ב-10 במאי 1994 התעוררו תושבי יהוד בארבע בבוקר לקולות ירי של אקדחים, רובים ותת-מקלעים. כולם הבינו מיד: האירוע שלו ציפו במשך חודשיים כמעט החל. משטרת ישראל ועוזי משולם וחסידיו ניצבו כעת אלה מול אלה, בנשקים שלופים, בקרב שאליו התכוננו ושממנו חששו במשך כ-50 ימים. בשלב זה היה קשה לצפות את התוצאות העגומות של הקרב. גם העובדה שמשולם עצמו כבר לא היה בבית, אלא עצור בידי המשטרה, טרם פורסמה ברבים. עד היום, 27 שנים אחרי האירוע, שני הצדדים שלקחו חלק באירוע הירי עדיין משוכנעים כי ניצבו בצד של הטובים.
פרקים קודמים בסדרה "מלחמת היהודים"
- פרק שני: יריות מהבית ביהוד
חצי שעה קודם להמולת היריות שקטעה את הלילה ביהוד הגיע משולם, מחופש לאברך ומלווה בכמה מאנשיו, ל"ועידת פסגה" עם מפכ"ל המשטרה, אסף חפץ, במלון אוויה הנטוש בפאתי העיר. זאת לאחר שחפץ העביר לו את טיוטת ההסכם שפירט את הדרישות של משולם, והיה אמור להיחתם לכאורה עם ראש הממשלה יצחק רבין. משולם היה מצויד במכתב, חתום על ידי המפכ"ל בעצמו, שלפיו במהלך הפגישה "לא יאונה לו כל רע". הייתה זו הבטחה שהמפכ"ל לא התכוון לקיים.
מלון אוויה שכן במבנה בן חמש קומות שהכיל מאה חדרי אירוח. המלון נחנך בשנות ה-60 של המאה הקודמת כמלון התעופה הראשון בישראל סמוך לנמל התעופה בן גוריון, אך כעת עמד ריק. "משולם הגיע חמוש מכף רגל ועד ראש", נזכר אלי לנדאו, מפקד יחידת המשא ומתן המשטרתית, שניהל את הלוחמה הפסיכולוגית נגד משולם. "אסף, שהמשיך להתנהל כאילו היה חבר שלו, אמר לו בבדיחות, 'אני הגעתי עם עט פרקר ואתה הגעת עם אקדח?'".
חפץ לא באמת הגיע מצויד בעט בלבד, וזאת לא הייתה ועידת פסגה לחתימת הסכם שלום - כפי שהציגו זאת למשולם. כאנשי חוק, חפץ ולנדאו לא התכוונו לתת לאדם שדרוש לחקירה כבר כמעט חודשיים לחזור מהפגישה הזאת לביתו כאילו כלום.
"דבר ראשון פרקנו אותו מנשקו ובודדנו אותו", מספר לנדאו. "נכנסנו לאחד מהחדרים, ישבנו איתו ואסף אמר לו, 'בוא תגמור את האירוע. כמה אפשר? יש עלינו לחץ עצום מצד ראש הממשלה ופרקליטת המדינה, שלוחצים על שר המשטרה (יצחק רבין, דורית ביניש ומשה שחל בהתאמה - מ"ש). אי אפשר להמשיך ככה בלי סוף. אמצע יהוד. איפה נשמע דבר כזה?" הקצינים הבכירים ביקשו ממשולם להתקשר לחסידיו המתבצרים בביתו ולהורות להם להסגיר עצמם למשטרה, אך הוא סירב. "בשלב הזה הודענו לו שהוא עצור".
שיקרתם לו.
חפץ: "הוא ידע משיחות קודמות שהוא צריך להיעצר. להבנתי הוא חיפש דרך לצאת מהפלונטר שהוא נמצא בו. מול כמה עשרות האנשים שהיו איתו בבית, הוא היה צריך להראות כאילו הוא רק הולך לפגישה, אבל אני בטוח שהוא חשש משפיכות דמים".
לנדאו: "אומנם בהתחלה הייתה אווירה נהדרת, אבל בסוף הוא עבריין. לא קדוש מעונה. קיווינו שאולי הוא יתרצה. הכנו לו כיבוד, נתנו לו כבוד של מלכים. ההבטחה שלנו הייתה שלא יאונה לו כל רע. בכך שעצרנו אותו, בעצם מנענו מכך שיקרה לו משהו רע. אגב, הוא לא נשלח לבית מעצר אלא לחדר בבית השוטר ביד אליהו. הצוות קיבל הנחיות לנהוג בו בכפפות של משי, עם אוכל שמקבלים השוטרים, לא של כלא".
מה היית עושה אחרת?
לנדאו: "הייתי מנסה לקצר את משך הזמן של הפרשה".
"היום הארור הזה", כך מכנה עמי, בנו של משולם, את ה-10 במאי 1994. עמי היה הראשון לזהות שעם צאתו של אביו מהבית, התמקמו מחוצה לו אורחים בלתי קרואים - מאות רבות של שוטרים, לוחמי ימ"מ, בלשים ואנשי היחידות להשלטת סדר.
"כולם חמושים בנשק, מרביתם בתת-מקלעים ובאפודים", תיאר אז את הסצנה כתב "ידיעות אחרונות" בוקי נאה. "אל כוחות המשטרה הצטרפו דחפורים ענקיים, משוריינות של משמר הגבול ואמצעי לחימה שפותחו ביחידה המיוחדת ללוחמה בטרור, בהם גרם מדרגות בגובה הביצורים סביב חצר משולם. הצלפים תפסו עמדות על הגגות, הדחפורים והשריוניות החלו לנוע לעבר הבית, כשהם מאירים אותו בפנסי ענק. המסוק המשטרתי החל לחוג מעל הבית בגובה נמוך מאוד".
כשעמי משולם משחזר את אותם רגעים, הוא נסער כאילו זה קרה אתמול: "ברגע שאבא שלי יצא מהבית הסתכלתי על המוניטור שתיעד את הנעשה מחוץ למתחם וראיתי שהגיעו כוחות מטורפים. בארבע בבוקר פתאום הצילום נהיה חשוך. ואז הטלפון צלצל".
הצילום הוחשך לאחר שצלף משטרתי ירה במצלמה על גג הבית. מהצד השני של קו הטלפון היה הפסיכולוג לנדאו. מי שענה לו בתוך הבית היה שלומי אסולין, חייל בן 19, לוחם בחטיבת גולני שערק מיחידתו ושהה בבית יחד עם הוריו. משפחת אסולין מאלון מורה הייתה ידועה במשך שנים בהשתייכותה לתומכי משולם, ושלומי היה קרוב מאוד לעמי. הרב ניסים קדוש, דודו של שלומי, מספר: "אחותי, אמא של שלומי, הקימה שם את כל העניין הזה. הייתה עם הרב עוזי מההתחלה. אנחנו לא משפחה של נפגעי פרשת ילדי תימן, אנחנו משפחה ממוצא מרוקאי, אבל אחותי היא אדם מאוד ישר ואיפה שיש אמת - שם היא נמצאת".
בשיחת הטלפון, שביצע דקות אחרי שעוזי משולם נעצר, עשה לנדאו ניסיון אחרון להגיע עם המתבצרים לפתרון באמצעות הידברות. לשם כך השתמש בהונאה קטנה אחרונה, וטען כי הוא מתקשר כדי למסור הודעה מהרב, שקורא לתומכיו להיכנע. כך נשמעה השיחה בין הצדדים:
לנדאו: "שלום, מדבר אודי. הרב משולם מבקש שאתם תצאו מהבית ותתפנו".
אסולין: "יש לי שאלה. אתה מהמשטרה? למה המשטרה מקיפה את כל הבית?"
לנדאו: "מכיוון שאנחנו רוצים להימנע מכל אפשרות שאולי תחשבו שעושים לרב משהו".
אסולין: "תעשה לי טובה, תשתוק".
לנדאו: "למה 'תשתוק'? אני מדבר איתך יפה".
אסולין: "תסלח לי, תקשיב, שתוק. אם אתה רוצה מרחץ דמים אז יהיה מרחץ דמים. כולם כאן מוכנים לתת את הנפש שלהם. לא את הנפש, סליחה. את הגוף".
"לא עוברות יותר מכמה שניות אחרי שהשיחה מתנתקת והכול נהיה חשוך", נזכר עמי משולם. "הבנו שהם הורידו לנו את החשמל. שלומי אמר 'אני יוצא להדליק את הגנרטור'. הוא יצא לכיוון סוף הגינה ואני אחריו. ואז הוא רכן לכיוון הגנרטור. לא עוברות שניות, כל השערות שלי סומרות מלהיזכר בזה, מתחיל ירי מטורף. מסוק מלמעלה. פתאום מגיע גיסי, ואני שומע אותו צועק 'שלומי, תיזהר'. ואז התברר ששלומי קיבל כדור בצוואר.
"גיסי צעק 'תביאו דלת'. גררתי דלת לבנה שהייתה שם ויחד עם יחיאל בן אבו, הפצוע הראשון, שהיה חובש קרבי בצבא, משכנו אותו על הדלת הזאת. את החרחורים שלו לא ניתן לתאר. חרחורים אחרונים. הגוף שלנו היה ספוג בדם של שלומי. שני חבר'ה לא חמושים באו לגרור אותו לבית הקשיש. אני זוכר את זה. כל הזמן הזה אבא שלו, משה, היה על הגג ולא ידע מה קרה. משכנו את הזמן בסיפורים עד אותו יום בצהריים, אז הגיעו אנשים להודיע לו ששלומי מת".
גרסת המשטרה לאירועים שהובילו למותו של אסולין הייתה שונה בתכלית. לטענת אנשי הימ"מ, אסולין הוא זה שירה ראשון לעבר המסוק. כראיה הציגה המשטרה במהלך המשפט שהתרחש אחר כך תרמילים של 17 קליעים מרובה M16 צבאי. בית המשפט המחוזי קיבל גרסה זו, וקבע כי יש לדחות בשתי ידיים את גרסת השוהים בבית, כאילו מהמשטרה נורתה הירייה הראשונה.
כשהוא יושב על דוכן העדים מאחורי פרגוד כדי למנוע את זיהויו, העיד צלף הימ"מ שירה באסולין: "הוא התחיל שוב לירות אש לכיוון שלנו (...) הוא שב ועמד בין החביות וירה באופן מכוון לרונן ואיציק (במסוק המשטרתי - מ"ש). אני יריתי כדור אחד. חצי פלג גופו העליון היה גלוי לעיניי ויריתי בשיקול דעת, ואף עשיתי חשבון לאיזו כתף שלו לכוון כדי לגרום לו מינימום נזק. רציתי לנטרל אותו אך לגרום נזק מינימלי, לכן כיוונתי לכתף הרחוקה שלו, הוא היה בזווית אליי, ואני כיוונתי לו לאזור הכתף הימנית אחורית - יריתי כדור אחד והבחור נפל".
עברו עוד 24 שעות עד שיתר המתבצרים יצאו מהבית, ללא נשקים ועם ספרי תורה בידיהם, והסגירו את עצמם לכוחות המשטרה שבחוץ. "הזהרנו את משולם שהולכת להיות קטסטרופה", סיפר לנדאו, "אז הוא מצא פתרון יצירתי. הוא הורה, ואני מצטט אותו: 'מי שגנבו לו ילדים חייב להילחם עד טיפת דמו האחרונה. מי שלא - יכול לצאת'. התברר שאין במתחם אף אחד כזה, אז כולם יצאו".
בכך נגמרו האירועים הדרמטיים ביהוד, אבל מלחמתו של עוזי משולם בממסד עוד הייתה רחוקה מלהסתיים. החקירה שלו במשטרה דמתה יותר למה שנראה באותו ריאיון אצל דן מרגלית. לא היה שום קשר בין השאלות שמשולם נשאל על ידי החוקרים לבין מה שבחר להשיב. המשפט שהתנהל נגדו הפך לזירה נוספת של התגוששות עם הרשויות.
ב-1 ביוני הוגשו לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתבי אישום נגד משולם ו-11 נאשמים נוספים, הגרעין הקשה של חסידיו. המדינה ייחסה להם שורה של עבירות חמורות, בהן קשירת קשר לפשע, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, ניסיון חבלה בכוונה מחמירה, איומים, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, החזקת נשק ונשיאתו שלא כדין וייצור נשק.
עורך הדין צדוק חוגי היה אז סנגור ששמו הופיע לא מעט בכותרות, בזכות כמה מלקוחותיו - נאשמים בתיקים מפורסמים שהתנהלו באותה העת. הוא זוכר היטב את הפעם הראשונה שבה פגש את משולם בתא המעצר בכלא איילון ואת כל פרטי המשפט הזה, כאילו לא עברו שנים רבות ותיקים רבים עוד יותר מאז.
"לפי התקשורת היה מדובר באדם תמהוני ומסוכן", נזכר חוגי. "האווירה סביבו הייתה שלילית. החסידים שלו פנו אליי ולעורך הדין שמחה זיו. אמרתי שאלך לפגוש את הבן אדם, לראות אם יש משהו לעבוד איתו. נסעתי לכלא ושם פגשתי אדם נורמלי, חייכן וחכם, שכל שבילי החיים נהירים לו. אדם שמבין במשפט. לא תמהוני בכלל".
האולם שנבחר היה הגדול ביותר בהיכל. הוא נועד להכיל את בני משפחותיהם של הנאשמים, את תומכי משולם וגם מספר רב של סקרנים. לראשונה נעשה שימוש במכשיר מגנומטר לבידוק, מהסוג שאפשר למצוא כיום בכל בית משפט או קניון. על כס השיפוט ישב השופט אמנון סטרשנוב.
"בהתחלה המשפט התנהל כסדרו", נזכרת עורכת הדין אסתי שלאין מפרקליטות מחוז תל אביב, התובעת במשפט. "במשך מספר ישיבות הנאשמים תפסו את מקומם על הספסל, לצד סנגוריהם, אבל בהמשך הם החליטו להחרים את הישיבות. לטענתם, המשפט שלהם מכור והם 'אינם מכירים במדינה שמנהלת את המשפט', כדבריהם. הנאשמים הציבו תנאים להמשך השתתפותם בדיונים, בהם מינוי סנגורים נוספים, דחיית המשך שמיעת המשפט וצילום המשפט בווידאו - בקשות שנדחו על ידי בית המשפט".
הסנגורים אף ביקשו להשתחרר מייצוג, אך בית המשפט דחה בקשה זו. על פי מצוות שולחיהם, נמנעו הסנגורים מחקירה נגדית של עדי התביעה, לא העלו עדי הגנה ולא השמיעו סיכומים. בית המשפט החליט להמשיך את הדיון ללא נוכחות הנאשמים ולא לכפות את הבאתם בכוח מהכלא לאולם הדיונים, עד לסיום המשפט. מדי פעם הפנה השופט שטרסנוב בעצמו שאלה לעדים.
לפי חוגי, "היה שלב שהשופט קרא לשמחה ולי ללשכה. הוא אמר שיש לו הצעה. הוא דיבר על עונש קל מאוד לרב אם הרב יסכים להודות, ואמר שתוך כמה חודשים גם התלמידים ישתחררו. אמרנו לרב שזאת הצעה מאוד טובה, אבל הוא לא היה מוכן בשום פנים ואופן לשמוע על הודאה. הוא לא האמין שבית המשפט יעמוד בחלקו בהסדר. הוא איבד אמון, חשב שעושים לו עוד פעם תרגיל כמו שעשה לו אסף חפץ".
לא רק לסנגוריהם, גם לשירות בתי הסוהר עשתה החבורה חיים לא קלים. על פי השב"ס, הם שבתו רעב, התפרעו, סירבו לעלות לאולם ועוד. מחוץ לבית המשפט, ברחוב ויצמן בתל אביב, התקיימו הפגנות, כמו גם מחוץ לכותלי בית הכלא, ועימותים נרשמו בין המפגינים לבין כוחות המשטרה. על פי ידיעה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות", השופט שטרסנוב ניסה בעצמו לדבר עם משולם ולבקש שיפעל להרגעת הרוחות, אך הוא סירב.
האירועים החריגים הגיעו לשיאם כאשר חודשים ספורים לאחר מעצרם של משולם וחסידיו נורה בני אבירם, קצין הביטחון של כלא ניצן, שבו היו כלואים הנאשמים. בהמשך הורשעו יואב שבי ואבנר סעיד, אשר נמנו עם חסידיו של משולם, בהליך נפרד בניסיון לרצוח את אבירם. כל אחד מהם נידון בשל כך ל-16 שנות מאסר.
כמה מחסידי משולם נחקרו גם בחשד למעורבות ברצח ד"ר יעקב זיגלבוים, קצין הרפואה הראשי בשב"ס, אשר נהרג ממטען חבלה שהוטמן במכוניתו. תיק הרצח הזה לא פוענח ונשאר פתוח עד היום. האבטחה סביב עורכת הדין שלאין תוגברה. "היו בודקים לי כל בוקר מתחת לאוטו", סיפרה.
איך זה לנהל תיק שרוב הנסיבות שלו פתחו מהדורות חדשות במשך חודשים?
"אפשר לכתוב על המשפט ספר. זה היה תיק יוצא דופן מבחינת הפרופיל הציבורי שלו. אני הצטרפתי לחקירה כפרקליטה מלווה כבר בחול המועד פסח, ואספנו ראיות תוך כדי ההתרחשויות ולא אחריהן, כמו בכל חקירה אחרת. חלק ניכר מהאירועים תועדו ושודרו בשידור חי. רשימת עדי התביעה הייתה מלאה בעיתונאים ובצלמים. אבל בסופו של דבר, התייחסתי למשולם כמו לכל נאשם אחר".
ביום ההקראה של הכרעת הדין משולם ויתר הנאשמים דווקא הגיעו לאולם. כך תיאר כתב "ידיעות אחרונות" יורם ירקוני את הישיבה הדרמטית: "משולם, כרגיל, לא אכזב. הוא ואנשיו אומנם הסכימו להיכנס לאולם בלי לעורר מהומות, אך לזמן קצר בלבד. הם עשו זאת רק כדי שיוכלו להצהיר בפני השופט שטרסנוב כי אין ברצונם לשמוע את החלטתו.
"משולם שפע חיוכים, הפגין עליצות ופלט אמירות חריפות ובוטות נגד מערכת המשפט והשלטון בישראל, תוך נכונות רבה להתראיין ולהצטלם לכלי התקשורת (...) כאשר נכנס השופט שטרסנוב לאולם, כל הנוכחים קמו על רגליהם, מלבד הנאשמים. מיד לאחר שהשופט התיישב על כיסאו פנה אליו משולם ואמר לו: 'את הכרעת הדין הזאת אני כבר מכיר. אנחנו לא שותפים להצגה'".
ירקוני תיאר כיצד ניסה שטרסנוב לשכנע את משולם לחדול מהפרעות ולהישאר באולם, אבל לבסוף נאלץ להרחיקו. הקראת הכרעת הדין נמשכה כשעתיים. חלק ניכר מפסק הדין הוקדש לניתוח אופיו ואישיותו של משולם.
כך כתב השופט שטרסנוב: "התרשמתי כי המדובר בנאשם בעל אישיות יוצאת דופן ובלתי שגרתית עד מאוד, החש עצמו לעיתים תכופות כנרדף וכמי שגורמים שונים ומגוונים מתנכלים לו, על לא עוול בכפו, אך חוששני שגם על לא עוול בכפם. דומה כי לעיתים תכופות רואה הנאשם צל הרים כהרים ומסיק מסקנות מאירועים שונים, שאינן מתיישבות או מתבקשות כלל מאותם אירועים כפי שקרו במציאות".
הנאשמים הורשעו במרבית העבירות שיוחסו להם. משולם נידון לשמונה שנות מאסר בפועל, ויתר הנאשמים נידונו לתקופות מאסר שונות. זה לא מנע מהם לערער על ההחלטה לבית המשפט העליון ולטעון שבית המשפט המחוזי חרג מסמכותו בכך שדן בעבירות מסוג פשע, שבהן הואשמו, בלא נוכחותם. שאלת נוכחות הנאשמים בהליך המשפטי העמידה במבחן את אחת מזכויות היסוד בשיטת המשפט הישראלי - זכותו של נאשם להיות נוכח במהלך משפטו - אך שופטי העליון, בראשות הנשיא אהרן ברק, דחו את הטענה.
פסק הדין גם קבע באופן תקדימי כי ניתן להרשיע את משולם גם בביצוע עבירות שלא היה נוכח בהן, כמו הירי על המסוק המשטרתי, שאירע כשמשולם כבר היה עצור בידי המשטרה. למעשה, משולם נמצא אחראי לכל מה שהתרחש בבית ביהוד.
מי שעקבו מקרוב אחר הפרשה יכלו לשים לב שבניגוד לימי ראשית משפטו, מעטים מתומכיו הגיעו לשמוע את פסק הדין הזה. העניין הציבורי פחת משמעותית, וכמה חודשים אחר כך יוסט לגמרי לאירוע הדרמטי של רצח ראש ממשלה בישראל. כעת היה משולם אסיר מן המניין. השב"ס הפיק לקחים, והפריד בינו לבין תומכיו שריצו עונש מאסר. "זה גמר אותו מבפנים. לקחו לו את החיוּת. זה היה כאילו הוציאו דג מהמים", אמר עורך הדין חוגי.
בפרק האחרון: הדעיכה בכלא, השחרור והימים האחרונים של משולם הרחק מחסידיו. וגם: האם הגיע הזמן שהמדינה תכיר בתרומתו הציבורית?
