בשבת, 20 באוקטובר 1973, 30 דקות לאחר חצות, המריא בואינג 707 של חיל האוויר האמריקאי משדה התעופה אנדריוס ליד וושינגטון הבירה. הנוסע היה מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר; היעד מוסקבה. ליוותה אותו הפמליה הרגילה, עוזריו וקבוצה של עיתונאים. הנוסע יוצא הדופן היה אנטולי דוברינין, שגריר ברית־המועצות בוושינגטון.
כתבות נוספות למנויים:
זה היה היום ה־15 למלחמת יום הכיפורים. ארבעה ימים קודם לכן, בקרבות מרים, צלחו יחידות צה"ל את תעלת סואץ ואיימו לכתר את הארמייה השלישית המצרית בגדה המזרחית של התעלה ולהגיע לקהיר. צה"ל עבר ממגננה למתקפה. שלושה ימים קודם לכן כבש צה"ל את תל שמס בגולן והחל לנוע לפרברי דמשק, ונכנסה לפעולה רכבת אווירית כבדה שהעבירה נשק אמריקאי לצה"ל.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
קיסינג'ר האמין שהוא מחזיק בידיו את המנוף הצבאי הדרוש כדי להבטיח הסכמה סובייטית וערבית להפסקת אש. הוא ביקש מדוברינין שליאוניד ברז'נייב, מנהיג המפלגה הקומוניסטית והאיש הקובע בברית־המועצות, יזמין אותו בדחיפות למוסקבה, לחתימה על קריאה להפסקת אש.
שיתוף הפעולה בין המעצמות היה למעשה סיפור כיסוי שנרקם בקפידה להסוואת מטרותיו האמיתיות של קיסינג'ר: להבטיח את ניצחונה של ישראל, בת חסותה של ארצות־הברית, על מצרים וסוריה, בנות חסותה של ברית־המועצות; לסלול את הדרך להסכם שלום ישראלי־ערבי בהובלה אמריקאית; למנוע תבוסה מביכה לצבא המצרי ולאפשר בכך לסאדאת להצטרף להסכמי השלום כשכבודו לא רמוס; להוכיח לערבים שרק ארצות־הברית תועיל להם ליד שולחן המשא ומתן; ולשמר את הדטנט עם מוסקבה בעודו חותר לסילוקה מעמדות הכוח שלה במזרח התיכון.
זה היה מהלך וירטואוזי, גם אם מאולתר לעיתים, שפתח את הפירואט הדיפלומטי המרהיב של קיסינג'ר על במת המזרח התיכון.
לאורך ארבע השנים הבאות, הולידו מאמצים אלו - שכונו "דיפלומטיה בדילוגים" בגלל טיסותיו הרבות מספור של קיסינג'ר בין קהיר, ירושלים, דמשק ובירות ערביות אחרות - שלושה הסכמים נוספים: שניים בסיני בין ישראל ולמצרים והסכם הפרדת כוחות בגולן בין ישראל ולסוריה. בשלושת ההסכמים ויתרה ישראל על שטחים שכבשה לטובת קווי הפרדה יציבים. במסגרת התהליך הצליח קיסינג'ר להניח את היסודות לשקט במזרח התיכון בחסות אמריקאית. התהליך שפתח בו הוליד את הסכם השלום בין ישראל ולמצרים, ובסופו של דבר גם את הסכמי אוסלו והסכם השלום בין ישראל ולירדן.
הביצוע לא היה חף מטעויות. עם זאת, הוא הרשים בחזון, באסטרטגיה, במיומנות, בנכונותו להסתכן ולאלתר וביכולתו המקיאווליסטית למנף את העוצמה האמריקאית. אם דיפלומטיה היא האמנות שמביאה מנהיגים פוליטיים למקומות שלא רצו להגיע אליהם, קיסינג'ר היה אשף המשחק.
לפני שהמריא, נפגש קיסינג'ר עם שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ. הוא הבטיח לו שתוצאות המשא ומתן במוסקבה לא ייושמו בשטח "לפני שנדבר איתך". חלק ממטרת טיסתו למוסקבה, כך הסביר, הוא להרוויח לצה"ל עוד זמן.
ראש הממשלה גולדה מאיר הגיבה בחשדנות. היא רצתה לדעת למה הוא ממהר למוסקבה וחששה שהוא עומד להיכנע לדרישות הסובייטיות והערביות שישראל תיסוג לקווי 1967. מטוסו של קיסינג'ר תיפקד כמשרד מעופף. לאורך הלילה הוא שיגר מהמטוס זרם הנחיות לסגנו בבית הלבן, ברנט סקוקרופט. הוא הורה שארבעה מטוסי פנטום ועשרה מטוסי סקייהוק יישלחו לישראל מדי יום, יחד עם כל התחמושת שבה צה"ל מסוגל להשתמש. ההקפדה על קצב חידוש תחמושת גבוה, נועדה לא רק לפטם את הצד הישראלי לפני שיידרש להשלים עם תנאי הסכם הפסקת האש שיוכתבו לו; הוא רצה להשתמש בכך גם כקלף מיקוח נגד הסובייטים.
קלף המיקוח המרכזי שלו היה הלחץ הצבאי הישראלי. מכיוון שהבין שאין לו מידע בזמן אמת על התקדמות צה"ל בגדה המערבית של התעלה, הוא הורה לסקוקרופט להשיג שלוש פעמים ביום דיווחים מדיניץ על התקדמות המתקפה הישראלית ואז לשגר את המידע הזה מיידית אליו (דיניץ יישר קו עם החשד הישראלי לגבי מה שמתבשל במוסקבה. הוא לא התקשר אף פעם אחת).
במהלך הלילה חילץ דוברינין מברז'נייב טיוטה להסכם הפסקת אש. קיסינג'ר ישב עם עוזרו ג'ו סיסקו על תיקונים לטיוטה. הרעיון היה לשלב בהסכם, קריאה למשא ומתן ישיר, משהו שגולדה תדע להעריך. באמצע העבודה הודיע לו סקוקרופט שניקסון, בלי להיוועץ בו, הודיע לברז'נייב, ש"קיסינג'ר מדבר בסמכותי המלאה ו... ההתחייבויות שייתכן שיעשה זוכות למלוא תמיכתי".
דיפלומט שמעורב במשא ומתן גורלי כל כך שמח בדרך כלל לקבל ייפוי כוח מוחלט מצד הנשיא, אבל קיסינג'ר נחרד. הוא חשש שההודעה של ניקסון תמנע ממנו לעכב את ברז'נייב בטענה שלפני שהוא מגיע להסכם הוא חייב להיוועץ בנשיא.
אבל מה שקומם אותו באמת היה ההנחיות המפורטות שקיבל מניקסון שעתיים מאוחר יותר. הנשיא רצה "להפוך עולמות" כדי להגיע להסדר "כרגע". קיסינג'ר צריך להגיד לברז'נייב שהוא צדק בפגישתם הקודמת כשהזהיר מפני מלחמה, שארבע מלחמות בין ישראל וארצות ערב ב־20 שנה הן מצב בלתי נסבל ושהגיע הרגע "להפעיל את הלחץ הנדרש, כל אחד על הידידה שלו".
קיסינג'ר רתח מזעם. הוא אמר לסקוקרופט שההנחיות "לא מתקבלות על הדעת" והן "יהרסו לחלוטין" את אסטרטגיית המשא ומתן שלו, ושאם הוא לא יצליח להשיג הפסקת אש והמלחמה תימשך "מי יודע לאן יגיעו ההשלכות".
ניקסון, ואחריו הנשיא פורד בחרו באסטרטגיה אחת, וקיסינג'ר באסטרטגיה הפוכה: במאמץ להביא להסדר במזרח התיכון קיסינג'ר חיפש תמיד את הצעד הקטן, הבר השגה, ההדרגתי, בעוד שהבוסים שלו, ברעב שלהם להגיע להישגים דיפלומטיים דרמטיים, ניסו להגיע ישירות לקו הסיום.
קיסינג'ר פשוט התעלם מהנחיות הנשיא. בהתחשב במהומה בוושינגטון באותו הרגע - ניקסון התכונן לפטר את החוקר המיוחד בפרשת ווטרגייט - הוא הצליח לחמוק.
ברז'נייב התעקש להיפגש מיד. הפגישה הראשונה התקיימה במוצאי שבת ב־11 בלילה, בלשכה של ברז'נייב בקרמלין. ברז'נייב היה שרוי במצב רוח עליז. הוא שמח לציין, וקיסינג'ר לא שמח לשמוע, שהנשיא ניקסון ייפה את כוחו להגיע להסכם מיד. מה התגובה שלך לטיוטת הסכם הפסקת האש שניסחנו, שאל. קיסינג'ר השיב שרובה מתקבל בסך הכול, ושהבעיה היא בסעיף השני, שמתנה את הפסקת האש בנסיגה ישראלית. הם הסכימו להמשיך את הדיון בבוקר.
קיסינג'ר הלך לישון בבית האירוח הסובייטי הרשמי, על גבעת לנין. באותו לילה התרחש בוושינגטון מה שנרשם בהיסטוריה כ"טבח מוצאי שבת": בכירי משרד המשפטים, מהתובע הכללי ומטה, הודחו או התפטרו, וראשי המפלגות בקונגרס התחילו לדון בהדחת הנשיא.
בבוקר קידמה את קיסינג'ר הודעה משר החוץ המצרי, חאפז איסמעיל, ששימחה אותו: מצרים מוכנה לקבל הפסקת אש כעת. המצב בחזית הביא לפאניקה במטכ"ל המצרי. סאדאת כבר לא התעקש על נסיגה ישראלית לפני הפסקת האש. לרוע מזלה של ישראל, לקיסינג'ר כבר לא היה עניין לעכב את הסובייטים. המתקפה של צה"ל עשתה את שלה.
כשפגש שוב את ברז'נייב ביום ראשון בצהריים, הסוגיה הראשונה שהעלה המנהיג הסובייטי הייתה אם רצוי שיתייעצו קודם עם הצדדים הלוחמים או שיעבירו את הסכם הפסקת האש ישירות למועצת הביטחון של האו"ם, ויצפו שמצרים וישראל פשוט יקבלו אותו. "כעיקרון, אם נגיע להסכמה, כדאי שנניח מיד את ההסכם על שולחן מועצת הביטחון. חייבים לשים קץ לקרבות", אמר קיסינג'ר. ההתחייבות שנתן לישראל, להתייעץ קודם איתה, התפוגגה.
כעת קיסינג'ר הציע להחליף את הקריאה הסובייטית לנסיגה ישראלית בקריאה ליישום החלטה 242 "על כל חלקיה" באופן מיידי, כשאחד מהחלקים מתייחס לנסיגה. הוא אמר שלא שוחח על כך עם הישראלים (מה שלא היה מדויק) אבל שהוא מוכן להמשיך בכל זאת, רמז נוסף לכך שהוא מוכן להתקדם בלי לדבר עם הישראלים.
בהמשך הציע קיסינג'ר לכלול בהחלטה על הפסקת אש גם קריאה למשא ומתן מיידי וישיר בין הצדדים. הפעם ברז'נייב הסכים. כמו סאדאת, הוא הסכים לוותר על קריאה ישירה לנסיגה ישראלית או על הזכרת גבולות 1967. די היה לו בהתייחסות המוגבלת של החלטה 242 לנסיגה ישראלית מהשטחים. בדיוק כמו שקיסינג'ר חישב, הלחץ הצבאי הישראלי חולל פלאים.
קיסינג'ר העלה את נושא השבויים הישראלים. הוא ידע שסוגיית השבויים מטרידה מאוד את גולדה. הם הסכימו ששניהם ילחצו להחלפת כל השבויים באופן מיידי. הם סיכמו ששגריריהם באו"ם יקראו יחד לישיבת מועצת הביטחון בתשע בערב שעון ניו־יורק באותו ערב. הפסקת האש תיכנס לתוקפה 12 שעות אחרי חתימת ההסכם. חשוב לציין, לנוכח מה שהתרחש בהמשך, שלא היה שום דיון על הפיקוח על ביצוע הפסקת האש. בהתרגשות שיצר שיתוף הפעולה הטרי ביניהם, גם ברז'נייב וגם קיסינג'ר הניחו שלקוחותיהם ייאלצו לקבל למה שיכתיבו להם.
קיסינג'ר חזר לבית האירוח ושלח הנחיות לסקוקרופט להתקשר לדיניץ ולתת לו מכתב מניקסון לגולדה (שקיסינג'ר ניסח). המכתב דחק בראש ממשלת ישראל לראות בהפסקת הלוחמה הישג נכבד: ישראל תמשיך להחזיק בשטחים שכבשה, יהיה משא ומתן ישיר, ישראלי־ערבי, לראשונה מאז הסכמי שביתת הנשק ב־1948, ולא יהיה שום אזכור לנסיגה או לגבולות 1967.
קיסינג'ר, בטוח שישראל תציית, הלך לנמנם. כשהתעורר התבשר שהנחיותיו לא בוצעו בגלל תקלה בתקשורת. כתוצאה מכך התקצר בארבע שעות פרק הזמן שהיה לקבינט הישראלי לעבור על ההסכם. כאשר גולדה קיבלה את נוסח ההסכם היא התלוננה באוזני סקוקרופט על חלון הזמנים הקצר, בעיקר בהתחשב בזמן שייקח לשריה להגיע מבתיהם לקריה.
שרי הקבינט התכנסו בחצות. בשעה 1:30 לפנות בוקר, הקבינט קיבל את מכתבו של ניקסון שהפציר בהם לקבל את הסכם הפסקת האש. ואז הגיעה הודעה משר החוץ הבריטי, סר אלק דאגלס־יום, שקראה לישראל לקבל את ההסכם. גולדה הבינה שקיסינג'ר תידרך את הבריטים לפני שטרח להודיע לה. היא אמרה לשריה שקיסינג'ר לא עמד בהבטחה שלו, אבל כעת ישראל לא יכלה לשנות את ההסכם, לדחות אותו או להתנגד לו מבלי לפגוע ביחסיה עם ארה"ב. אם תעשה זאת, היא לא תקבל עוד נשק שחיוני לקיומה. אנחנו לא יכולים אפילו להתנות את הפסקת האש בהשבת השבויים הישראלים, אמרה בצער. "כשאין ברירה, אין ברירה".
בשעה ארבע לפנות בוקר בתל־אביב, כשמועצת הביטחון כבר החלה בדיוניה בניו־יורק, הקבינט הישראלי הצביע פה אחד לקבל את הפסקת האש, בתנאי שמצרים וסוריה יעשו כך גם הן.
קיסינג'ר הטיל לשולחן קלפי מיקוח: הקלף שפעל על הישראלים היה הרכבת האווירית; הקלף שפעל על המצרים והסובייטים היה הלחץ הצבאי הישראלי. קיסינג'ר טען מהרגע הראשון שארצות־הברית חייבת לעמוד לצד ישראל בשעת מצוקתה כדי שתוכל לחלץ ממנה ויתורים בהמשך. הוא צדק.
ביום ראשון בלילה הצביעה מועצת הביטחון של האו"ם פה אחד בעד החלטה 338. הפסקת האש הייתה עתידה להיכנס לתוקף בשטח בשעה 18:52 ביום שני, 22 באוקטובר, 16 יום לאחר תחילת המלחמה. הדיפלומטיה של קיסינג'ר רשמה ניצחון, אבל המשבר היה רחוק מסיום.
ביום שני, 22 באוקטובר, בשעה אחת בצהריים, מטוס הבואינג 707 של קיסינג'ר נחת בלוד. לצד המדרגות עמד שר החוץ אבא אבן. מאות ישראלים הגיעו לטרמינל כדי להביע את הערכתם לאמריקה, ידידת אמת בשעת צרה. כשקיסינג'ר הגיח מהמטוס הם פרצו במחיאות כפיים סוערות. עבור קיסינג'ר, זה היה "אחד הרגעים המרגשים ביותר בשנות כהונתי", אבל כשלחץ את ידו המושטת של אבן הוא אמר: "אני מניח שגולדה כועסת עליי".
במהלך הנסיעה לבניין המדרשה של המוסד, לפגישה עם גולדה, הוא ציין בפני אבן שהוא יודע שלא כל הישראלים כועסים עליו. הוא קיווה שגולדה תראה את התוצאה הכוללת כניצחון: המשא ומתן המתקרב יצליח לכפר על זעמה על שלא התייעץ איתה לפני ההחלטה.
בחוכמתה, גולדה לא גערה בו. במקום זאת התמקדה בחששותיה מפני העתיד. בתרחיש הגרוע ביותר מבחינתה - האמריקאים והסובייטים כופים יחד את גבולות 1967 על ישראל - אותו הסדר שניקסון הורה לקיסינג'ר להציע לברז'נייב. קיסינג'ר הבין כמה כבד העול שמונח על כתפיה. "היא הייתה שבורת לב לא בגלל הסבל ממה שהיה, אלא ממה שציפתה שעתיד לבוא", הוא ציין.
קיסינג'ר פתח בהסבר מפורט למה החלטה 242 טובה יותר לישראל מהחלופות שהצליח למנוע. הוא טען שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע וכי ברז'נייב "צרח שצריך ליישם את כל החלטות האו"ם" (זה היה סיפור בדוי). גולדה רצתה את הבטחתו שהניסוח המעורפל אכן יסתכם במשא ומתן ישיר.
לאחר שדאגה זו הוסרה מליבה, היא הפנתה את תשומת ליבו לשבויים. קיסינג'ר אמר שהוא סמוך ובטוח ששר החוץ הסובייטי גרומיקו וברז'נייב יטפלו בנושא במהירות. ברגע נוגע ללב היא פלטה, "אני לא יכולה לחיות כך... איך אוכל להתמודד עם האמהות והנשים של הבחורים האלה". בסערת רגשות הוסיפה: "אני יודעת מה עשית. בלעדיך אני לא יודעת איפה היינו היום". האחיין הסורר זכה למחילה, לפחות לאותו רגע. ליבו יצא אליה.
קיסינג'ר הגיב בהצעה שלא ציפתה לה אך גם לא יכלה לסרב לה: "לא תיתקלי במחאות אלימות מוושינגטון אם יקרה משהו הלילה, במהלך הטיסה שלי לוושינגטון", אמר. "אם הם לא יפסיקו, גם אנחנו לא", השיבה גולדה. "גם אם הם כן...", הגיב קיסינג'ר. הוא נתן אור ירוק לעוד 24 שעות של פעילות צבאית ישראלית לאחר הפסקת האש.
בארוחת הצהריים הצטרף אליהם שר הביטחון דיין שלא היסס להביע את דעתו: "אני רוצה לא לעצור", אמר. הוא שאל אם יש מנגנון כלשהו לקביעת קווי הפסקת האש. "לא. אני חושב שהמציאות תקבע אותם", אמר קיסינג'ר.
"המהלכים שלנו בחזית המצרית היו מוצלחים מאוד. באת מוקדם מדי", נזף דיין. "עכשיו, כשאין קו הפרדה בין הכוחות, יצוצו בעיות". דיין הסביר שבצידה המערבי של התעלה הלחימה נמשכת בכל עוזה. קיסינג'ר החליף נושא.
מה יקרה אם נכבוש את פורט פואד, בקטע הצפוני של התעלה, שאל דיין. קיסינג'ר אמר שהוא לא יתנגד. מאוחר יותר היו לו ספקות לגבי פורט פואד, אבל הוא רמז בבירור שאינו מתנגד לכך שצה"ל ימשיך בהתקדמותו.
הרמטכ"ל דדו אלעזר נכנס לחדר. האם אתם מסוגלים לנתק את הארמייה השלישית, שאל קיסינג'ר. הוא לא התכוון לכך, אבל הקצינים הבינו שארצות־הברית לא תמנע מהם לעשות זאת.
לאחר שקיסינג'ר המריא לוושינגטון הישראלים פעלו לנצל את הפרצה שהעניק להם. בשמונה בבוקר ביום שלישי, 23 באוקטובר, דדו דיווח לדיין שהמצרים פתחו באש אחרי שהפסקת האש נכנסה לתוקפה. הוא קיבל את רשותו של דיין להורות על מתקפה כוללת. שעה לאחר רדת החשיכה הגיעו הכוחות הישראליים לפאתי העיר סואץ, המרכז הלוגיסטי העיקרי ממנו קיבלה הארמייה השלישית אספקה, והשתלטו על נתיב האספקה, סביב ג'אבל עתקה. 30 אלף מצרים היו כעת מכותרים בידי צה"ל.
בספריו של קיסינג'ר הוא מודה שכשגילה על הפעולות הצבאיות הישראליות, הייתה לו "תחושה רעה" שאולי הוא "עודד אותם". כששאלתי את קיסינג'ר למה קרץ לישראלים כשהם כבר הסכימו להפסקת האש, הוא אמר שהניח שצה"ל ישיג עוד כמה קילומטרים בצפון התעלה (דיין אכן שאל על פורט פואד). "לרגע לא עלה על דעתי שזה ייצור הבדל אסטרטגי עצום. חשבתי שזה ייתן להם ביטחון שהאינטרסים הביטחוניים שלהם חשובים לנו. זו הייתה תקופה מאוד רגשית, חשבתי שישראל עוברת תקופה קשה מאוד שבה אנחנו נצטרך לנהל את המשא ומתן. דיברתי על משהו שישפיע על יום לחימה. לא חשבתי שהם יתפסו את כל הארמייה השלישית".
יש הסבר נוסף, אחד שלא מופיע בדרך כלל בלקסיקון הדיפלומטי: אשמה. על אף כל התמרונים והמנגנונים שהפכו את קיסינג'ר ליעיל כל כך, הוא לא היה רק פוליטיקאי פרגמטי וקר לב, בייחוד בעניינים הנוגעים לישראל. בליבו, הוא היה סנטימנטלי. הרגש חנק את גרונו כשאמר לדיניץ מוקדם יותר במשבר, שהוא לעולם לא יאכזב את ישראל. עם זאת, כשהגיע למוסקבה וגילה שההתקדמות הצבאית הישראלית הצליחה מעבר לציפיותיו, הוא ניצל את ההזדמנות, בניגוד להבטחה שלו לישראל. כשנחת בישראל הוא היה במגננה: הוא הרגיש אשם.
לאחר שגולדה הודתה לו בהתרגשות על תמיכתו הוא החליט להציע לה עוד זמן ועודד אותה לנצל אותו, רמז לדיין שלא ידאג מהפרת הפסקת האש, ודן במטרות צבאיות ספציפיות עם אלופי צה"ל. נראה כאילו חשב בליבו ולא בראשו. כך נוצר העימות החמור ביותר בין שתי מעצמות־העל מאז משבר הטילים בקובה.
ככל שהלחימה נמשכה החריפו דאגותיו של סאדאת. דיווחו לו שטנקים ישראליים מתקדמים לעבר קהיר. הוא כתב לניקסון - התכתבות ראשונה ביניהם - וביקש רשמית התערבות של ארצות־הברית, "גם אם זה יצריך שימוש בכוחות צבאיים", כדי להבטיח את יישום ההחלטה על הפסקת אש.
סאדאת הודיע פומבית שהוא מבקש לכנס את מועצת הביטחון כדי שתאמץ החלטה על שיגור כוחות אמריקאיים וסובייטיים למזרח התיכון. סאדאת חצה בכך את הקו האדום של קיסינג'ר. כפי שקיסינג'ר סיפר מאוחר יותר, "לא פעלנו במשך שנים להפחתת הנוכחות הצבאית הסובייטית במצרים רק כדי לשתף פעולה בהחזרתה כתוצאה מהחלטת או"ם".
זה היה מאוחר מדי. בשבע בערב ביום רביעי, 24 באוקטובר, דיווח דוברינין לקיסינג'ר שהסובייטים יצביעו במועצת הביטחון בעד החלטה על שיגור כוחות צבאיים. 20 דקות מאוחר יותר דוברינין התקשר שוב כדי להודיע שהפוליטבירו זועם על מה שכינה, המעילה באמון של קיסינג'ר, "בכך שנתן לישראלים לעשות מה שהם רוצים". במוסקבה גמרו אומר לשלוח חיילים כדי שיפרידו בין הכוחות הלוחמים וישחררו את המצרים מאחיזת החנק הישראלית.
בעשר בלילה, בהודעה בקו החירום, איים ברז'נייב על ניקסון. המנהיג הסובייטי האשים את ישראל ש"קראה תיגר במצח נחושה" על שני הצדדים. הוא דחק בניקסון להצטרף אליו בשליחת "כוח חירום צבאי סובייטי ואמריקאי" למצרים בדחיפות כדי ליישם את הסכם הפסקת האש. אם ארצות־הברית לא מעוניינת לפעול יחד בנושא, הוא הוסיף, "אומר זאת ישירות... ניאלץ להתמודד בדחיפות עם הצורך לנקוט פעולות מתאימות באופן חד־צדדי". הוא דרש "תשובה ברורה ומיידית".
קיסינג'ר כינס פגישה דחופה של ראשי המועצה לביטחון לאומי ב־22:40 באותו ערב. לפני כן הוא התייעץ עם ראש הסגל של ניקסון, אלכסנדר הייג. הוא טען באוזניו שהם חייבים "להילחם עד הסוף". הייג הסכים, אבל שאל אם קיסינג'ר שוחח על כך עם הנשיא. קיסינג'ר ענה שלא. בשיחת טלפון נוספת בהמשך הערב, קיסינג'ר שאל את הייג אם כדאי שיעיר את הנשיא משנתו. הפעם הייג ענה שלא. "ידעתי מה פירוש הדבר", ציין קיסינג'ר. "הוא חשב שהנשיא טרוד מדי".
בפגישת המועצה לביטחון לאומי טען קיסינג'ר שעליהם להתנגד לכל התערבות צבאית סובייטית, אחרת הם יחמיצו את ההזדמנות להוציא את מצרים מהמעגל הסובייטי. ברית־המועצות תהפוך שוב לשחקנית המרכזית במזרח התיכון.
האמריקאים סקרו את ההיערכות הסובייטית: שבע דיביזיות מוטסות נכנסו לכוננות, הרכבת האווירית הסובייטית למצרים ולסוריה נפסקה בפתאומיות, מה שפינה כלי תחבורה אוויריים להטסת חיילים למצרים; רכבת ימית כבדה עמדה לצאת לדרך, ייתכן שכדי להוביל כלי נשק שישמשו את הדיביזיות המוטסות. הייג צפה שהסובייטים יתחילו לנוע באור יום, בתוך כמה שעות. קיסינג'ר טען שאת ההצעה הסובייטית חייבים לדחות בדרך שתזעזע את הסובייטים עד כדי כך שינטשו את המהלך החד־צדדי שאיימו לבצע. הבכירים הסכימו על תגובה קשה.
כדי לוודא שברז'נייב והפוליטבורו לא יפקפקו בנחישות האמריקאית בעיצומו של משבר ווטרגייט, ראשי זרועות הביטחון קיבלו שורה של החלטות חירום. כל הכוחות הצבאיים האמריקאיים בעולם, כולל פיקוד האוויר האסטרטגי, נכנסו לכוננות ברמה 3. זו רמת הכוננות הגבוהה ביותר בעיתות שלום (רמה 2 מיועדת לסכנת התקפה מיידית; רמה 1 מיועדת למלחמה). שלושה כוחות משימה הכוללים נושאות מטוסים נשלחו למזרח הים התיכון. אלפיים נחתים מכוחות הכוננות האמפיביים שבסיסם בכרתים קיבלו הוראה לצאת לדרך. הדיביזיה המוטסת ה־82 וכל הכוחות האמריקאיים המוצבים באירופה נערכו לקריאה, ו־75 מפציצים אסטרטגיים מדגם בי־52 נקראו לחזור מגואם לצפון אמריקה.
בשעה 5:40 בבוקר יום חמישי, אחרי שהיה לקרמלין די זמן לעקוב אחר תזוזת הכוחות האמריקאיים, נשלחה הודעה מניקסון לברז'נייב דרך השגרירות הסובייטית בוושינגטון. בהודעה דחה ניקסון את הצעתו של ברז'נייב להתערבות צבאית. במקום זאת, תוודא ארצות־הברית שישראל תעמוד בתנאי הסכם הפסקת האש, וכל הפרה שיבצע מי מהצדדים תהיה נתונה לטיפול משקיפים שידווחו למועצת הביטחון של האו"ם. "בנסיבות אלו", פסק ניקסון, "עלינו לראות בהצעתכם לפעולה חד־צדדית, עניין מדאיג ביותר שאת תוצאותיו לא ניתן לצפות".
לאחר פגישת הבכירים זימן קיסינג'ר את דיניץ לבית הלבן ונתן לו עותק מתשובתו של ניקסון לברז'נייב. כשגולדה קראה אותה באוזני הקבינט הישראלי שעה מאוחר יותר, השרים "התעודדו והתרשמו מאוד", לדברי אבן. בכל ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל היא לא קיבלה את תוכנה של הודעת חירום ששלח הנשיא האמריקאי למקבילו הסובייטי לפני שהתקבלה במוסקבה.
קיסינג'ר נמנע מללחוץ על דיניץ. להפך: הוא הסביר לו שאם ינחתו הכוחות הסובייטיים בקהיר, יידרשו להם ארבעה או חמישה ימים להתארגן ולהגיע לתעלת סואץ. בזמן הזה, משימתה הראשונה של ישראל תהיה להשמיד את הארמייה השלישית. כך ארצות־הברית וישראל לא יצטרכו להתייצב בפני כוחות סובייטיים ומצריים.
עמדתו הקשוחה של קיסינג'ר נבעה במידה רבה מחששו שברית־המועצות החליטה לנצל את העובדה שלארצות־הברית "אין נשיא מתפקד". "הם מצאו נשיא נכה בבית הלבן ולמה שלא ינצלו את זה", אמר להייג לפני הפגישה. למעשה, בזמן שהחלטות גורליות, בעלות פוטנציאל להתנגשות צבאית בין שתי מעצמות־העל, הועברו מהבית הלבן להנהגה הסובייטית בשמו של ניקסון, הנשיא הסתגר בחדר השינה שלו בקומה השנייה. הוא העביר את הלילה בשינה עמוקה.
ממש לפני כינוס הפגישה ב־22:20, שאל הייג את קיסינג'ר שוב, אם הוא שוחח עם הנשיא. "לא, לא דיברתי איתו. הוא רק יתחיל לזרוק האשמות", השיב קיסינג'ר. בזיכרונותיו קיסינג'ר תיאר את מצב רוחו של ניקסון באותם הרגעים כ"עצבני ורגשני". הייג תיאר אותו כ"על סף התמוטטות". קיסינג'ר נזכר בשיחתו עם ניקסון מוקדם יותר באותו ערב. "הוא דיבר על קיצו הפוליטי, אפילו על קץ פיזי". הוא היה "שרוי בשיתוק שלפני חלום בלהות".
לא הייתה בכך הפתעה. באותו יום הכריזה ועדת המשפט של בית הנבחרים על כוונתה לאשר פתיחת חקירה לקראת הדחת הנשיא. ניקסון הבין שקיצו הפוליטי קרב. בייאושו, פרש לחדר השינה שלו.
קיסינג'ר חשש שאם תתגלה האמת, המדינה תעמוד בסכנה גדולה. יריבותיה של אמריקה ינצלו את המצב. הוא חטא בתגובת יתר.
למרבה האירוניה, מסמך סובייטי שפורסם לאחרונה חשף שברז'נייב כלל לא תיכנן לנצל את המשבר הפוליטי באמריקה, אלא עבר התמוטטות פיזית ונפשית משלו, במקביל לניקסון. מתברר שהוא התמכר לכדורי שינה שכאשר שולבו עם וודקה (הוא היה ידוע כשתיין גדול) שיבשו עליו את דעתו. הלחץ הנוסף שהיה נתון בו בגלל המלחמה במזרח התיכון הותיר אותו מותש עד כדי כך שפרש לדאצ'ה שלו בזאווידובו. כך קרה, שברגעים המכריעים ביום רביעי, 24 באוקטובר, כשמנהיגי ברית־המועצות וארצות־הברית החליפו ביניהם איומים במלחמה, שני המנהיגים היו שרויים בעולם אחר.
מה גם שאיומים לא באמת היו. קיסינג'ר טעה בהבנתו את החישובים הסובייטיים. בניגוד להערכתו, לפוליטבירו לא היה שום עניין בכניסה למלחמה במזרח התיכון. על פי דוברינין, הכוחות הסובייטיים לא היו מוכנים יותר מהאמריקאיים למעורבות בקנה מידה גדול. מטרת המסר המאיים לניקסון הייתה "לעורר פחד בוושינגטון ולהכריח נקיטת אמצעים מתאימים כלפי ישראל".
כשהודעתו של ניקסון התקבלה מהשגרירות הסובייטית ב־25 באוקטובר בשעת בוקר מוקדמת, הפוליטבירו היה מרוצה: ארצות־הברית תלחץ על ישראל כדי לוודא שתשתף פעולה עם הסכם הפסקת האש באופן מלא. איומם בפעולה חד־צדדית מנע השפלה ממצרים. אי לכך, הפוליטביורו החליט שהתגובה הטובה ביותר היא היעדר תגובה.
משנוטרל המשבר בין המעצמות והפסקת האש התייצבה, קיסינג'ר היה להוט לפתוח בדיפלומטיית השלום שלו. אבל קודם הוא נאלץ לטפל במקור המשבר: מצבה הנואש של הארמייה השלישית. ביום שישי, 26 באוקטובר, הידרדר המצב בחזית. המצרים פתחו באש, כנראה בניסיון לשרוד, והישראלים השיבו באש. קריאת עזרה נוספת מסאדאת מיהרה לבוא.
הבעיה הדחופה הייתה אספקת משאבים הומניטריים כמו מים, אוכל ותרופות הן לחיילי הארמייה השלישית והן לתושבי העיר סואץ, שהיו גם הם תחת מצור. ישראל, שקיסינג'ר ביקש ממנה להתכונן להשמדת הארמייה השלישית לפני זמן כה קצר, לא התנדבה להציל אותה. שרי הקבינט הישראלי, שעננת בחירות ריחפה מעל ראשיהם, ייחלו לניצחון מוחץ, אם לא השמדה של הארמייה השלישית לפחות לאלץ אותה להיכנע או לסגת.
קיסינג'ר חתר להפך מזה. הוא האמין שכניעת הארמייה תערער את שלטון סאדאת ותוביל למשבר בין המעצמות. יתרה מכך, הוא רצה מאוד לעצב את תוצאות המלחמה כך שייצרו איזון חדש שבו אף צד לא חש מובס, ואז ישראל המיוסרת ומצרים אסירת התודה יוכלו לגשת לשיחות שלום בתיווך אמריקאי. הישרדותה של הארמייה הייתה אמצעי הכרחי.
מזכיר ההגנה שלזינגר והפנטגון הציעו שארצות־הברית תעביר בעצמה אספקה לארמייה, או לחלופין תקטע את אספקת הנשק לישראל. אבל קיסינג'ר לא רצה בעימות עם ישראל על נושא צבאי, גם לא במעמד של ספק לשני הצדדים במלחמה, גם לא בקרב עם תומכי ישראל בקונגרס. הוא בחר בלחץ דיפלומטי דיסקרטי על ישראל.
בשורת שיחות טלפון לדיניץ שהחלו ב־26 באוקטובר בבוקר והסתיימו מאוחר באותו הלילה, קיסינג'ר ביקש לשכנע את גולדה לפתוח מעבר לשיירות אוכל, מים וציוד רפואי. כשלא קיבל תשובה עד שעות אחר הצהריים המוקדמות, התקשר לדיניץ והזהיר אותו שישראל תתמודד עם "לחץ בלתי נסבל אם זה יימשך".
דיניץ התעקש: "לא נפתח את הכתר ונשחרר צבא שבא להורגנו. לא קרה כדבר הזה בכל ההיסטוריה הצבאית", אמר. קיסינג'ר ידע דבר או שניים על היסטוריה צבאית. "מעולם גם לא קרה שמדינה קטנה גרמה למלחמת עולם בדרך כזאת", השיב בחריפות. "יש גבול שמעבר לו לא תוכלו לדחוק את הנשיא. שחקו את המשחק שלכם ותראו מה יקרה".
שלוש שעות מאוחר יותר, דיניץ התקשר עם הצעה לשיחות ישירות בדרג צבאי עם המצרים. ישראל תציע למצרים משהו שהוא "לא כניעה ולא השפלה, אלא דרך מוצא מכובדת ממצבם". קיסינג'ר לא התרשם מהאמירה המעורפלת הזאת. בכל זאת העביר את ההצעה לחאפז איסמעיל כשהוא מבהיר שהוא לא ממליץ למצרים לקבל אותה.
בינתיים, בשל דחיפות המצב והסכנה לתוכניות האסטרטגיות שלו, קיסינג'ר החליט להציב אולטימטום. בלי לדבר עם ניקסון, קיסינג'ר התקשר לדיניץ וחזר, הפעם בשם הנשיא, על כך שארצות־הברית לא תתיר את השמדת הארמייה השלישית. הוא דרש שישראל תסכים לספק ציוד שאינו צבאי, ואיים שאם לא תעשה זאת, ארצות־הברית תחבור לחברות אחרות במועצת הביטחון כדי "לאכוף" את החלטה 338.
בעגת מועצת הביטחון, למילה "לאכוף" יש משמעות מיוחדת. קיסינג'ר רמז שארצות־הברית עלולה לפעול בכפוף לפרק 7 במגילת האו"ם, המתיר חרם כלכלי מצד כל המדינות החברות ומתיר שימוש בכוח כדי לטפל ב"איומים על השלום, הפרות של השלום ומעשי תוקפנות". זו המקבילה הדיפלומטית לכוננות רמה 3.
גולדה התייחסה לאיום ברצינות: היא החליטה לשחרר את הכתר. "נראה שהם (ניקסון וקיסינג'ר) נתונים לאיומים של ברז'נייב וסאדאת", אמרה לשרי הקבינט.
בקיסינג'ר היא נזפה במסר אישי קשה. היא הודיעה לו שבכוונתה לדווח לקבינט על כל מה שדרש ממנה, "כדי שמצרים תוכל להכריז שהתוקפנות שלה הביאה לה ניצחון". היא גילמה את תפקיד הקורבן ואמרה שהיא לא משלה את עצמה: "שני הכוחות הגדולים יכפו עלינו הכול. ישראל נענשת לא על מעשיה אלא בגלל גודלה ובגלל שנותרה לבדה".
קיסינג'ר נפגע עמוקות. הוא האמין שתגובתה נוסחה במטרה שתודלף, כפי שוודאי יקרה לאחר שתחלוק אותה עם הקבינט. והוא ידע שאז תשמש הודעתה כדי להפעיל נגדו את הקהילה התומכת בישראל בוושינגטון. ניקסון לא היה מגבה את קיסינג'ר בנסיבות האלו. היו לו בעיות משלו.
בדיוק כשצצה הסכנה לעימות פומבי בין ארצות־הברית לישראל, סאדאת הציל את קיסינג'ר. בשבת, 27 באוקטובר, בשעה 3:07 לפנות בוקר, קיבל חדר המצב של הבית הלבן הודעה מחאפז איסמעיל: מצרים מסכימה להצעת ישראל לשיחות צבאיות ישירות. איסמעיל הציע פגישה בין קצינים בכירים. המיקום יהיה הקילומטר ה־101 בכביש בין קהיר לסואץ. לפני הפגישה תהיה הפסקת אש מוחלטת. דרישתו היחידה הייתה הסכמה ישראלית לשיירה אחת בלבד של ציוד לא צבאי לעיר סואץ ולארמייה השלישית.
קיסינג'ר התקשר לדיניץ בתדהמה. הוא תיאר זאת כנס ודחק בגולדה לקבל את הצעתו של איסמעיל. היא נעתרה; למעשה קיבלה את הצעתה שלה לשיחות בין צבא לצבא. מלחמת יום הכיפורים הסתיימה. עידן חדש של השכנת שלום בהובלה אמריקאית עמד להתחיל.
מרטין אינדיק היה שגריר ארה"ב בישראל פעמיים תחת הנשיא קלינטון. מאמר זה הוא קטעים מספרו העתיד לצאת לאור, "אשף המשחק: הנרי קיסינג'ר ואמנות הדיפלומטיה במזרח התיכון" (קנוף, אוקטובר 2021).
פורסם לראשונה: 07:36, 10.09.21
