אתמול (שבת) העלתה שמסייה חסאני, אמנית הגרפיטי והקריקטורות המוערכת מאפגניסטן, את הציור האחרון שלה לרשת. גם בו מככבת הדמות המפורסמת - אישה צעירה, עיניה עצומות תמידית ומעליהן ריסים כהים, ארוכים, ללא שפתיים. בציור הזה היא יושבת על גג בין בניינים אפלים, שנראים נטושים והרוסים, עציץ חרב למרגלותיה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לציור העגמומי נתנה את הכותרת "העיר שלי ‑ שקט, פחד", והוסיפה רק: קאבול, אפגניסטן. כמה ימים קודם לכן פירסמה חסאני קריקטורה חזקה נוספת: שטר קרוע של דולר, מטוס באוויר, ודמותה נטולת השפתיים מתייפחת, מנסה לפלס לעצמה דרך. על הקריקטורה הזאת הסבירה: אני לא מסוגלת לראות את ההרס והכאב בקאבול שלי ולהיות חסרת מולדת. עצם המחשבה שיהיה עליי להגר מארצי, חותכת בבשרי. אפגניסטן היא הזהות שלי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מאז נעלמו עקבותיה של האמנית שהתפרסמה עוד לפני עליית הטאליבן. העולם מחפש את חסאני ובעלה, איש הקולנוע הארון נורי. איש לא יודע אם הצליחו לעלות על מטוס ברגע האחרון ולברוח, אם נמלטו מקאבול לעיר אחרת באפגניסטן והם חיים שם בזהות בדויה, או שמא אנשי הטאליבן הצליחו לעלות על עקבותיהם, עצרו אותם או רצחו אותם בדם קר. חסאני עצמה רמזה, אחרי שהטאליבן הצליח לכבוש את קאבול, שהיא יודעת שחייה מעכשיו בסכנה והיא מתכוננת להימלט. אבל לא אוכל לעזוב את המדינה שלי, התעקשה לכתוב, אני מקווה להיעלם.
היא נולדה בשם אום אלבנין (אם הבנים) לפני 33 שנים באיראן, לשם נמלט אביה מאימת כנופיות הטרור. כשהייתה בת 17 חזרו בני המשפחה לקנדהר שבאפגניסטן, וחסאני, תלמידה מצטיינת, בחרה לעצמה עיסוק יוצא דופן. היא החלה לצייר על קירות ברחובות העיר והסבירה ש"אין לאנשים סבלנות או תקציב לבקר במוזיאונים או בגלריות".
הדמות יוצאת הדופן שציירה, התנוססה על הכיכרות הגדולות של קנדהר. אחר כך עברה עם כן הציור, המברשות והצבעים לקאבול. עשרות ילדים ועוברי אורח מיהרו להקיף את הציירת בפעולה, יוצרים עבורה מעגל ביטחון, שלא ינסו לפגוע בה או להרוס את יצירותיה.
במקביל, שימשה חסאני כמרצה אהודה מאוד בחוג לאמנות באוניברסיטת קאבול. גם בעלה, הארון נורי, עבד כמרצה בחוג לקולנוע והפיק סרטים דוקומנטריים. עשר שנים היו בני הזוג בשיא תהילתם, וחסאני נסעה ברחבי העולם - לאיראן, ארצות־הברית, אירופה ואוסטרליה, כדי להציג את ציוריה, להרצות על הדמות המיוחדת שהמציאה, ובעיקר סיפרה על "האנשים הטובים של אפגניסטן".
בעשר שנות פעילותה הקפידה חסאני להדגיש שלציורים יש הרבה יותר כוח מאשר למילים, ולכן, זו הדרך שאימצה כדי להילחם בדיכוי הנשים באפגניסטן. היא גם דאגה להבהיר שלא במקרה אין לגיבורה שלה, בת דמותה, שפתיים לזעוק – כי הגברים לא יקשיבו ממילא, ועיניה תמיד כבויות מאחורי ריסים ארוכים.
ב־2010, אחרי שהשלימה את התואר השני והחלה בלימודי הדוקטורט בפקולטה לאמנויות בקאבול, יצאה חסאני לראשונה להרצות בבריטניה. כשחזרה, החליטה להתמקד באמנות הרחוב. באחד מציוריה הראשונים ציירה את דמות האישה מאחורי בורקה שכיסתה את כל פניה והותירה מקום צר, מטושטש לשתי העיניים. הדמות הזאת יושבת על גרם מדרגות בשום מקום, מתבוננת בדגים המתים מסביב, מהרהרת בפחד עצום על מר גורלה.
בשלב מסוים הפסיקה לצייר את הנשים מאחורי כיסוי הראש המלא "כי אני רוצה להראות שנשים יכולות למלא תפקידי מפתח". ב־20 שנות הממשל האמריקאי באפגניסטן דיברה, בלי פחד, על "האישה החדשה", ועל "הנשים החזקות של אפגניסטן". אסור לשכוח, הזהירה בהרצאות באירופה, את הטרגדיות שלהן. אני הפה שחסר להן. אני משתמשת בציורים שלי כדי להזכיר שאסור לוותר על הנשים הגיבורות של אפגניסטן.
באחד הראיונות שנתנה חשפה גם סוד: "לעיתים קרובות גברים מנסים להיטפל אליי. מסוכן מאוד לאשה לעמוד לבדה ברחוב באפגניסטן. מצד אחד מבקשים שאבין את המטרידים, כי הם מעולם לא נתקלו באישה שעומדת ומציירת על קירות. מצד שני, הגיע הזמן שהמטרידים האלה יבינו, שמעמדה של האישה שווה לזה של הגבר, ואני ההוכחה הטובה ביותר לכך".
חסאני הספיקה להשתתף בתערוכות ולהציג תערוכות יחיד לפחות 50 פעם מחוץ לאפגניסטן. ב־2014 הוכתרה על ידי המגזין האמריקאי "פוריין פוליסי" כאחת מ־100 הנשים המשפיעות בעולם וזכתה באין־ספור פרסים בינלאומיים. לפני חמש שנים גם ייסדה את פסטיבל הגרפיטי של אפגניסטן. "אני רוצה לצבוע את הזיכרונות הרעים של הארץ שלי", הסבירה, כשעברה לצייר גם באדום זוהר ובכחולים בהירים וכהים. אבל בשנה האחרונה ציוריה קיבלו גוונים אחידים: הנערה המתחננת על חייה בגווני חום בהיר או טורקיז, להדגיש את ההבדל מול ה"רשעים" שלא נקבה בשמותיהם, תמיד בשחור.
אחד מציוריה המפורסמים של חסאני מציג אותה מול בריוני הטאליבן, כשהיא נושאת בזרועותיה פסנתר. היא הסבירה שמאחר שלא מקשיבים יותר לנשים, הפסנתר הפך להיות הקול שלהן. "אני מנסה להשמיע צלילים שיספרו כמה רע בארצי, כדי ללכוד את תשומת הלב, אבל 'הרשעים' אוטמים בכוונה את האוזניים". אחר כך ציירה את הדמות הנשית מחזיקה עציץ שמפיץ אלומת אור, כורעת על ברכיה מול "הרשע".
הציור הזה לכד מיד את סקרנותו של העולם והנשים באפגניסטן החליטו שזה הרגע להסתגר בבתים, לא לצאת. הרופאות נעדרו מבתי החולים ומרצות לא הגיעו לאוניברסיטה. ככל שמתרחקים מעיר הבירה קאבול, מגלים שבמקומות הציבוריים מסתובבים כיום רק אנשי הטאליבן, וצעירים בני המקום, שיוצאים לשליחות במכולת או בבית המרקחת, וממהרים לחזור הביתה ולהסתגר. כבר עכשיו מדווחים ששליחי שלטון הטרור עוברים מבית לבית, מוציאים אנשים ומעלים אותם על כלי רכב בדרך לתחנות המעצר, וגם מוציאים להורג עשרות תושבים בכל יום.
סדרת הציורים האחרונה של חסאני נשאה את הכותרת "מוות וחשיכה". באחד מהם נראית צעירה לבושה בשמלה כחולה, ארוכה, חסרת צורה, כיסוי ראש בהיר מחמיר מכסה את ראשה, שיורדת על הברכיים, להתחנן על חייה בפני בריון לבוש שחורים וחמוש ברובה. העציץ שבתוכו אלומת האור הבהירה מתגולל לרגליה, ורגלו של איש הטאליבן נראית כמי שבעטה בו. מעריציה הרבים של חסאני ברחבי העולם נזעקו לאחר שראו אותו: תאספי את עצמך, ותברחי, האיצו בה. אין לך מה לחפש יותר באפגניסטן, את בסכנה גדולה.
למרות זאת, ניתן להבחין פה ושם בניצנים עקשניים של מחאה. מאה נשים אמיצות יצאו באמצע השבוע שעבר לרחובות קאבול. לוחמי טאליבן מיהרו להקיף את החבורה, אבל נראה שמישהו בכיר מאוד בהנהגת הארגון, נתן הוראה מפורשת לא להתקרב אליהן או להפריע להפגנה. למרות זאת, דיווחים אנונימיים בכפרים הנידחים של אפגניסטן מצביעים על תופעה מסוכנת שחוזרת על עצמה מימי השלטון הקודם של הטאליבן, לפני 20 שנה: הלוחמים חוטפים ילדות ונערות ומודיעים כי יתחתנו איתן. לא ברור כמה נשים מחזיק אותו לוחם, מה יהיה תפקידה של האומללה החטופה בתוך המשפחה ואם ניתן יהיה לפדות את הנערות בכסף.
חסאני נודעה בשנים האחרונות כ"באנקסי של אפגניסטן", על שמו של צייר הרחוב והאקטיביסט החברתי האנונימי, שאותו לא פגשה מעולם. היא לא מחתה נגד הכינוי שהוצמד לשמה, אבל דאגה להבהיר ש"יש הבדל בולט: לבאנקסי המקורי אין סיבה לדאגה". הבדל בולט נוסף הוא שבנקסי משלב גם הרבה הומור שחור בציוריו. ואילו יצירותיה של חסאני עגומות, נעדרות תקווה.
עוד בטרם נעלמה מביתה שבקאבול, הספיקה חסאני לספר על ההפצצה בנמל התעופה, שבה נהרגו 13 חיילי מארינס אמריקאים ומאות אזרחים אפגנים. "האירוע הזה שבר את ליבי", כתבה, "הם הרגו אנשים תמימים שביקשו לחלץ עצמם מהטאליבן, והסיוט הנורא לא מגיע אל קיצו". ואז הוסיפה ציור שבה נראית דמותה חסרת השפתיים בורחת, לא ברור לאן, מתעקשת להחזיק בכוח את חלון ביתה.
אחד מידידיה של חסאני בקאבול, כתב ש"אני מודאג מאוד, כי היא ובעלה לא היו איתנו בקשר כבר למעלה משבוע". גם ידיד אפגני של האמנית טען שאין סיכוי שהצליחה להגיע לנמל התעופה. ידיד אחר מבהיר ש"ניו יורק תקבל אותך בזרועות פתוחות, וגם קליפורניה, שבה מכירים את עבודותייך". אם נמלטת, מוסיפה ידידה נוספת, אני לא שואלת לאן, רק תני סימן שאת נמצאת במקום בטוח, כי כולנו דואגים לך.
בפוסט מלפני עשרה ימים כתבה חסאני ש"אני בטוחה, לפי שעה, ומודה לכל המתעניינים בשלומי. אני בסדר". השאלה הגדולה, מה קרה מאז והיכן היא מסתתרת. "תמיד רציתי", כתבה, "להראות את הצד הבהיר, האופטימי של אפגניסטן. עכשיו נעתקו ממני המילים, אין לי מה להראות יותר לעולם הגדול, ואין לי במה לנחם את אחיותיי ואחיי באפגניסטן".
