון שלך מאמא שלך?
"הרגע שבו עזבנו את הבית, זה מה שאני זוכר".
לא זוכר או לא רוצה לזכור?
“רוצה, אבל לא זוכר. רוב האמהות תמיד היו טובות אלינו, אני זוכר את מעיין (מעיין סמדר, שפוצצה את הפרשה ועליה התבססה הסדרה 'הרמון') ואת אחותה. ממש אהבתי אותה, איתה הייתי רואה מלא סרטים הודיים. ואז יום אחד אני זוכר שפתאום היא כבר לא הייתה שם, וכל מה שאמרו לי זה שהיא נגדנו עכשיו. שהיא לא דוגמה טובה לאישה, שהיא עושה נזק. היו עליה הרבה ריכולים".
אמרו איפה היא?
"רק שהיא כבר לא איתנו".
אתה זוכר שם רגע יפה?
"בפורים, כשכולנו היינו מתחפשים ואמא שלי הייתה מאפרת אותי. בימים כאלה כל אמא הלכה עם הילדים שלה לבית הספר, זה היה משהו מיוחד".
הזיכרונות של אמא שלך משם טובים?
"(שותק רגע) מה זה טובים? אני באמת לא יודע מה היא תגיד אם תחזירי אותה לזה. זה היה לגיטימי בשבילה, ורק כשהכל התפוצץ זה הפך פתאום למשהו שלילי, אבל אנחנו פחות מדברים על מה שהיה".
למה?
"זה הסכם לא כתוב, אין מה להיתקע על זה. אנחנו בקושי דיברנו על זה בבית".
אתה יודע שבשביל שיהיה עתיד אתה חייב להבין את העבר.
"אבל כשאתה מתעסק כל הזמן בעבר, אתה לא יכול להתקדם קדימה. יש כל מיני משפטים, בסדר?"
ביום שבו אביו נעצר, הוא היה בבית הספר. "נכנסו שני שוטרים וקראו לי ליד כולם. אחד מהם בא ואמר לי, 'תארוז את התיק ובוא איתי'. הייתי כל כך בשוק שלא דיברתי ולא שאלתי כלום. הלכתי איתם, סתמתי את הפה, אבל בתת־מודע שלי הרגשתי שזה בגלל גואל. הביאו את אח שלי מהכיתה שלו והוא ממש בכה. לשוטר הייתה בובה של קוף אז הוא נתן לו אותה. וככה הם קיבצו אותנו בוואן המשטרתי, רק הילדים מאותה אמא. שלחו אותנו למקום שאין לי מושג מהו, כנראה שירותי הרווחה".
מתי אומרים לכם מה קורה?
"כשאנחנו בתוך הניידת. אנחנו לא יודעים מה קרה, שני אחים שלי בוכים, ואז השוטר הסביר בלי ששאלנו: 'אבא שלכם בכלא. אמא שלכם עוד מעט תגיע'".
רגיש מצידו. איך הגבת?
"הרגשתי שאני צריך להגן עליהם, לא חשבתי על עצמי. היום אני מבין שהייתי בהלם ופשוט תיפקדתי כמו טייס אוטומטי. כולנו היינו צמחונים והביאו לנו אוכל עם בשר, זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שאכלתי בשר”.
היה טעים?
"לא הצלחתי בכלל להבין אם זה טעים. זה היה הלם והרגשתי שאין ברירה. אני רק זוכר שרציתי את אמא שלי. היא הגיעה רק יותר מאוחר בערב, ואז לקחו אותנו יחד ברכב לבאר־שבע. ישנתי כל הנסיעה. עד שהגענו למקלט לנשים מוכות. אני זוכר שזה היה מקום מוקף חומה, שבתוכו מסדרון ארוך שמוביל לחדר לכל משפחה".
מה היא אומרת לך כשאתם נפגשים?
"היא אמרה, 'הכל טוב, אבא בכלא, אבא עשה משהו לא טוב. לא בסדר'".
אז איך הכל טוב?
"לא יודע, אבל היה מאוד מוזר לקבל את המידע הזה. לא ידעתי איך להרגיש, כי אף פעם לא הייתה אופציה שהוא יהיה לא בסדר. באותו רגע סתמתי את הפה וזרמתי".
איך אמא שלך עברה את זה?
"כלפי חוץ היא נראתה רגיל, בפנים אני יודע היום שהיה לה מאוד קשה ושהיא גם הייתה בהיריון ממנו אז. היינו במקלט הזה שנתיים, אני בעיקר זוכר שראיתי שם 'שמש'. פעם ראשונה בחיים שלי שראיתי טלוויזיה ישראלית! זה היה מדהים, היינו מרותקים לזה".
מתי הפעם הראשונה שאתה מבין שהיית בכת?
"רק כשיצאנו משם והגענו למקלט ההוא. אמרו לנו שהיינו בכת וזה לא טוב שחיינו באשליה. כשאתה מקבל את כל הדברים האלה בבום, זה למה אתה מעדיף לעצור ולהתחיל מחדש. קשה להתמודד עם זה, זה יותר מדי - יותר מדי שינויים, יותר מדי דברים חדשים, יותר דברים שחשבת שנכון והיה לא נכון".
כשנולד מחדש והחליף את שמו - גם הוריד את הכיפה. "חשבתי שתרד אש מהשמיים ותשרוף אותי", הוא צוחק. "הייתה הרגשה שמתחילים מחדש. השתחררנו כזה, ואני זוכר שאמא שלי הביאה טונה ואמרה ‘תטעמו’. היה טעים דווקא".
עם האופטימיות הזאת הוא נחת יחד עם שלושה מאחיו בפנימייה. "הייתי בסוף כיתה ד'. התחלה חדשה, שם חדש. אחרי שנה, האח הכי קטן מבין הארבעה שהיו איתי בפנימייה, סיפר לאחד החברים שלו מי זה אבא שלנו. עד אז אף אחד לא ידע. והחבר סיפר לעוד מישהו, ובסוף כולם ידעו. אני זוכר שבא אליי מישהו ושאל, 'אתה בן של גואל רצון?' אני זוכר שנתתי לאח שלי אגרוף בבטן כשראיתי אותו, כאילו - מה אתה, סתום? מאותו יום הציקו לנו. אולי זה נשמע לא רציני שאתה 'הבן של', אבל כשאתה ילד זה רציני. פתאום אתה נורא חשוף, ואידיוט אחד בא והורס את כל מה שניסית להסתיר בחוץ".
מה אתה עושה?
"אני זוכר שישבתי בחוץ, חשבתי לאיפה הגענו ומה קורה עם החיים שלי, וידעתי שבסוף זה יתגלה. שאלתי את עצמי איך אני אעבור את החיים שלי בתור הבן שלו עכשיו. שם בכיתי".
מה קורה אחרי הבכי?
"הכל טוב, ממשיכים הלאה. אם אני אתעסק בזה אני לא אתקדם. גם כששלחו אותי לפסיכולוגית אחרי שיצאנו מהבית, לא הסכמתי לדבר. בסוף היא התייאשה ממני, כי רק שיחקנו טאקי".
זו חשיבה לא נכונה. תתקדם הרבה יותר אם תצליח להבין את הילד הזה.
"הוא חלק ממני, אבל את הילד הזה אני לא צריך".
אז לא תרגיש שלם.
"מה רע בלא להרגיש שלם? למה צריך להיות שלם? יש בי חור, אז מה?"
החור הזה לא יכול להתמלא. לא בגולני, ולא בחברה, ולא בכלום.
"נכון, אבל הוא גם לא צריך להתמלא. אני מתעלם ממנו, אז אני לא מרגיש אותו. אם אני אמשיך להתעסק בחור הזה הוא יבלע אותי. עדיף להמשיך הלאה, אני גם מאמין שאני אצליח להתעלם ממנו".
בזמן שהוא ואחיו היו בפנימייה, אמו נאלצה לבנות לעצמה חיים חדשים מאפס. היא חזרה לדבר עם הוריה - שאיתם לא הייתה בקשר, במשך כל השנים שבהן הייתה עם רצון - ועבדה בניקיון בתים. "היה לה את הפנים שלו על כל הזרוע, עם הנחש הזה", מתאר בנה את הקעקוע. "היא רצתה להוריד אותו אבל זה כאב מדי, בסוף היא רק שינתה אותו. במשך תקופה היא הלכה רק עם ארוך, גם בשיא הקיץ. תמיד החזקתי מאמא שלי. בהתחלה היה לה ממש קשה, הייתי מביא לה כסף. לא ביקשתי ממנה כלום מאז כיתה ו'. קניתי לעצמי אוכל ובגדים – הכל, כי ידעתי שאין לה לתת".
וכשהיה יום הורים בפנימייה?
"היא לא באה. אתה מרגיש לפני זה כבר מקופח, כי אמא שלך לא יכולה לבוא בגלל שהיא עובדת כל הזמן. מצד שני, היא גם לא יכלה להחזיק אותנו בבית, כי לא היה לה כסף".
מה אתה מבין עליה היום שלא הבנת אז?
"כמה קשה היה לה. היינו ילדים ממש בעייתיים. אם אני אוריד את השיער, את תראי שכל הראש שלי 'פתחים'. היינו רבים מלא, בית חולים כל שבוע. כל העצבים של כולם פשוט יצאו - דופקים אחד לשני את הראש בקיר, היה ממש בלגן. רק כשגדלתי הבנתי איזה קשה היה לטפל בנו, לעבוד כל היום, לחזור לנקות את הבית ולשמוע שהילד שלך הרביץ בבית הספר. היא הייתה מגיעה חולה הביתה, נכנסת למיטה, משתעלת ולא מצליחה לקום. שם הבנתי שצריך לעזור לה".
אז אתה מתחיל לעזור לה לנקות בתים?
"כן, אני והאחים שלי. היא לא ביקשה ממני, ראיתי אותה הולכת לנקות ואמרתי לה, 'אני רוצה לבוא איתך', וזה נהיה קבוע. מגיל שמונה".
שם אתה פתאום רואה איך אנשים אחרים חיים.
"כן, אני זוכר רק שחשבתי שאני מקופח כזה, שאני מנקה בתים. ראיתי את ההבדלים, ואנשים מסתכלים עליך מנקה".
כי אתה בן שמונה?
"אולי. זאת הייתה הרגשה מוזרה כזאת. עד הגיוס עבדתי, בגיל 12 כבר הייתי נוסע לתל־אביב באחת בלילה כדי לעבוד בגלידרייה, עובר בתחנה המרכזית ומפחד רצח מכל העובדים הזרים".
אמא שלך ידעה?
"היא ידעה, אבל אני לא צריך את אמא שלי שתגיד לי מה לעשות. הייתי עצמאי. זו הייתה תקופה מפחידה, והבעיה הייתה שאף אחד אחר לא הסכים לקבל בן 12 לעבודה. בהמשך עבדתי בבית קפה, בקולנוע כסדרן ובמסעדה".
אחרי שיצאתם מהבית, היו רגעים שדיברו על דברים שלא הבנת? ביטויים שהיית צריך להשלים?
"בטח. אני זוכר שהיו מלא מילים, וסלנג, שלא הבנתי מה זה אומר. אתה לא באמת יודע איך מתנהגים בחוץ, אז הסתכלתי מהצד, ראיתי מה אחרים עשו ורק אז הייתי עושה. ילדים היו מדברים על טיולים שעשו, ובחיים לא היו לי כאלה. מי היה לוקח אותי? אבא שלי?"
מתי אתה מבין שאתה רוצה להתגייס?
"מבחינתי זה היה לא בסדר לא להתגייס, זה החינוך שקיבלתי בפנימייה. יש קאט בחיים שלי ומשם מה שלמדתי - למדתי. רציתי להראות שאני יכול, שאני מסוגל ליותר ממה שחשבו עליי. רציתי שיחזיקו ממני וחשבתי שלהיות קרבי בגולני יהיה מגניב".
בינתיים הוא מחזיק מאמא שלו. מתגאה שסיימה תואר שני. שיש לה בן זוג. בית. עבודה. חיים משלה. לאחרונה, הוא מספר, נולד לו אח קטן, הילד התשיעי במשפחה והיחיד שאינו נושא את הדי־אן־איי של רצון. "היא והחבר שלה הכירו כשהייתי בפנימייה, פחות התחברתי אליו. שנתיים היא הסתירה אותו מאיתנו, לא הביאה אותו הביתה כי היא לא רצתה שניפגע".
ואיך הגבת לנוכחות הגברית הזאת בבית?
"הרגשתי בעיקר שנלקחת ממני הסמכות כשהוא הגיע. מהר מאוד הוא התחיל להגיד לאחים שלי מה לעשות. אני מבין את זה, אבל אני הייתי האבא עד אז. הרגשתי שהוא לוקח לי את העבודה".
פתרתם את זה?
"לא, זה תמיד באוויר. אבל היא אוהבת אותו וטוב לה והוא עוזר לה, צריך לקבל אותו. זה שהיא הצליחה להגיע למצב הזה מאוד הרשים אותי".
כעסת עליה פעם? האשמת אותה בהרס הילדות שלך?
"לא, זה גם לא היא, זה הוא הרס. גם כילד הצלחתי לעשות את ההפרדה הזאת. יותר קל להפיל את הכל עליו מאשר להתחיל לחשוב אם גם היא לא בסדר".
בכלל הרשית לעצמך את המחשבה הזאת?
"אני מניח שזה מה שהמוח שלי חשב. אבל היא אמא שלי, היא כל מה שיש לי. היא כל מה שחשבנו שהוא טוב, כמו גואל. אז גם אותה להפוך ללא טובה? ועם מה אני אשאר?"
את הסדרה 'הרמון' שנכתבה בהשראת הסיפור המשפחתי שלו, הוא טוען שלא ראה כמעט. "ראיתי פרק אחד, הרגיש לי לא נכון לראות את זה. כאילו מישהו מספר על החיים שלי בלי לשמוע אותי. ואולי לא רציתי לדעת, אני לא יודע מה בדיוק קרה שם עם הנשים אז אני נמנע”.
יגאל, הבן הבכור של גואל, בטוח שהנשים טמנו לאבא שלכם פח.
"בסדר, הוא סתום. לא מאה אחוז איתנו".
יגאל גם אמר שזה בדם שלו פוליגמיה. שבתימן חיו ככה שנים.
"אין לי מה להגיד עליו. הוא לא בסדר בראש, ואני מבין אותו, כי אבא שלו לא בסדר בראש".
אתה בקשר עם האחים החורגים שלך?
"הם יותר בקשר איתי, מצאו אותי בפייסבוק, שולחים לי הודעות בווטסאפ. אחות שלי יותר בקשר איתם, ויום אחד היא הביאה מישהי מהם הביתה".
פתאום העבר דופק לך בדלת. מה הרגשת?
"שהיא מוזרה. כעסתי על אחותי שהיא מתעסקת בזה. די, זה נגמר, למה לדחוף את הראש פנימה? אני גם לא מחשיב אותם בתור אחים שלי. זה חברים. לאחים הביולוגיים שלי אני דואג, אותם אני אוהב".
האחים למחצה מסודרים בחיים?
"לא, הרבה מהם תקועים בזה. מדברים על זה הרבה".
אגב, יש לך חברה?
"עכשיו לא, עד הצבא היו מלא. לא יודע למה, אבל זה פשוט קרה".
במקביל?
"לא, לא. אל תגזימי".
