השבוע באמסטרדם, הקורונה נראתה כסיוט רחוק ומתעמעם. התעלות היו יפות כתמיד, הרחובות מוצפים בתיירים, הריח מהקופי שופס עז ומתקתק, המסכות כמעט לא קיימות – לא בחללים סגורים, ולא בפתוחים. בסוף יוני ראתה הממשלה ההולנדית כי התחלואה צונחת, והסירה מיד את כל ההגבלות; תוך כמה ימים החלה עלייה מעריכית ויוצאת דופן של מאות אחוזים. הממשלה לא האשימה את המומחים, וגם לא ניבאה שעוד מעט החיסון יעבוד. ראש הממשלה רוטה אמר ש"עשינו טעות בשיקול דעת, אנחנו מתחרטים ומתנצלים על כך". אלה מילים שמנהיגים מזרח־תיכוניים לא נשמעו אומרים מעולם; גם לא בדמוקרטיה היחידה באזור, ואפילו לא בממשלת השינוי. זה לא נגמר במילים. ההולנדים השיבו הגבלות חלקיות על חיי לילה, מסעדות, והממשלה המליצה לאנשים לעבוד מהבית. תוך שבועות, ההגבלות ובעיקר החיסון עשו את שלהם והתחלואה ירדה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
טורים קודמים של נדב איל:
- ירח הדבש של ממשלת בנט-לפיד מגיע לסיום
- אם הייתה אימפריה, היא התרסקה סופית
באולם של כנסייה שהפכה למרכז קהילתי התכנס קהל נרגש – ההתקהלויות הוחזרו לא מזמן – כדי לשמוע את אחד הפילוסופים המשפיעים של זמננו, סלבוי ז'יז'ק, בכנס G10 לפילוסופיה וכלכלה. הופעה של ז'יז'ק – וזו הופעה, בהחלט לא הרצאה – היא תמיד אירוע יוצא דופן, זרם תודעה מבריק ומשובץ במינון מדויק של סיפורים, בדיחות גסות, אבחנות חדות מתער על המציאות ועל תפיסתנו אותה. לעיתים אבחנות מקוממות מאוד.
בין היתר דיבר ז'יז'ק בקצב הדיבור הרצחני שלו על הקורונה, וציטט עמית איטלקי – מרקסיסט, כמובן – עם תיאוריה מעניינת, כלשונו. זה הלך בערך ככה: מצב החירום הבינלאומי, הרפואי והפיננסי, איננו תוצר של המגפה. ההפך. המגפה נועדה להתמודד עם הקריסה הצפויה של המצב הבינלאומי. הזרמות ההון, הדפסת הכסף, היו נחוצות להצלת השיטה הקפיטליסטית הסדוקה שעמדה בפני התמוטטות; המגפה הייתה הדרך למכור זאת להמונים. ז'יז'ק בילה כל כך הרבה זמן עם טענות עמיתו, שהיה נדמה שהוא קונה אותן. הקהל – או לפחות אני – נדרך. זה נשמע לפרקים כאילו אחד הפילוסופים הבולטים בזמננו מאמץ קונספירציה על הקורונה.
כמובן שלא. אחרי שז'יז'ק ליהטט מעט, הוא ריסק את התיאוריה כולה בכמה מהלכים אלגנטיים ובמיוחד התמקד באופי של קונספירטורים; בדרך הבלתי ישירה שבה הם עוברים משאילת שאלות אל הצגת תשובות ספקולטיביות כאילו אלה היו אמת מוחלטת. הוא הסביר באריכות מדוע זה דוחה אותו אינטלקטואלית (אלה מילים שלי, פראפרזה על דבריו). אבל, הוסיף, ברור שיש דרך שבה המגפה מנוצלת, שממסדים עושים שימוש במשבר לביצוע מהלכים שלא היה ניתן לבצע באף תקופה אחרת.
ואז, פתאום, חשבתי על דואר ישראל. עם תחילת הקורונה התגלעה בעיה אמיתית, לכאורה: צפיפות בסניפים. הדואר ממילא בקשיים אדירים, סובל מחוסר יעילות ומאתגרים במתן שירות. אך הקורונה גרמה לכך שהסניפים נאלצו להעמיד תור מחוצה אליהם כדי להימנע מהדבקות. זו הייתה בדיוק ההזדמנות להפעיל תוכנית מגירה שעליה דובר עוד קודם לכן, רפורמה המכונה "תור בקליק". מהותה היא שאי-אפשר ללכת יותר לדואר בלי לקבוע תור. לא למכתב רשום. לא לקבלת חבילה או שליחתה; אפילו לא לקבלת דמי ביטוח לאומי. קל מאוד עבור אנשים שבקיאים בסמארטפון ובשימוש באינטרנט בכלל. אך אוכלוסיות נרחבות, לעיתים החלשות והעניות ביותר, זקוקות לשירותי הדואר והאוריינות הדיגיטלית שלהן מוגבלת. הם הולכים לדואר לא כדי לקבל חבילה מאמזון (אלה נמסרות בדרך כלל לבתים או לנקודות חלוקה) אלא לשלם חשבונות, לקבל קצבת ביטוח לאומי ועוד. לפתע הודיעו לאנשים האלה שהם חייבים לקבוע תור או שלא יקבלו שירות. אפשר לראות אותם מגיעים לסניפים, מנסים להוציא מספר, מחזרים על הפתחים, מנסים לרצות את הפקידה או הפקיד ולקבל שירות על אף שחטאו נוראות ולא קבעו תור.
אני לא מכיר מדינה בעולם שבה אדם לא יכול לגשת לדואר ולשלוח מכתב רשום בלי לקבוע תור לעוד שלושה ימים, אבל בדואר טוענים שכך "התקצרו התורים". ביקשתי את נתוני הגלם שלהם. היה חסר בהם מרכיב חשוב: האם ייתכן שזמן ההמתנה התקצר כי יש לקוחות שלא מצליחים לקבל שירות? כי הלקוחות התייאשו ומספרם פחת?
אגב התור מתבטל אחרי עשר דקות, על הדקה. אילו רק הדואר היה מדויק בשירות שהוא היה מעניק כפי שהוא דורש בנוקשות מלקוחותיו – בעליו של הדואר, בעצם.
עניין קטן, תור בדואר. אך זו הדגמה כיצד הקורונה משמשת למה שהסופרת נעמי קליין מכנה דוקטרינת ההלם. לוקחים משבר חריף, ומנצלים אותו כדי ליישם שינויים שנויים במחלוקת שלא היו עוברים בתקופה אחרת, בשעה שהאזרחים מותשים פסיכולוגית או כלכלית מלהיאבק. קליין הניחה שזה תמיד לרעה; למעשה, ממשל טראמפ החל וממשל ביידן המשיך בתגובה למשבר הקורונה בהעברות תקציביות ענקיות לידי האזרחים. הממשלים אסרו על פינויים של בעלי חוב מביתם – למשך שנה. טראמפ הגדיל את ההקצאות לתווי מזון ולדיור. ביוזמת הממשל הקודם והנוכחי, רוב האזרחים הבוגרים בארצות־הברית קיבלו 3,200 דולר כל אחד. החל מיולי 2021 הורה ממשל ביידן לתת בקביעות 300 דולר לכל משפחה עם ילד קטן, 250 דולר לילד בוגר. חלוקת הכסף הזו לא באה עם תנאים. הנה התוצאה: חוקרים מאוניברסיטת קולומביה אומרים ש־2021 תהיה השנה שבה שיעור העוני באמריקה יהיה הנמוך ביותר מאז 1967, וכנראה אי פעם. זו הייתה תוצאת הקורונה בארה"ב, וליתר דיוק תוצאת המדיניות הפיסקלית המתירנית בעקבותיה – ריסוק העוני. והנה השורה התחתונה: כן, הקורונה גורמת לשינויים, לניסויים חברתיים ולרפורמות יוצאות דופן. השאלה היא מי ינצל את המשבר הזה לטובה; מי יעשה שימוש בערפל כדי לדכא את בני עמו (נניח ברוסיה, או בבלארוס) ומי, להבדיל, ידאג שאנשים לא יוכלו לקבל מכתבים רשומים.
הבחירות בגרמניה הן הפתח למו"מ קואליציוני מייגע במיטב המסורת הישראלית, מינוס ההבטחות הטלוויזיוניות השבורות והנאומים קורעי הלב. לכן אנגלה מרקל טרם עזבה את תפקידה, והיא צפויה לבלות בו עוד זמן מה. אך זהו הזמן לסיכומים, ובהם עוסקת הקהילה הבינלאומית בהתמדה כבר שבועות. בצדק. בעולם מרובה תהפוכות, מרקל הייתה סלע יציב וסולידי. כל כך יציב, שהיה משהו רדיקלי בשמרנות שלה, בחוסר הרצון המופגן להפתיע או לזעזע. העולם המפותח, ובעיקר מנהיגיו הגברים, מכור לסיפורי המנהיגות הצ'רצ'יליאנית; לראות לפני כולם את העימות המתקרב, לעמוד על דעתך, להיאבק ולנצח. מרקל לא ניסתה להיות צ'רצ'יליאנית, אלא בחרה בסגנון הובלה לבלרי, יסודי, רציני. מבין המדינות הגדולות באירופה, כמובן שגרמניה התמודדה טוב יותר עם הקורונה מאשר איטליה, ספרד, בריטניה או צרפת. ובפער. מבחינה כלכלית, בעוד רפורמות אדירות במשק הגרמני נדחו או הוקפאו, היא הצליחה להגדיל משמעותית את שיעור העובדים במשק.
נדגים: כאשר מרקל נכנסה לתפקידה, בצרפת היו יותר נשים בשוק העבודה מאשר בגרמניה. כיום יש פער משמעותי לטובת הגרמניות: 76% בערך אל מול 68% בצרפת בלבד. למעשה, בין שבע המדינות המתועשות, ההשתתפות של נשים בשוק העבודה בגרמניה הוא הגבוה ביותר. מה לגבי תעסוקה של מהגרים? כאשר מרקל נכנסת לתפקיד, רק כ־56% מהם עובדים. כיום מדובר בכ־70%. בצרפת בזמן הזה לא קרה, פחות או יותר, כלום. הקנצלרית הבינה איפה נמצא הכסף, והתמקדה בשקט ביחסים עם סין; היצוא הגרמני לשם הוא הגבוה בפער גדול מכל מדינה אירופית אחרת. התוצאות לפניכם. בראש ובראשונה, אזרחי מדינתה התעשרו באורח ניכר ביחס לכל מדינה אירופית אחרת. בריטניה אולי פרשה מהאיחוד האירופי, אבל במונחי תוצר מקומי לנפש, היא מידלדלת עם האירופיות האחרות; יש רק שתי אומות שזינקו – ארה"ב החל מ־2014, אחרי שש שנים של ברק אובמה, וגרמניה של מרקל.
וכמובן, אם היה לה רגע צ'רצ'יליאני הוא התרחש כשהפליטים הסורים החלו מגיעים בעשרות ובמאות אלפים לאירופה. כאשר הם החלו ללכת על האוטוסטרדה מבודפשט לווינה, בדרכם אל גרמניה, היא קיבלה החלטה שהגבולות ייפתחו אליהם. "אנחנו יכולים לעשות את זה... גרמניה מדינה חזקה", היו מילותיה המדויקות, מסבירה שזו ההחלטה ההומניטרית הנכונה. כמה היא הוספדה על ההחלטה הזו. דונלד טראמפ אמר שזו הייתה "טעות קטסטרופלית". נייג'ל פרג' הבריטי טען שזו "ההחלטה הגרועה ביותר שמנהיג אירופאי קיבל". הם שניהם – כרגע – בפח האשפה של ההיסטוריה. ההתמודדות עם המהגרים המוסלמים אינה קלה לגרמניה, ואין ספק שהימין הקיצוני הרוויח ממנה קולות; אך הקולות שחזו קריסה לאומית התבררו כהיסטריים. העולם לא זקוק לעוד ספרים על מנהיגות צ'רצ'יליאנית, אלא על מנהיגות מרקלית. וגם למנהיגים כמוה. בעצם, למנהיגוֹת.
דוח חדש של ארגון מולד: כדי לפנות התנחלויות צריך לזנוח את רעיון הפינוי הכוחני - בסגנון ההתנתקות
דווקא בשבוע שבו ראש הממשלה בנט התעלם לגמרי מהנושא הפלסטיני, עד כדי השמטת כל מילה הקשורה בו מנאומו באו"ם, מפרסם ארגון מולד דוח חדש שנשמע כלקוח מעולמות הפנטזיה, איפשהו בין הסרט החדש "חולית" להארי פוטר. כותרתו היא "פינוי אזרחי לא אלים: חשיבה מחדש על סיום מפעל ההתנחלויות". כותביו הם ד"ר אבנר ענבר, פרופ' אסף שרון וד"ר עומר עינב, והסיבה לכתיבתו היא בדיוק התחושה שפינוי התנחלויות ירד לגמרי מהפרק, הוא בלתי אפשרי ולעולם לא יתרחש אחרי ההתנתקות. הם גורסים שהתחושה הזו כוזבת ומתודלקת בידי מחנה פוליטי שלם שאיננו רוצה בכל פינוי.
במהותו, הדוח מציע להפנות גב אל הדרך הקלאסית שבה נתפס בעינינו פינוי (או עקירה) על רקע של הסכם מדיני או החלטה חד־צדדית. הם יוצאים בו נגד מה שהם מכנים "מודל ההתנתקות", שהוא הפעלת כוח על ידי המדינה. "לפי מודל זה, פינוי ההתנחלויות תלוי למעשה בנכונותה של מדינת ישראל להפעיל את מידת הכוח הנדרשת על מנת לעקור את המתנחלים מבתיהם, ואין תָּמֵהַּ שרבים חושבים כי הרחבה משמעותית שלו (מסדר גודל של כמה אלפי תושבים שפונו מרצועת עזה לעשרות אלפים שיידרשו להתפנות מהגדה המערבית) מעמידה בסימן שאלה את עצם היתכנותו של הפינוי. אולם, הדבֵקות במודל ההתנתקות היא מִשגה חמור, המבוסס על הבנה מעוותת של יחסי התלות והכוח בין מדינת ישראל להתנחלויות". זו אמירה אחת שאיננה מובנת מאליה עבור השמאל; האמירה השנייה שהכותבים חזרו והציגו היא שהרוב המוחלט של הישראלים שחיים מעבר לקו הירוק לא יפונה ממילא משום שהם חיים בגושי ההתיישבות.
אז מהו הפינוי האזרחי, להבדיל מהגישות האפשריות האחרות (פינוי כוחני מהיר, לדוגמה)? המחברים יוצאים במפורש נגד מסקנות המועצה לביטחון לאומי לאחר ההתנתקות, שבהן נטען כי יש לצופף בכל פינוי עתידי את לוח הזמנים במטרה להפחית את הסיכוי להתנגדות. לשיטתם זה יגביר את הסיכוי להתלקחות, ובעצם ישראל צריכה לוח זמנים ארוך ביותר, נדיב, ובמהלכו הם למעשה מציעים לקטוע סובסידיות, מענקי איזון ותמיכות אחרות שהמדינה מעניקה להתיישבות ביהודה ושומרון (במקביל לגזרים כגון "פינוי־פיצוי"). הטענה העובדתית שלהם, שאותה הם מנסים לבסס באמצעות שורה של נתונים ודוחות, היא שמפעל ההתיישבות – בפרט זה שנמצא מחוץ לגושים הגדולים – "תלוי על בלימה" ושורד רק באמצעות תמיכות יוצאות דופן.
בעמוד השני אחרי השער מופיע דגל גדול של האיחוד האירופי, והכיתוב "פרסום זה הופק בסיוע כספי של האיחוד האירופי. התוכן הינו באחריות בלעדית של מולד ואינו משקף בהכרח את עמדות האיחוד האירופי". כנראה זו פעם ראשונה שפרויקט רחב של מולד, ארגון בן כמעט עשור, בוצע במימון מלא של האיחוד; אפשר לנחש שהסיבה לכך היא שלא רבים התורמים המקומיים שהתלהבו לסבסד נייר כזה, בעידן שבו איש לא רוצה לדבר על הסכסוך, על הכיבוש או על תהליך מדיני. החסות האירופית הגאה למסמך מפורש שעוסק בפינוי המוני (גם אם הוא "אזרחי") צפויה לעורר תגובות. "האיחוד האירופי הציע מענק למחקר", אומר עינב, "וזה משהו שבכל מקרה תיכננו לעשות. זה איפשר לנו לעסוק בנושאים האלה שנראו לנו חשובים מאוד עבור החברה הישראלית, ואם האיחוד האירופי מוכן לתרום בסוג כזה של פעילות, תודה רבה להם".
ציטוט
"אם בודקים תמותה עודפת בשנת 2020, הרי שבשוודיה מתו 1.5% יותר מבשנים קודמות, ובישראל המסוגרת 6.5% תמותה עודפת".
(ציטוט מקטע הווידיאו החדש של אורלי וגיא. לא הוצג כל מקור למידע. עובדות: לפי רויטרס התמותה העודפת בשוודיה ב־2020 הייתה 7.7%, ולפי מחקר אחרי ביקורת עמיתים שפורסם בידי אריאל קרליסנקי ואחרים, כ־10% מעל הצפי. פער של פי 5 עד פי 7 ממה שנאמר לצופיהם)
