נועם שפירא עומד בתוך קרון הברזל הצהוב ומלטף את האבק מאחד הכפתורים. "אנחנו קראנו לזה תק"ש, תיבת קשר", הוא אומר ומחווה בידו על הממלכה הזעירה, שני מטרים על שלושה בסך הכל. "אחרי כיבוש סיני ב־67' הקוביות הקטנות והניידות האלה, שאפשר להעמיס אותן על רכבים ואפילו על זחל"מים, היו פרוסות בנקודות מפתח בחצי האי. בתיבה הזו, שדווקא היה בה מזגן, הותקנו המַקְלְטִים שאיתם היינו סורקים את ערוצי הקשר של הצבא המצרי שמעבר לתעלה. פשוט מסובבים את הסקאלה", הוא מלטף שוב את הכפתור, "ומקשיבים. אם היית עולה על משהו חשוב, היית מקליט אותו בטייפ־רקורדר. אחר כך היית יכול להאזין לשיחה ולתרגם אותה, ואם לא הבנת מילה כלשהי, היית מסובב את הסלילים לאחור ומאזין שוב. את הידיעות החשובות היינו כותבים על פתק בכתב יד, ואז שולחים הלאה דרך הפרינטר, מכשיר ההצפנה", מסכם שפירא ומצביע על עוד מכשיר מגושם וגדול.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אנחנו נמצאים בתוך קפסולת זמן. הנה טלפון חוגה שחור וכבד, קלטות מסורבלות וטייפ־רקורדרים עם סלילים. לאורך דפנות הקרון פרוסות חמש קונסולות, שכמו נלקחו מגשר הפיקוד של החללית אנטרפרייז. הן מנוקדות בכפתורים משלל סוגים וגדלים, נורות עגלגלות וכבלים צבעוניים שיוצאים מכאן ונבלעים שם. זה פאר היצירה האנלוגית, פסגת הטכנולוגיה של שנות ה־70. "באותה תקופה, זה היה השיא", מתגאה שפירא.
לפני 48 שנה, בשעה שתיים בצהריים, 6 באוקטובר 1973, ישב שפירא מול אחת הקונסולות האלה ושמע באימה כיצד הצבא המצרי מסתער על סיני. "במקביל הפגיזו את הבסיס שלנו, 'בבל' באום חשיבה", הוא נזכר. "למזלנו הספקנו להפעיל את האזעקה כמה דקות לפני שתיים. בגלל דממת האלחוט, הטייסים המצרים דיווחו על המראות באמצעות לחיצה קצרה על הקשר, מה שאנחנו קראנו 'קליקים'. המחלקה שמכסה את תקשורת חיל האוויר זיהתה כל כך הרבה קליקים, שהיה ברור שיש כאן כמות גדולה מאוד של מטוסים שעולים לאוויר, ושכדאי לנו להיערך בהתאם. לצערי בחור אחד, שלא הספיק להיכנס לבונקר, נהרג".
מי שיעצום כאן עיניים, בתוך התק"ש המיושן, יוכל לדמיין את בליל הערבית שפרץ מרשתות הקשר בחזית הדרום, באותו יום כיפור של 1973. אלא שהשנה היא 2021 ואנחנו נמצאים אי שם במרכז הארץ, בבסיס של יחידת האיסוף המרכזית של אגף המודיעין. או בשמה המוכר יותר – 8200.
זו היחידה הגדולה ביותר בצבא, כזו שקוטפת פרסי ביטחון ישראל בקצב מסחרר. היא אמונה על איסוף מודיעין, ניתוחו והפצתו לכל דרג במערכת הביטחון הישראלית, מהלוחם בשטח ועד לקבינט. בורג מרכזי במערכת ההתרעה הלאומית.
אבל פרט למדי הזית נראה בסיס־האם של 8200 כמו קמפוס שלו באוניברסיטה, עם המדשאות המטופחות, המבנים הנמוכים והאנשים הצעירים הפוסעים בשבילים בנחת. קשה לדמיין שמאחורי הדלתות כאן, שכדי לפתוח אותן יש צורך בכרטיס מגנטי, מסתתר חוד החנית האנושי והטכנולוגי של צה"ל.
בשנים האחרונות, לאור התפתחות הטכנולוגיה והצורך לעקוב אחר זירות חדשות, חלקן רחוקות מאוד מגבול ישראל, שינתה 8200 את עורה. זו כעת יחידה מודיעינית־טכנולוגית, כהגדרת הצבא, שמקדשת את השילוב בין אדם למכונה ומתמחה בלוחמת סייבר. התק"שים של שפירא, שהוצבו בטבורו של הבסיס על אחת המדשאות המוריקות, נראים פה כנטע זר, ולא רק משום שנצבעו בצהוב בוהק.
מדובר בשלושה קרונות שהובאו מסיני אחרי הנסיגה, אי אז בתחילת שנות ה־80, והחלידו במחסנים עד שנשלפו מהם כדי לשמש אנדרטה. בתוכם נותרו עדיין למזכרת כל המכשירים ששימשו אז את היחידה, כשעוד נקראה "515", כולל מפה ישנה וקרועה של גזרת איסמעלייה. בקרונות נפערו חלונות, שדרכם יכולים חיילי 8200 של היום להציץ ולהתחלחל: כך נראתה פעם מלאכת איסוף המודיעין. באחד משלושת הקרונות יש מחשב עתיק, המילה האחרונה של אותם ימים. שני הקרונות האחרים אנלוגיים לחלוטין.
מאחורי הפרויקט המיוחד הזה, מעין מוזיאון צבאי סודי שנולד לפני עשר שנים ונחשף כעת לראשונה, עומדים בין היתר שפירא ושלמה קטן. הם חלק מקבוצה של גמלאי 8200 העוסקים בשימור מורשת היחידה והנחלתה לדור הבא. "אנחנו רוצים שהחיילים שמגיעים ליחידה יידעו שהם לא הראשונים שאוספים מודיעין בצה"ל", מסביר שפירא.
שניהם בני 73 ושירתו בשנות ה־70 כקב"רים - קציני בינה רשתית (המונח הצה"לי לאיסוף אותות, סיגינט). שניהם גם השתתפו במלחמת יום הכיפורים, כל אחד בחזית אחרת, ולאחריה התקדמו בסולם הדרגות: שפירא סיים את שירותו בדרגת אלוף משנה כראש מטה היחידה. קטן הגיע לדרגת סגן אלוף ובתפקידו האחרון פיקד על היחידה המוטסת של 8200. הוא המשיך לעשות מילואים ביחידה עד גיל 67.
כיאה לפרויקט מורשת, אל הפגישה עם צמד הווטרנים הצטרפו ארבע קצינות בדרגת סגן, המשרתות כעת ביחידה, ובמילים אחרות – לא הניחו את האצבע על טלפון חוגה מימיהן. הן מוצבות כולן בבסיס של 8200 בצפון, משם הן סורקות את הזירה הסורית במסרקות ברזל. את שמותיהן ופניהן של הקצינות אסור לחשוף, ולכן נכנה אותן כאן רק באות הראשונה של שמן הפרטי.
גם הקצינות הן קב"ריות במקצוען, שהתקדמו בסולם הדרגות. כעת הן מפקדות על "מולקולה", שם בעל ניחוח הייטקיסטי שגורם לשפירא ולקטן לגחך מתחת לשפם. "מולקולה זה גוף שכולל בין 50 ל־100 איש, שמחולק לשלושה צוותים שבראשות כל אחד מהם נמצא קב"ר", מסבירה הקצינה ש' מכפר ורדים. "בקיצור, אני סוג של מ"פ. תחתיי יש אלחוטנים, דסקאים, משקלטים ומתרגמים. לכל מולקולה כזו יש צי"ח משלה (ציון ידיעות חיוניות – א"א), כלומר יעד מודיעני שהיא צריכה לחקור". לדברי הקצינה נ' מגבעתיים, "אנחנו מנסות לאסוף כמה שיותר מידע, ולייצר תמונה מודיעינית".
ולמה קוראים לזה "מולקולה"?
"פעם בכל צוות היו יושבים אנשים באותו תפקיד", מסבירה הקצינה ג', שגרה במועצה האזורית משגב. "הייתה למשל מחלקה של אלחוטנים ומחלקה של מתרגמים. היום הפקת המודיעין היא מוכוונת שיח. לוקחים נושא מסוים שרוצים לחקור, והצוות שעושה את זה מורכב מבעלי תפקידים שונים. כמו אטומים במולקולה".
4 צפייה בגלריה
''אני לא מצליחה להבין איך העבודה שאנחנו עושות היום נעשתה פעם''. מפקדות המולקולה
(צילום: דנה קופל)
כמפקדות מולקולה, מה דעתכן על התק"ש?
"אני לא מצליחה להבין איך עבודה שאנחנו עושים היום, נעשתה פעם", נחרדת הקצינה מ' מנתניה. "העבודה שלנו מורכבת, כזו שבה הדברים צריכים להיות מסודרים ומהירים, והמידע צריך לעבור מבן אדם לבן אדם לאורך השרשרת. אז איך עשו את זה עם פתקים? איך שימרו את המידע? מה קורה אם נשפך קפה על הפתק?"
שפירא: "אז לא הקלידו שום דבר. האלחוטנים שהקשיבו היו רושמים על דפים שקראנו להם בשפה המבצעים 'לוגים'. זה היה דף מוכן מראש עם מקום לתאריך ויתר הפרטים הרלוונטיים, כמו מתי נקלטה הידיעה, מי הדוברים וכו'. היו רושמים את המידע בלוגים האלה, והדפים היו נשמרים במשך תקופה לצורך בירורים. חלק מהלוגים היו מושמדים, בעיקר בבסיסים הקדמיים שבהם היה חשש שיפלו לידי האויב, ואלה בעלי החשיבות הגדולה יותר היו נשלחים ליחידה ומתויקים במדור הרלוונטי".
ומה באמת קורה אם נשפך קפה על הלוג?
"זה קורה. וכשזה קורה, זה לא נעים. אבל בדרך כלל בשעות העבודה לא אכלו ולא שתו, אם כי הנוהל הזה לא נאכף באופן דרמטי".
לא מעט השתנה ב־8200 מאז השנים שבהן העבירו מודיעין על גבי פתקים. הקצינות של היום משתמשות בטכנולוגיית סייבר מתקדמת כדי לעקוב אחרי מכשירי טלפון ניידים, נעזרות בבינה מלאכותית כדי למיין את שפע המידע שנאסף, ומעבירות את המודיעין הלאה בלחיצת כפתור. בשנות ה־70 גם לא היו קב"ריות ביחידה אלא קב"רים בלבד, בעוד שהיום מרבית מפקדי המולקולות הן מפקדות. "אנחנו גם יצאנו הביתה פעם בשישה שבועות", מוסיף הפז"מניק קטן. "בגלל זה, הרבה מאיתנו התחתנו עם החיילות ביחידה".
ובכל זאת, יש דברים שלא משתנים. "8200 הייתה ונותרה היחידה שחשה מה קורה בצד השני, אצל האויב", פוסק שפירא. "אנחנו אלה ששמים יד על הדופק 24/7. האמצעים השתנו, אבל הדנ"א נותר כשהיה".
כששלמה קטן נולד בעיראק, ב־1948, האייפון היה חלום רחוק. הוא עלה ארצה בגיל שלוש, גדל בחיפה ולמד ערבית בתיכון. בגיל 18 הצטרף לעתודה האקדמית, למד ערבית, לימודי מזרח תיכון וכלכלה באוניברסיטת תל־אביב, וב־1970 התגייס לצבא. "רציתי שריון", הוא מספר, "אבל אמרו לי: 'לא, אתה יודע ערבית'. ככה הגעתי ליחידה".
קטן נשלח לרמת הגולן, לשמש כקב"ר בבסיס האזנות על תל אביטל, מעל קונייטרה. ב־1973, חודשיים לפני פרוץ המלחמה, הועבר תפקיד והוצב ב"שופר", גוף במטה היחידה שתפקידו לרכז את הדיווחים הדחופים מכל בסיסי ומתקני היחידה הפרוסים לאורך הגבולות.
"עזבתי את הגולן בתחושה שמשהו קורה אצל הסורים", משחזר קטן. "לקראת ספטמבר הסורים עוברים בדרך כלל למערך חורף, מדללים את השורות ומעבירים כוחות אחורה. בספטמבר 1973 קורה משהו הפוך. הסורים מתגברים את הקו, ואנחנו קולטים הרבה מאוד שיחות על זה שלא משתחררים מילואימניקים. הייתה לנו אז הרבה מאוד תעבורה טלפונית, ושמענו חיילים אומרים: 'משחררים אותכם? גם אותנו לא משחררים'. גם הם עצמם לא ידעו מה קורה, כי לא סיפרו להם. שמענו דברים דומים גם ממפקדים בכירים יותר".
במקביל, מערך האיסוף בתל אביטל זיהה שחלק מיחידות הנ"מ הסוריות עוזבות את אזור דמשק, ומתקדמות לעבר הגבול עם ישראל. "הייתה לי מפה על הקיר, ובה היו נעוצות סיכות שסימנו סוללות של SA-2 ,SA-3 וכו'", אומר קטן. "ראיתי איך הסיכות האלה הולכות ומתקרבות".
באותו זמן, בדרום, גם שפירא היה מודאג. הוא יליד עפולה, בוגר בית הספר הריאלי בחיפה במגמה מזרחית, שהתגייס ב־1966 ליחידה שמעולם לא שמע עליה. "אמרו לי: 'תגיע לתחנת האוטובוס בעיר מסוימת, תראה שם משאית ותעלה עליה'. רק ביקשו שאשאל קודם אם זו המשאית של הרשליקוביץ', שהיה אז הרס"ר. נסענו במשאית הזו דרך שדות תותים והגענו לבסיס".
ב־1972 יצא שפירא ללימודי תואר ראשון במזרח תיכון וערבית, וחזר ליחידה כראש המדור המצרי. "בספטמבר 1973 אנחנו מתחילים לראות סימנים של תגבור המערך", הוא מספר. "יחידות שנמצאות בקו העורפי באזור קהיר שולחות כוחות לכיוון התעלה. ב־3 באוקטובר קורא לי מפקד היחידה ומבקש ממני לרדת מיד לבבל. הוא רוצה שאני אהיה הקב"ר המרחבי, אנהל את נושא ההאזנה, כי עומדת לפרוץ מלחמה. ככה אומר לי מפקד היחידה. 'תהיה מלחמה, בלילה יסדרו לך טיסה'. אמרתי לאשתי, שאיתה התחתנתי רק חצי שנה קודם: 'אני יורד לסיני, הולכת להיות מלחמה ויכול להיות שזה ייקח הרבה זמן'".
בשעות הספורות שלפני פרוץ הקרבות אספו אנשיו של שפירא כמה ידיעות יוצאות דופן. "אחת מהן הייתה שהמופתי של מצרים הודיע שאין חובה לצום השנה ברמדאן", נזכר שפירא. "תאר לעצמך שהרב הראשי לישראל היה מודיע לפתע שביום הכיפורים לא צריך לצום. זו הייתה אמירה מטלטלת, שהתחברה לתנועה הכוחות, לתגבור הקווים, למשאיות התחמושת שנוסעות מהעורף לחזית, ספינות חיל הים שצובעים להן את החלונות בכחול, הצוללות שיוצאות מהנמל אל המים העמוקים, מערכות הנ"מ שזזות קדימה".
ובכל זאת, אין התרעה למלחמה.
"כנראה למערך המחקר היו סיבות טובות לחשוב אחרת. הם לא מטומטמים, הם אנשים סופר־אינטליגנטים, אבל הייתה הקונספציה המפורסמת, שכל עוד למצרים אין יכולת להתמודד עם חיל אוויר, או טילי קרקע-קרקע שיכולים להגיע לעומק ישראל, וכל עוד לא ידוע לנו שיש תיאום בין סוריה למצרים – לא תפרוץ מלחמה. אני לא מעמיד את עצמי במצב של אנשי המחקר, אבל אנחנו את כל המידע שלנו נתנו".
הקונספציה הייתה כה מושרשת, עד שבצה"ל נפלו לתרגיל ההונאה של המצרים, שהזיזו את כוחותיהם קדימה במסווה של תרגיל רב־חילי שקיבל את השם "תחריר 41". "בגלל שהמצרים הצליחו להעמיד את כל המערך שהם תיכננו כבר ב־5 באוקטובר, לפתע הרגשנו שיש איזה מין שקט כזה שהלך והשתלט על הבסיס", מספר שפירא. "עד כדי כך שביום שבת בבוקר קראתי לקצין הטכני ואמרתי לו שיבדוק שכל המכשירים מקבלים חשמל. הוא בדק, וכמובן שהכל היה בסדר. ואז, בשתיים, אתה בבום אדיר של תקשורת שחוסמת לך את כל היכולת להבחין מה באמת קורה. הבעיה שלנו הייתה להתמודד עם העומס הבלתי רגיל ולאתר את אמצעי התקשורת הכי חשובים לכיסוי, כי הם אלו שיביאו את תמונת המצב לכוחות שלנו, שהחלו להתארגן".
גם אצל קטן, בשופר, נדלקו כל הנורות האדומות. בבוקר 6 באוקטובר הוא נשלח צפונה, לתגבר את יחידות ההאזנה בחזית הצפון. "הגעתי לבסיס אחרי שהמלחמה התחילה", הוא אומר. "המקלטים פתוחים ואתה שומע עשרות טנקים סוריים מדווחים שהם בכיוון שטח ישראל. אתה שומע אותם שוטפים, מבין שהם כבר ברמה. החוויה הכי קשה התרחשה ביום השלישי למלחמה. רץ אליי אלחוטן ואומר לי: 'שלמה, יש כוח סורי בכיוון הכנרת'. אני שם אוזניות ושומע את מפקד חטיבה 51 הממוכנת, וואליד חמדון, אומר למג"ד השריון שלו: 'תחזרו, לא יכול להיות שאתם בדרך לכנרת. היהודים עושים לכם מארב'. המג"ד אומר לו שאין אף יהודי ממנו עד טבריה, 'אני רואה את האורות של טבריה' הוא אומר לו וממשיך להתקדם. שם חשבתי שזה חורבן בית שלישי".
ואיך זה נגמר?
"איכנו את הגדוד הזה על ציר הנפט באזור היהודייה, וצה"ל שלח לשם כוחות שהשמידו אותו".
הקצינות של 8200 גומעות את המור"קים של שפירא וקטן בשקיקה. אמנם הסיכוי שהן יעמדו מול דיביזיות שריון שועטות הוא קלוש, ובכל זאת יש להן סיפורי גבורה משל עצמן. "במארס בשנה שעברה, ביום הבחירות לכנסת, החליטו פעילי חיזבאללה להוציא לפועל מתווה פיגוע ברמת הגולן", מספרת ש'. "המודיעין שעלה בצוות שהובלתי, בשיתוף עם מודיעין שעלה בעוד מספר יחידות, גרם לנו להבין שלשם זה הולך, ושעכשיו זה המאני־טיים - חייבים לסכל את הפיגוע. נכנסנו לשבוע מאוד אינטנסיבי של איסוף מודיעין, כשמעל הראש שלנו מרחפים הלחץ והאחריות הענקית". לבסוף סוכל הפיגוע באמצעות מסוק קרב, שתקף את אחד הרכבים של חוליית הטרור.
הסיפור הזה הוא חלק משרשרת ארוכה של אירועים, המתחוללים בגזרה הסורית במסגרת מה שמכונה בצה"ל המב"מ (המערכה שבין המלחמות). עיקר תשומת הלב של מפקדות המולקולות מופנה בתקופה האחרונה למניעת ההתבססות של איראן וחיזבאללה בסוריה. "אסד מתייצב מחדש ויש הרבה מאוד כוחות שנכנסו בשנים האחרונות לסוריה, זו ממש תקופה של התעצבות", אומרת ש'. "לנו יש את האינטרסים שלנו, יש אנשים שאנחנו לא רוצים שיהיו שם, וזה המקום שלנו להחליט אם אנחנו מאפשרים או לא מאפשרים להם להיות במקומות האלה".
המחדל המודיעיני של יום הכיפורים סימן מטרה סביב אנשי אמ"ן. "בציבור הורידו לנו את כל הנקודות שצברנו לאורך השנים", אומר שפירא. "עד המלחמה, המודיעין הישראלי נחשב כמשהו יוצא מהכלל. במלחמת ששת הימים, במבצע אביב נעורים, התפיסה הייתה שהמודיעין יודע הכל. ההיבריס הזה דפק אותנו".
מאז 8200 כבר התאוששה והיא נחשבת היום למותג. היחידה מקבלת משאבים רבים, זוכה להעדפה במיון המתגייסים לשורותיה, ויוצאי היחידה המתמחים בתכנות נחטפים אחרי השחרור לשוק האזרחי בעבור משכורות עתק. "סייבר זו היום מילה מפוצצת ונחשקת, ובצדק", אומרת ג'. "אנחנו אמנם לא מתכנתות, אבל לא היה ערך לטכנולוגיה אם לא היה מודיעין שאנחנו אוספות בעזרתה. לכל אחד ביחידה יש את החלק שלו במערכה".
ש': "זו גאווה להיות ב־8200. להרגיש שאתה משפיע כל כך על המציאות, בעיקר בגיל כזה צעיר, ולפקד על חיילים כל כך מוכשרים, זה מטורף".
לאחרונה חשף יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות" שאחוז ניכר מהחיילים ב־8200 מגיעים מערי המרכז החזקות, בעוד שלפריפריה יש ייצוג קטן מאוד ביחידה.
נ': "משרתים איתי חיילים מכל מקום בארץ. אין שום אלמנט של אפליה, זה נטו תוצאות של מבחני המיון".
שפירא: "גם בזמננו, השיקולים של היחידה תמיד היו כאלה של יכולת, ולא מי ההורים שלך או איפה אתה גר. יתרה מזאת, לקחו אנשים מהסופר־פריפריה של שנות ה־70 וה־80, שהיו דוברי ערבית, והיחידה השקיעה מאמץ גדול של הדרכה ומשאבים בשביל שהאנשים האלה יבואו לשרת ביחידה. כתוצאה מזה הם פרצו את תקרת הזכוכית".
המלחמה הותירה בכם פוסט־טראומה?
שפירא: "לי אין פוסט־טראומה משום דבר".
קטן: "הפוסט־טראומה שלי באה לידי ביטוי בכך שזה בוער בעצמותיי להעביר את מורשת היחידה לדור הצעיר, מתוך רצון לוודא שמחדל כמו זה של יום כיפור לא יקרה שוב".
הפוסט־טראומה הזו היא גם מערכתית. לקחי המלחמה ההיא נלמדו, והם מיושמים עד היום ב־8200. "היום דרגי המחקר והאיסוף עובדים צמוד, השיתוף הרבה יותר הדדי, המחסומים יותר נמוכים", אומרת ג'. "זה מביא אותנו לסגור קצוות הרבה יותר מהר".
שפירא שומע את הדברים ומהנהן בסיפוק. "מה שאתה שומע כאן זה אחת מהפקות הלקחים הכי מוצלחות", הוא מסביר. "שמעת גם משלמה וגם ממני שרמת הדיבור בין האיסוף למחקר הייתה הרבה יותר מצומצמת, ממודרת ומוגבלת. אני חושב שאחד הדברים המשמחים זה באמת השילוביות הזו והפתיחות שישנה היום בין הגורמים השונים והדרגים השונים".
מ': "יש אווירה כזו ביחידה של פתיחות, צניעות והקשבה לכולם. ההבנה היא שהכוח נמצא בידיים של החייל עם האוזניות. הוא מוקד הידע והוא מקור הכוח, וככל שיורדים למטה אז דווקא המידע יותר נאמן למקור".
אפרופו החייל עם האוזניות: לאיזו רמה של אינטימיות אפשר להגיע עם יעד שעוקבים אחריו?
נ': "חיילים שעוסקים בהפקת מודיעין וממש שומעים וקוראים דברים, מגיעים לרמת אינטימיות מאוד גבוהה".
ש': "אבל יש אתיקה סביב הנושא הזה. אנחנו יודעים להגיד מה אנחנו צריכים לדעת בשביל לאסוף מודיעין ולהיות בזכותו צעד אחד לפני האויב, ומה אנחנו יודעים אבל לא צריכים לעשות בו שימוש".
קטן: "אצלי האלחוטניות שהיו יושבות על הטייסים, היו בוכות אם הם היו מתרסקים. אני זוכר את בסאם חאמשו, טייס סורי שעשה בום על־קולי מעל שטח ישראל. ביום הכיפורים, בשנה שלפני המלחמה, הוא נכנס בהר ומת. האלחוטנית שקלטה את זה פרצה בבכי ואמרה: 'בסאם מת, בסאם מת'".
פורסם לראשונה: 07:37, 10.09.21
