כנראה התחלתי בגיל צעיר ביותר, אולי ארבע, כשבעטתי ברגלו של שכן נכבד, אחרי שבעט סתם כך בחתולה חפה מפשע. "אבל הוא עשה לה אותו הדבר והיא לא עשתה לו כלום!" קבלתי באוזני אמא שלי שגררה אותי משם נזופה. אבל גיל 13 מסתמן כגיל שעשיתי בו משהו שהגדיר את חיי בהמשך. זו לא הייתה דרמה גדולה מבחינתי, וגם לא הבנתי בדיוק מה אני עושה, ולאיזו תנועה היסטורית אדירה שעוד תלך ותתעצם אני נכנסת כשחקנית פעילה.
כך התחלתי - כתבות נוספות:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
השנה: 1974, היום הראשון ללימודים בכיתה ח' ברעננה. במערכת מופיע שיעור שקוראים לו "תזונה וכלכלת בית". בשיעור אני מגלה שבכיתה יושבות רק הבנות. את הבנים לקחו לשיעור חקלאות. המורה לתזונה נכנסת לכיתה בסערה, חוטפת גיר וכותבת על הלוח, בלהט, את המניפסט הבא: "תפקידי האישה: לנקות, לבשל, לכבס, לגהץ, לטפל בילדים".
3 צפייה בגלריה
''לא הכרתי את המילה פמיניזם אבל כבר הייתי פמיניסטית''. יחימוביץ' בצעירותה
(צילום: אלבום פרטי)
עד אז ידעתי רק שבספרים שאני קוראת אני מזדהה תמיד עם הבת שמתעקשת לעשות את הדברים המעניינים שרק הבנים עושים. לא הכרתי את המילה פמיניזם, אבל כנראה כבר הייתי פמיניסטית, כי אני זוכרת עד היום את הזעם ואת החרון גואים בתוכי, ואת עצמי נעמדת, בלי לחשוב מה אני עושה, ואומרת: "אני לא מסכימה. אני רוצה עתיד יותר מעניין ממה שכתבת פה. לא נכנסת לשיעורים שלך יותר".
ואכן, לא נכנסתי. עד סוף השנה. בתעודת הסיום קיבלתי "טוב", "כי לא רצינו לקלקל לך את התעודה", וזה היה גם שיעור ראשון בהבנה שגם כשאת מורדת בעבור מה שנכון, האדמה לא תפער את פיה ותבלע אותך. ברוב המקרים, מכיוון שעידן שריפת המכשפות נגמר, גם לא תמותי מזה שיקראו לך מכשפה, טרבל מייקרית, נודניקית, שרמוטה, דעתנית, אגרסיבית, מוסרנית, ומה לא.
זה קרה שוב, שנה אחר כך, בתיכון אוסטרובסקי ברעננה, שנוהל בידי אדם שלא היה רשע אבל כן היה רודן קשוח ואטום. הוא היה אולי מנהל קלאסי לשעתו, אבל כפי שעוד יקרה בעתיד שוב ושוב, הוא עורר בי התנגדות אינטואיטיבית במקום הפחד שהיה אמור להטיל.
אירגנתי חבורה, ויחד חדרנו בלילה לבית הספר דרך חלון המעבדה שהשארנו פתוח מבעוד מועד. הסרנו בקפידה את המסגרות מעל הציורים שעיטרו את המסדרונות, והחלפנו אותם בסיסמאות מרד ומחאה - תמימות ביותר, יש לציין. ציור של דג, למשל, שמפיו יוצאת בועה: "תלמיד אוסטרובסקי אני ולשתוק זה תפקידי".
למחרת נקראתי מיד לחדרו של המנהל. היה לו חיוך של חתול צ'שייר כשאמר לי: זו את. אין אף אחד אחר שהיה מעז לעשות את זה. תודי. הודיתי באשמה וסולקתי מבית הספר לצמיתות. לא היה לי לאן ללכת. בפנימיית הדסים הסכימו לקבל אותי. מנהל הכפר, צביקה לוי, עמד על קנקני במהירות ולא התרגש במיוחד. במקום לסתום לי את הפה הוא עשה ההפך. כשביקשתי להוציא עיתון לפנימייה, למשל, הוא אירגן לי מיד חדר עם מכונת כתיבה במזכירות ואמר לי לערוך וגם לכתוב מה שבא לי. אלה היו מהשנים היפות בחיי, שבהן גם למדתי הרבה על חברות, מוסר, אחריות וצדק. וגם כאן, בכל האירוע המתגלגל הזה, התברר לי שעל הכנעה וצייתנות לא מקבלים פרסים, לפחות לא את הפרסים השווים. ושהתמורות שאת יכולה לחולל בחייך ובחיי אחרים מגיעות דווקא מהמקומות שבהם את משלמת מחיר כבד לכאורה.
שנים אחר כך קיבלתי פנייה מופרכת ומכעיסה מהתיכון שסולקתי ממנו, להיות אורחת כבוד ולנאום בכנס בוגרים. בוגרים, לא פחות. תחושת העלבון והדחייה של ילדה־נערה שמסלקים אותה הציפה והפתיעה אותי. למרות הכל, מתברר, הכאב בכל זאת נותר חבוי בפינה נסתרת.
קשה לי להפריד בין "מסלול הקריירה" שלי ובין המרכיב האידיאולוגי העז שליווה את המסלול המקצועי שלי. אני אדם דתי. כלומר אני חילונית, אבל מאוד דוגמטית באשר לתפיסת העולם שלי. נכון, למדתי עם השנים להתנהל בתוך הגופים ששירתתי/עבדתי בהם, אבל באידיאולוגיה הייתי ונשארתי די פנאטית. חרדית. הקריירה המקצועית והציבורית שלי, כמו הילדות, כמו הנעורים, הייתה רצף אינסופי של אירועים שבכל רגע נתון נראו כמו טעות קשה שתעלה לי ביוקר, אבל שאני לא מסוגלת שלא לעשות אותה. או הסתבכות עם כאלה שממש לא כדאי להסתבך איתם, והתגייסות לטובת אנשים ומטרות שלכאורה "לא משתלם" להילחם בשבילם, אם נשתמש בשפה קפיטליסטית כדאיניקית. בדיעבד, כמעט כל אירוע כזה סלל בשבילי את מסלול החיים הראוי והמוצלח, לפחות בשבילי. היחיד, אם לומר את האמת, שיכולתי לחיות ולשרוד בו.
מקצועית נטו זה התחיל ככה: ביום הראשון ללימודים באוניברסיטת בן־גוריון ישבתי על המדרגות המוצלות של בניין לימודי ההנדסה, ולידי ישבה צעירה שעיינה, כמוני, במערכת השיעורים של מדעי ההתנהגות. התחלנו לדבר, והחברות בינינו ניצתה מייד. קראו לה גַּיִל. לימים, הסופרת המצוינת והייחודית גיל הראבן, בתה של הסופרת והמסאית שולמית הראבן. מקץ שנתיים, על אותן מדרגות באוניברסיטה, היא הפטירה לפי תומה ששמעה מאמא שלה שעיתון "על המשמר" (ז"ל) מחפש ולא מוצא כתב בדרום. לי נמאס למלצר, חיפשתי עבודה. באותו יום כבר התקשרתי למרכזייה של על המשמר ואמרתי למרכזנית ששמעתי שהם מחפשים כתב בדרום, ושאני רוצה להציע את עצמי. היא העבירה אותי לרכזת המערכת, עדה סער, שהופתעה מהשיחה המוזרה. זה לא הולך ככה, היא גיחכה. את יודעת בכלל לכתוב? כן, עניתי בחוסר צניעות, זה הכישרון שלי. אני כותבת ממש טוב, ובקלות, מגיל קטן. בכיתה ח' זכיתי בתחרות חיבורים ארצית, ובבגרות בחיבור קיבלתי מאה. אני גם כותבת שירים וסיפורים. למגירה. זה שיעשע אותה. שלחי לנו כמה ידיעות חדשותיות מהדרום ונראה, אמרה.
מה להעביר? זה זרם לי בראש ובקצות האצבעות כאילו נולדתי עיתונאית. בערב התקשרתי למערכת וביקשתי להכתיב בטלפון שתי ידיעות (הערה: טלפונים חכמים, אינטרנט ומיילים טרם נבראו). במערכת הרימו גבה. אבל הכתב שיצא לגמלאות, הם אמרו, היה שולח ידיעות בדואר, במעטפה, פעם בשבוע. התעקשתי, ולמחרת שתי הידיעות פורסמו, וכך היה יום אחרי יום. כעבור שבוע העורך (סבר פלוצקר!) זימן אותי לפגישה, וזהו.
זו הייתה התאהבות סוחפת ומיידית. התאהבתי בעבודה העיתונאית. התרוצצתי והתאמצתי כאילו אני לכל הפחות כתבת מלחמות של ה־CNN. בתוכנית "שבע אפס שבע" בגל"צ אלכס אנסקי קרא את הידיעות שלי על הדרום כמעט בכל בוקר, והפך אותי לקצת מפורסמת. היו לי כמה סיפורים גדולים שעיתונים אחרים נאלצו להדהד. ואז הגיע הטלפון מיגאל רום, מנהל חטיבת החדשות של קול ישראל, ששאל אם אסכים להיות כתבת קול ישראל בדרום. מובן שאמרתי מייד כן, והוספתי לתרמיל שלי גם מכשיר הקלטה. ושוב הרגשתי על גג העולם. וכך זה קרה שוב ושוב, בכל דבר ובכל שלב ושלב. לפעמים אני חושבת: כמה מזל כבר יכול להיות לאדם, שהוא זוכה לעשות את מה שהוא רוצה עוד לפני שהוא יודע שהוא רוצה בזה, ושהעיסוק שלו מאפשר לו תמיד לעשות גם את מה שהוא מאמין בו. אז אני האדם הזה. היה לי המון מזל.
