תשומת הלב שלנו עברה השבוע אלינו פנימה, ולתזכורת העקובה מדם לכך שבעוד שראשנו בגיאו-פוליטיקה גבוהה, רגלינו תקועות עמוק בבוץ המדמם של הסכסוך שלנו. בפתח כבר הרמדאן, ואדי הדלק שכל גפרור מקומי יכול להצית ללהבה גבוהה.
ובתוך זה נכנסה המלחמה באוקראינה לחודש השני שלה. בשטח יש מעט מאוד תזוזה והרבה מאוד שפיכות דמים. מעטים מעזים לנבא אם אנחנו קרובים לסיום, או חלילה להחרפה לממדים הרי אסון, או שכל העסק ישקע למין מציאות של התשה, שבה דם נשפך ואזרחים סובלים אבל לאף אחד אין אינטרס בוער לסיים את הטרגדיה.
מלחמת אוקראינה מתרחשת בשטח לא גדול יחסית, במעורבות (עד כה) של שני צבאות בלבד. אבל היא מלחמה עולמית לכל דבר. כל העולם מעורב בה, ומה שקורה בשדה הקרב הרבה פחות חשוב והרבה פחות מכריע ממה שקורה בבירות מרוחקות כמו וושינגטון ובייג'ינג, ומה שעושים גופים פרטיים קובע גורלות לא פחות ממה שעושות ממשלות. תוצאותיה יקבעו סדר עולמי חדש, בדומה למה שקרה אחרי מלחמות הענק של המאה הקודמת. אנחנו עוד לא יודעים איך ומתי תסתיים, אבל בסדר העולמי הזה אפשר כבר לתת סימנים.
ד"ר ענת הוכברג מרום עוסקת בעשורים האחרונים בטרור בינלאומי ובפנים השונות של המערכת הבינלאומית המורכבת. מאז שהחלה המלחמה באוקראינה היא ועמיתיה הם אורחים מבוקשים באולפנים, כי לכולנו יש תחושה שמשהו גדול קורה פה. בשיחה איתה היא אומרת הרבה פעמים ש"ימים יגידו", וזה לא רק מפני שהיא מתבקשת בראיונות לתת נבואות שאף אחד לא יכול לספק כרגע. זה מפני שבמלחמה הזו, רוב הדברים מתרחשים במקומות הבלתי נראים שבהם מתכנסות השפעת הכלכלה ודעת הקהל, האמת ופייק ניוז, התעמולה והתודעה. רק מעט מזה קשור לטנקים הרוסיים בפאתי קייב.
זה היה ככה מהרגע הראשון. ולדימיר פוטין פלש לאוקראינה, אבל היעד העיקרי שאליו הוא מכוון הוא המערב. עצמאות לחבלים בדונבאס או מניעה של הצטרפות אוקראינה לנאט"ו אפשר היה להשיג גם בלי פלישה, למרות שברור כבר עכשיו שלרוסים הייתה תוכנית מלחמה אחרת לגמרי, שפשוט נכשלה. פוטין רוצה להגדיר מחדש את מערך הכוחות בינו לבין המערב. הבעיה שלו היא שאין היום אמצעי פחות טוב להשיג זאת מהטנק.
לפני שבועיים כתבתי מאמר על המלכוד שאליו פוטין הכניס את עצמו, ברגע שכשלה התוכנית להשתלט במהלומת בזק על קייב, להחליף את השלטון ולהתחיל את המו"מ עם המערב מעמדה של הכרעה צבאית. מרגע שמבצע הבזק התאייד בגלל נחישות אוקראינית וכשלים צבאיים של הרוסים, ומרגע שהעולם הגיב לא במלחמה אלא בסנקציות כלכליות חונקות, התהפכה המשוואה המוכרת של הפעלת הכוח: במקום שהצלחה צבאית תהיה בסיס להסדרה מדינית טובה יותר, כל מהלך צבאי רק מהדק את טבעת החנק הכלכלית ומרחיק את פוטין מהשגת המטרה האמיתית. כזאת מלחמה עוד לא ראינו.
אנחנו מדברים הרבה על סין, כי ההתנהגות שלה תקבע במידה רבה את הסדר העולמי החדש. פוטין בנה על בייג'ינג כעל המפלט שלו מהסנקציות, המקום שאליו יוכל להזרים את הנפט והגז שלו ולהשתמש ברזרבות האדירות שאגר בעשר השנים האחרונות. אבל סין מנהלת את המערכה שלה מול ארה"ב על הגמוניה עולמית במישור הכלכלי, וכלכלה צריכה יציבות. פוטין אולי מסייע לסינים בהפניית תשומת לב ואנרגיה של המערב, אבל סורר בעצם הפעלת הכוח שלו. עד עכשיו, הסינים לא מגנים אותו אבל גם מסרבים לפתוח את הברז שיקטין את הלחץ עליו.
יכול להיות שזה יהיה הסדר העולמי החדש. כשם שבימי המלחמה הקרה ארה"ב ובריה"מ ידעו לדבר זו עם זו דרך סכסוכים מקומיים, בשנים הבאות סין וארה"ב ינהלו את המאבק שלהן במגרש שהכלל הראשון שלו יהיה שמירה על היציבות, ומי שיפריע להן בכך יהיה אלמנט סורר, ששני הצדדים ידאגו שישלם את המחיר. יכול להיות שבעולם הזה, מי שיפעיל כוח שלא להגנה עצמית מובהקת ישלם, תהיה התוצאה בשדה הקרב אשר תהיה.
בטוח שבסדר העולמי הזה, מה שיעשו חברות רב-לאומיות ישפיע לא פחות, ואולי יותר, ממה שעשו ממשלות וצבאות. עד עכשיו המערב הפתיע את עצמו בהתייצבות האחידה של מדינות, ובהן כאלה שיש להן לא מעט מה להפסיד מעימות עם רוסיה כמו גרמניה, בצידה של ארה"ב; לא פחות מזה הרשימה החזית של מאות החברות שיצאו מרוסיה, לא בגלל הוראה ממשלתית אלא מפני שדעת הקהל במערב תבעה את זה. גם במישור הזה, הפעלת הכוח הצבאי הייתה בסיס לתבוסה ולא לניצחון.
לא אעסוק כאן במה שעשתה ישראל עד כה, במישור המדיני או בסוגיית הפליטים. בעיניי, חשוב יותר מזה שכולנו נבין שהשיקולים שאנחנו מקבלים באופן אוטומטי ("חופש הפעולה של חיל האוויר"), או השפה שאנחנו מדברים ("ללכת בין הטיפות"; "ערכים מול אינטרסים"), שייכים לאתמול. בסדר שקובעת המלחמה באוקראינה מדינות והחברה שחיה בהן יידרשו להסתכל על עצמן, לשאול את עצמן איפה הן עומדות ולמה זה מחייב אותן. כל הדברים האלה שישראל מתחמקת מהם כבר הרבה שנים, ומעדיפה להסתכל על המצב דרך התחמקות מהכרעה וסגידה להפעלת כוח. כמו שכולנו לומדים עכשיו, על חשבונם של האוקראינים האומללים, זהו מתכון לכישלון.
