חרמון אדום.
זה מה שיוסי גרשון זוכר מליל 21 באוקטובר 1973. הוא לא ממש סגור אם זה מהזרקורים ומפצצות התאורה שהפרו את חשכת ליל הקרב. או שאולי בגלל טונות הארטילריה והפצצות שנחתו מהאוויר, מהיבשה, מאלוהים יודע מאיפה. והיה גם כמובן דם בכל מקום. ובסוף, זיכרון של מלחמה שלמה, עקובה ממתים ומרגעי גבורה ומחדל, טרגדיה וזחיחות, מתכנס אל תמונה אחת, אפוקליפטית. כזו שתחזור אליו במהלך חלומות הביעותים שיבואו אחר כך, בחלק מלילות שארית חייו.
חרמון אדום.
לתמונה הזאת נלווה כמובן פס קול. זעקות הקשר של אותו ליל קרב, בעיקר של גדוד 51 של גולני, שספג עשרות אבדות. הרשתות, גרשון נזכר, עסקו בדבר אחד: פינוי הרוגים ופצועים. "וחובש תגיע, וחובש תלך, ונהרג לי זה, וההוא פצוע", הוא משחזר, ואז מונה כמה משמות הנופלים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"מבצע קינוח", קראו לקרב המאסף ההוא של מלחמת יום הכיפורים, שהתחולל בתנאים קשים ובמחיר נורא, במורדות החרמון ועל פסגתו; מהקרבות המפורסמים בתולדות צה"ל, שבמהלכו כבשה ישראל בחזרה את ההר מידי הסורים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
סגן יוסי גרשון נלחם בלילה ההוא לצד סיירת גולני, אלא שעל סיפורו שם לא התראיין מעולם. 48 שנה אחרי אותה מלחמה, בגיל 70, הוא חושף לראשונה: אני הייתי חוקר שבויים שהסתפח לקרב. תוך כדי לחימה חקרתי את מפקד הכוח הסורי שנתפס בשטח. המידע שהתקבל ממנו הציל חיי לוחמים.
זו הולכת להיות שיחה מרתקת עם הרבה פרטים ומעט רגש. אף אחד לא הולך להישבר. או סתם לבקש לשטוף פנים.
אולי זו דרכו של גרשון החוקר לשמור על גרשון האדם. כי כשאתה בג'וב שבו האנושיות נאלצת קצת להידחק – לפניך הרי אויב שבוי, שנמדד כרגע פחות כסך האדם שבו ויותר כסך הסודות שהוא נושא; ותכף הוא הולך להתחנן על חייו מולך, ולהפציר שלא תכאיב לו, יש לו ילדים. כשזה קורה, כדאי לשים תחושות בצד ולהיאחז במשימה. ובהגנה על המדינה, ועל החברים, ועל חייך שלך. עד שלבסוף אתה מוצא את עצמך עטוף שריון חוסם רגש, שבמקרים רבים לא יורד גם כשחזרת הביתה.
הוא היה אז בן 22, קצין צעיר במרחב צפון של יחידה 504 של חיל המודיעין. קודם לכן למד מזרחנות וערבית, הוכשר כקצין איסוף ואז כחוקר שבויים קרבי. בשוטף עיקר עיסוקו היה בגיוס ובהפעלת סוכנים. "היו לנו הרבה סימנים מעידים על המלחמה, מקורות בעלי נגישות לצבא הסורי מסרו ידיעות בעלות אופי התרעתי", הוא מתאר את התקופה שלפני, "הבעיות לא היו בצד האיסופי, לא ב־504, אלא יותר בקונספציה, בהערכה המחקרית. אני זוכר מידע שהקפיץ אותנו. קידום כוחות לחזית, אפשרות ממשית למלחמה. כמו כולם, האמנתי שהוא מקבל את הטיפול הנדרש".
ב־6 באוקטובר 1973, צהרי כיפור, בזמן שארבעה מסוקי קומנדו סוריים נוחתים בחרמון, גרשון שוהה בבית הוריו בקיבוץ אילון שליד הגבול הלבנוני. נח, קורא, מוזעק. בגלל הכאוס של תחילת המלחמה, הוא נזכר, לא הצליח לחבור לכוח של סיירת גולני, שב־8 באוקטובר ניסה ללא הצלחה לכבוש חזרה את החרמון.
את מרבית ימי המלחמה יעביר בבסיסי המרחב, בנהריה ובצפת, תוך עיסוק במודיעין שוטף, בהפעלת סוכנים ובחקירת שבויים שנתפסו. מהראשונים שטיפטפו, הוא מתאר, הבין מיד ש"זו מלחמה כוללת, זה לא יום קרב".
הסיפור הדרמטי של סגן גרשון מתחיל בליל 21 באוקטובר. רגע לפני שהפסקת האש נכנסת לתוקף. "אירוע שסוגר את המלחמה, ובדיעבד פותח את היום המשמעותי בחיי", הוא מתאר.
ואז הוא מבקש לתת קצת רקע. שולף מפה קשיחה שהביא ועליה החרמון וסביבתו. דקות ארוכות הוא מונה את הכוחות והמשימות. הנה פה חטיבה 317 של הצנחנים, שכוחותיה נחתו מלמעלה; ושם, גדוד 51 של יודק'ה פלד, שצעד ממג'דל שמס אל גבעות הקרב; ופה גבעות 16, 19, 24; וכאן, במצפה שלגים, כוח סיירת מטכ"ל של יוני נתניהו ז"ל; ובהמשך טור משוריין שנע על הציר לחרמון.
ויש כמובן את כוח סיירת גולני בראשות שמריהו ויניק, מי שייהרג בהמשך אותו מבצע, שאליו הסתפח גרשון. הכוח הזה יצא למסע מאזור היישוב מסעדה אל הרכבל התחתון, גרשון מוליך את האצבע במסלול שבו צעדו, מטפס איתה צפון־מזרחה אל גבעה 800, ואז יורד. "המטרה שלנו", הוא אומר, "הייתה לכבוש את הרכבל העליון, להיות זמינים לסיוע לגדוד 51 ולהתקדם לחרמון הישראלי".
חוקר השבויים צועד בדרך כלל מקדימה, כדי שיוכל להיות מופעל בידי מפקד הכוח. "ויניק אומר, 'זה הולך להיות טיפוס ארוך מאוד, אני מעדיף שתלך באמצע הטור'", נזכר גרשון. "בדיעבד זו הסיבה שאני יכול לשבת פה היום, כי כל החוד הותקל".
הם החלו לטפס עם חשכה. "קר, עמוסים ציוד, קושי פיזי נוראי בהליכה. הרכבל לא עבד, לא יכולנו להשתמש בו", גרשון צוחק. מעליו חרמון אדום, וברשתות הקשר – שחור. "אני ילד, חדור משימה", הוא מתאר, "שומע בקשר: 'נפצע, נהרג', והדברים לא מחלחלים. אתה מבודד את עצמך. רק בדיעבד אבין את מה שקרה בלילה הזה. אבל לאורך הרבה מאוד שנים אני אדחיק. אעדיף לא להגיע לחרמון".
ואז האצבע, ששוטטה בבטחה על המפה, נעצרת באזור הרכבל העליון. אנחנו עמוק לתוך הלילה, והכוח נתקל. "ויניק, הקשר והחובש נהרגים. אני לא רואה אבל שומע", גרשון מתאר, "מאותו רגע מתחילה על הכוח אש תופת. מקלעים, אר־פי־ג'י. הכוח מחסל את המארב הסורי. אנחנו מוצאים מסתור בסלעים של הרכבל העליון. בשטח מולנו מחופרים שני גדודי קומנדו סוריים, 82 ו־183, העילית של הצבא הסורי. מצוידים. יושבים על הנקודות השולטות. מי שמנסה לשפר עמדה, חוטף. חבר טוב שלי, עזרא פיינשטיין מלהבות הבשן, חוטף כדור בראש מצלף סורי. אני רואה שהוא...", גרשון מאבד את הדיבור, מגמגם, "ואנחנו מתחפרים ברכבל. וככה עובר הזמן. שעה־שעתיים־שלוש. הקרב נמשך".
ואז אור ראשון. ארבע או חמש לפנות בוקר, הוא לא זוכר במדויק. בעוד שעות יוכרע הקרב וגולני יניפו דגל במוצב החרמון. אלא שעכשיו בעצם מתחילה המלחמה של סגן גרשון. "אנחנו רואים חייל סורי בורח, כנראה מאזור גבעות הקרב, עם הידיים למעלה. הוא רץ לכיווני עם ידיים למעלה", גרשון שוב נאחז במפה. הנה, פה הוא, שם הסורי, כנראה נמלט אל מוצב החרמון הסורי. "אני ישר צועק לכוח, 'לא לירות, לא לירות', ובאמצעות מגפון כורז לחייל בערבית: 'אנחנו לא יורים. תסגיר את עצמך ותיכנע, הקרב כבר מוכרע, עדיף לך לחיות מאשר להיהרג'.
"בקיצור, אני מבטיח לו את החיים, שזה הדבר היחיד שכרגע מעניין אותו. כשהוא מגיע אליי, באינסטינקט אני שואל 'מי המפקד שלך?' הוא עונה, אחמד ריפעי אל־ג'וג'ו. ג'וג'ו הוא מ"פ, האיש שמנהל את הקרב וניהל גם ב־8 באוקטובר את הקרב מול גולני. אני נותן לחייל את המגפון. 'תכרוז למפקד שלך. תגיד לו שהקרב הוכרע. ושאנחנו מבטיחים שלא נירה'.
"לאט־לאט מתחיל טפטוף חיילים שמסגירים את עצמם, ואז מגיע אחמד אל־ג'וג'ו. ובעקבותיו הסגרה המונית מהקומנדו הסורי. לא זוכר בדיוק כמה, אבל עשרות. אנחנו מרכזים את כל השבויים, מגינים עליהם מניסיונות נקם של חיילי גולני, שספגו בלילה עשרות הרוגים. יש ניסיונות להכות אותם".
בשעות הבאות יחלצו גרשון וחבריו ליחידה לא מעט מידע מהשבויים. למשל, היכן קברו חיילים ישראלים ממוצב החרמון, או איפה על הציר הניחו מוקשים. אבל עיקר האתגר הוא הקודקוד הסורי שמולו. גם היום, ממרחק של כמעט חצי מאה, הוא יכול לדמיין אותו. "שרירי, מוצק, גורילה", הוא מתאר, "חכם. מבריק מבחינה צבאית. מפקד סורי גאה. יש לנו את הזיכרון מששת הימים, של החיילים המצרים מורידים נעליים ובורחים, אבל פה זה היה משהו אחר. נתתי לו ריספקט. זה היה אחד הלקחים שלי מאותו לילה. הבנתי שלא צריך לזלזל באויב".
אתה מתאר ביראת כבוד אויב, אני אומר לגרשון, אבל יש אמוציות. השתתפת בקרב. אולי זה האדם שהרג את החבר הטוב שלך. "יכול להיות", הוא משיב, "סביר שאחמד אל־ג'וג'ו הרג את עזרא, ואם לא הוא בפועל, הוא מיקם את החייל הסורי במארב שירה בעזרא. אבל מה זה יעזור לי כשאני חוקר את ג'וג'ו אם אני אשפוך את התסכולים שלי? אם אתה לא יודע לנטרל את עצמך, ופועל מתוך אמוציות, יותר טוב שלא תתעסק בזה".
מה הטקטיקה שלך מולו?
"קודם שייתן בי אמון. וואנס הרווחתי את זה, אני יכול לעשות הכל. אז אתה מפעיל את כל כישורי היומינג שלך. שיבין שאתה מכבד אותו. בסוף זה סיגריה, אוכל, מים. התנהגות הוגנת".
איזה מידע אתה צריך להוציא ממנו באותו רגע?
"איפה ערוכים כוחות סוריים, מה הם מתכננים, איפה יש להם נשק. מודיעין טקטי רלוונטי לקרב. הוא משתף פעולה באופן מלא. אצל שבויים, גם שלנו וגם של אויב, כל עוד לא ראו אותם נציגי או"ם, יש חשש גדול של מה יעשו איתם. כי בתיאוריה אפשר להעלים אותו ולהגיד – הוא לא היה שבוי. החשש הזה מוביל באופן אינסטינקטיבי לשיתוף פעולה מלא. הוא בידיים שלך, ורוצה לְרַצּוֹת אותך.
"בכל מקרה, התרומה העיקרית שלי כחוקר שבויים הייתה לחסוך הרבה דם של קרבות מיותרים, וזה לבטח חסך הרבה דם. כמה? אני לא יודע להגיד לך".
ואז?
"השאלה הראשונה שלי היא: 'תגיד, אחמד, למה נכנעתם?' והוא משיב, 'כי הבנתי שהעסק גמור'. איך הבנת? 'אחת, הבנתי שמוצב החרמון הסורי נכבש ואין לנו לאן לסגת. שתיים, אנחנו מותשים. מ־6 באוקטובר מחופרים בשטח, יושבים בכל נקודות התצפית, צופים על כוחותיכם'.
"שאלתי, 'תגיד, איך נראינו'. הוא אמר, 'הופתענו הפתעה מוחלטת מהקלות שבה כבשנו את מוצב החרמון, והופתענו מהצורה שבה נלחמתם גם ב־8 באוקטובר וגם עכשיו. הייתם כמו ברווזים בשטח. בצורה שבה נלחמתם היה לי קל לנהל את הקרב נגדכם'. ואת זה הוא אומר כבר בשטח".
דברים לא פשוטים לשמוע.
"מאוד לא פשוטים. אני מעביר אותם למי שצריך, אבל לא שם את עצמי שופט. דבר נוסף שהוא אומר, גם בשטח, זה 'תדע שהכרנו היטב את מוצב החרמון'. אני שואל איך, הוא אומר, 'כי העסקתם הרבה דרוזים מרמת הגולן בבינוי מוצב החרמון, חלק היו שייכים לרשתות ריגול שעבדו לטובת המודיעין הסורי'. הוא גם גילה ששנה קודם הם התאמנו בצפון סוריה על מודלים שמדמים את מוצב החרמון. רק ערב המלחמה נחשפה בפניהם המשימה. אתה שואל אותי אם חיל המודיעין הישראלי היה מודע לכך שכוח קומנדו סורי מתאמן זמן רב קודם על מודל שמדמה את מוצב החרמון? למיטב ידיעתי לא".
יוסי גרשון רוכן מעל תמונה מאותם ימי לחימה. שניות ארוכות הוא בוחן אותה. רואים בה חייל צעיר, זקוף, רצועת רובה על צווארו, קסדה מטילה צל על עיניו. ולפניו שבוי סורי. כפוף, עיניו מכוסות בד, ידיו כפותות מאחור. החייל ששם זה הוא.
מה אתה רואה בתמונה, אני שואל על האיש שהיה לפני 48 שנה. "תראה כמה אני רזה ויפה", גרשון מחייך. ואז מתאר: "רואים פה אותי, חוקר השבויים, מצעיד לוחם קומנדו סורי, בטח לנקודת הכינוס".
לא, מה אנחנו באמת רואים, אני מתעקש. יש פה אדם, אויב, ברגע שפל אישי. חייו תלויים. באוויר, בך. איך נראה הפחד בעיניים שלו? גרשון משיב: "בצורת הישיבה שלו, בהשפלה שלו, בזה שהוא מתחנן על נפשו. לאוכל, למים. לזה שתשמור על החיים שלו. 'אני אעשה את מה שאתה רוצה'. 'תשאל אותי ואני אענה'. 'תשמור עליי, אני מפחד שהחיילים שלכם יפגעו בי'. מכלול שלם של התנהגויות שאני לא אשכח. אתה מסתכל על הבן אדם, וחווה איתו קטע מאוד משפיל ומאוד קריטי בחיים שלו. ברגע כזה אני מנטרל את עצמי מרגשות. מנסה להיות צמוד לתפקיד שלי. זה רגע של 'תדע להפיק מהשבויים את מה שנדרש, אבל גם איך להתנהג אליהם. תזכור שזה יכול היה להיות הפוך'".
כשהסתיים הקרב הורדו השבויים לבירייה, ליד צפת, להמשך תחקור. החשובים יותר, אל־ג'וג'ו ביניהם, הועברו למתקן של 504. שם, מצד אחד, יש יותר זמן לחקור, ומצד השני השבויים מרגישים בטוחים יותר, אולי ראו נציג או"ם, בטח הספיקו לתכנן מה יאמרו ומה לא.
תכף, מאחורי הדלת הסגורה, תיווצר דינמיקה מורכבת בין שניים; וביניהם סוד. ובדינמיקה הזאת, גרשון מבהיר, הסוד ייצא. "כולם מוסרים מידע. נדיר שלא מוסרים. השאלה היא כמה זמן זה לוקח וכמה אמצעי חקירה צריך להפעיל. תחזיק את המידע שיש לך יום־יומיים־שלושה, תגרום פחות נזק אם תמסור מאוחר יותר".
הוא מספר שהיה החוקר הטוב. לא הרים ידיים, "אולי סטירה כדי לאפס במפגש הראשון, לא יותר". אתה נכנס לחדר חקירה, אני מדמה את מצב הדברים, בפנים מחכה לך שבוי. קשור, רועד. עיניים מכוסות? "תלוי בסיטואציה שאני רוצה ליצור", גרשון ממשיך, "עיניים מכוסות זה חושך, אי־ודאות. תחושות שלפעמים אני רוצה שהנחקר יהיה בהן. אולי שלא יראה את החוקר ויבין שמדובר באדם כמוהו. שתיווצר לו תדמית של קשיחות".
איך מתחילה השיחה?
"אני יכול להתחיל בנייסיטיז, שיחות על המשפחה שלו, התעניינות בילדים, כדי לקנות אמון. ורק אחר כך נתגלגל למטרות החקירה. יכול להיות שאגש ישר לעניין. כל שבוי זה עולם ומלואו".
ואז אתה צריך לשבור אותו.
"אתה חייב לשבור אותו וכמה שיותר מהר. החוכמה היא להשתמש נכון במלל, ליצור את התחושה של האיום והסיכון. בפועל, ברגע שאתה מממש, זה מפסיק להיות מרתיע. איומים אתה יכול כמה שאתה רוצה. אני אכה אותך, אני אעלים אותך. מילים, כמו שאומרים בערבית, אין עליהן מכס. אני לא מאמין בקשיחות או התאכזרות לשמה. זה לא מביא שום תוצאה.
"חוקרי השבויים הם פסיכולוגים בשטח. בראש ובראשונה זה תהליך יומיניט פסיכולוגי. אני מהר מאוד רוצה להבין איפה נקודות החולשה ולפרוט עליהן. למשל חוסר יכולת להביא ילדים. תסביך אישיותי. שיוך עדתי. נניח שהוא לא התקדם בצבא בגלל שהוא נוצרי. אז אני אקח את הנקודה הזאת ואפתח. אנסה ליצור אצלו תחושת הזדהות ושיתוף. למה הצבא הסורי מקדם רק עלווים? זו דוגמה אחת מתוך אלף ואחד דברים".
מה הייתה נקודת החולשה של אחמד אל־ג'וג'ו?
"לדעתי הגאווה העצמית. אם הייתי שובר לו את זה, הייתי יוצר אנטגוניזם. כלומר, יצרתי אצלו תחושה שהוא מפקד גדול. זה נותן נקודות, הוא נפתח".
גרשון מבקש להקריא מדף שהכין.
אלו עדויות מהניסיון הראשון לכיבוש החרמון שכשל ב־8 באוקטובר. "כפסע היה בין הכישלון בקרב להצלחה", הוא מצטט מדברי מודי בן ש"ך, מ"פ בגולני שישב בזחל"ם הראשון, "אילו היה כוח נוסף בשיאו של המשבר, כשגם האויב הסורי הותש והוכה, אפשר היה לכבוש את מוצב החרמון... בסופו של דבר זה היה בזבוז. כלום לא יצא מזה. החמצה".
ואז הוא מקריא מחקירתו של ג'וג'ו, שהציב מארב לכוח של בן ש"ך: "פתחנו באש מכל הכלים. פגענו ברבים מחיילי האויב. היה מצב שבו כוח אויב הפתיע פלוגה שלנו. חשבנו שהקרב אבוד אבל אחרי זמן ההתקפה שלהם הסתיימה. הניצחון בקרב הזה העלה את המורל... אבל בלילה שוב הקור היה בלתי אפשרי".
מה המסקנה אני שואל. גרשון מצטט מאבא קובנר, מרפול, קופץ מקרב סן סימון לעמק הבכא, ואז אומר: "בסוף השאלה היא מי נשבר ראשון".
רק שלמסקנה הזאת הוא לא מגיע אחרי קריאה בספר תיעוד היסטורי. את הדברים הללו הוא שומע בזמן אמת מהמפקד הסורי. "בדרך כלל יש לך את התמונה של חצי הקרב, החצי שלך", הוא מוסיף, "פה אתה מקבל את התמונה הכוללת, של איך זה נראה משני הצדדים. וזה מרתק, כי זה נותן לך להכיר את התחושות של האויב. מה עבר לו בראש".
גרשון ישרת עוד שנים רבות ב־504. הוא ישמש כסגן מפקד היחידה, ובתפקידו האחרון בצבא כמושל נפת שכם בדרגת אלוף משנה. משם ימשיך לפרק ארוך במוסד. לאורך השנים יעקוב מרחוק אחרי אחמד אל־ג'וג'ו, שיתקדם בצבא הסורי עד שלבסוף יתפוגג מהרדאר. הוא לא יתעניין כך באף אחד אחר ממאות השבויים שחקר לאורך השנים. "זה היה מתוך עניין", הוא מסביר, "עניין במישהו שנתקלתי בו מהצד השני וריתק אותי".
היית רוצה להיפגש איתו?
"הלוואי. הייתי שמח לשבת איתו על כוס קפה. יש לנו נושאים משותפים לשיחה. הייתי אומר לו שאני מעריך אותו מאוד, ושואל הרבה שאלות אישיות. מה קורה איתו, מה הוא עושה".
בצד השני זה בטח נראה אחרת. בכל זאת, גרשון היה האדם שאמור לשבור. והם הנשברים. הפנים שלו, אני אומר לו, פני החוקר, ילוו חלק מאותם שבויים עד נשימתם האחרונה. "אני מתאר לעצמי שיש שבויים שזוכרים את הפנים שלי", הוא מסכים, "אם הם מנתחים נכון את הסיטואציה, הייתי הגון. יכולתי להיות הרבה יותר אכזר, להשתמש בעינויים. השבויים הישראלים זוכרים יותר את החוקרים שהשתמשו באמצעים שליליים, כי זה משאיר צלקת. פחות זוכרים את ההגונים.
"יכול מאוד להיות שג'וג'ו זוכר אותי. אני מניח שכן. אבל אני לא חושב שהוא כועס עליי. הוא רואה את זה כחלק מהמשחק של המלחמה".
נכה רגשית. גרשון חוזר על המונח הזה בהקשר של עצמו. אולי כהתנצלות על כך שהוא לא ממלא סיפור דרמטי כזה בתיאורים מרחוב חיבוטי הנפש סמטת צפונות הלב. אבל אז בא הלילה. רגעים מודחקים מוקרנים מול עיניו העצומות. וההר הלבן כבר אינו לבן. "ואז אני קם, שותה כוס מים, מנסה לחזור לישון, ומבין שאני לא רוצה להיקלע לסיטואציה הזאת שוב", הוא מתאר.
אם זה מנחם במשהו, אולי בזכות חוקר השבויים שהרגיל את עצמו להרגיש פחות, החרמון היה קצת פחות אדום באותו לילה.
לא בטוח שזה הופך את השינה שלו ליותר קלה.
פורסם לראשונה: 07:35, 17.09.21
