כשבנימין נתניהו רוצה להגיד משהו חשוב, הוא עובר לא פעם לאנגלית. את המשפט הבא אמר לי נתניהו בדיון על מבצע "צוק איתן", שבו – לטעמי, אבל גם לטעמן של לא מעט עובדות – שכתב את ההיסטוריה ובנה תיאוריה של ניצחון. וכשהוצג לפניו, בין השאר בדו"ח של מבקר המדינה, תהליך קבלת ההחלטות הרעוע שהוביל ל-51 ימים של התגוששות חסרת תוחלת עם החמאס, נתניהו רכן קדימה ועבר לשפה שבה הוא כנראה אוהב לחשוב על עצמו.
"It's not about doing things right, it's about doing the right thing" – ובעברית: אל תבלבלו לי את המוח עם עבודת מטה, דיון כמו שצריך, שימוש בכל הגופים שנועדו כדי לעזור לראש ממשלה כדי להנהיג ברגעים שבהם שאלות של פיקוח נפש לאומי נמצאות על השולחן. הסיפור הוא לא התהליך, אלא התוצאה – והתוצאה שאני השגתי מצוינת.
כמו דברים רבים אצל ביבי, הסגנון הפומפוזי מסתיר את העבודה שבפועל, הוא לא שונה בהרבה מאלה שקדמו לו, וכנראה גם לא מאלה שיבואו אחריו. ההיסטוריה של קבלת החלטות מדיניות וביטחוניות בישראל היא מעגל חוזר: קודם מתקבלת החלטה, ולא פעם היא כושלת (אם כי תמיד אפשר להתווכח, הרי אנחנו פה ועוד לא זרקו אותנו לים). אחר כך כותבים דו"ח – ועדת חקירה או מבקר המדינה או ועדת החוץ והביטחון או סתם עיתונאי שיש לו זמן פנוי – ושוב חוזרים על אותן המלצות, שרצות במעגל עוד לפני ועדת אגרנט ובוודאי אחריה. מוקמים גופים כמו המטה לביטחון לאומי, נוצרים מוסדות חוקיים כמו הקבינט, ולא הרבה משתנה.
כי זו האמת לגבי המשפט של ביבי: תהליך נכון לא תמיד יביא תוצאה טובה, תהליך גרוע לא תמיד יביא תוצאה גרועה. אבל בסבירות די גבוהה, טוב יוליד טוב ורע (באחוזים הרבה יותר גבוהים) יוליד רע. ואצלנו, רוב הזמן, התהליך רע.
אהוד אולמרט, יעיד כל מי שהיה בממשלתו, יודע לקבל החלטות. שרים שראו אותו מקרוב וראשיהם של גופי הביצוע שעמדו לרשותו יעידו על כך. אולמרט, איש שחדוות השלטון ונטייה להתרסה אינם זרים לו, הגיע כידוע לראשות הממשלה כמעט במקרה, משום שאריאל שרון התמוטט והוא היה ממלא מקומו. אבל בשלוש השנים וחצי שבהן כיהן כראש ממשלה, אולמרט קיבל הרבה החלטות – ואת רובן במהירות ובקור רוח.
במובן הזה, אולמרט – שבתקופתו היו מלחמה בלבנון ומבצע של שלושה שבועות בעזה, השמדת הכור הסורי ומבצעים חסרי תקדים לסיכול הגרעין האיראני, ובצידם המהלך מרחיק הלכת ביותר אי פעם (שחסר לחלוטין היתכנות פוליטית) להגיע להסכם עם הפלסטינים – שונה מהותית מנתניהו, ומהרבה ראשי ממשלה אחרים. תוסיפו לזה כמעט שני עשורים שבהם ראה מקרוב את קודמיו כשר, וניסיון פוליטי שמגיע עד לשנות השבעים, ואולמרט הוא לא רק שחקן משמעותי, אלא גם עד מומחה.
התחלנו בכור הסורי. זהו אחד האירועים המעטים שבהם אין עוררין על התהליך, וגם לא על התוצאה – לא על זה שהכור הושמד, אלא על זה שהפעולה לא גררה תגובה שהייתה עלולה להסלים למלחמה. הציטוט של אולמרט שלמעלה מתייחס לכך שדקות לאחר שראש המוסד מאיר דגן הציג לו את דבר קיומו של הכור, הוא כבר אמר "אנחנו נשמיד אותו". אבל אחר כך באה עבודת מטה של חודשים, כולל ויכוחים בצמרת ושינוי תוכניות הפעולה ודיונים עם הממשל האמריקני, לפני שהמטוסים המריאו.
לאולמרט, זה היה תיקון. כי שנה קודם לכן, באותו קור רוח ואותה יכולת החלטה, הוא הוביל מערכה שחיסלה במובנים רבים את הקרדיט הפוליטי שלו, הרבה לפני כתבי האישום וההתפטרות. לצערו, הוא לא היה יכול להתגאות בתיקון הזה מטעמים מובנים, וזה לא היה עוזר לו בכל מקרה.
במבחן התוצאה, מלחמת לבנון השנייה נראית היום אחרת משנראתה לפני 15 שנים. זה לא משנה את העובדה שהתגלו בה כשלים מובנים בקבלת ההחלטות, ושהיא התגלגלה אחרת לגמרי ממה שאולמרט והקבינט שלו רצו.
במהלך כתיבת "שבויים בלבנון", יחד עם חברי יואב לימור, התגלגלו לידינו חלקים גדולים מן הדיונים בצמרת במהלך המלחמה. לאולמרט היה קבינט מנוסה, שמבחינת איכות הדיון עלה פי כמה וכמה על הקבינטים של נתניהו בסבבים בעזה. אבל האנשים שישבו, כולל הוא עצמו, כשלו בהבנת האירוע שאותו הובילו, כי בישראל הידע והתובנה נמצאים במקום אחד וההחלטה במקום אחר.
בדו"ח המבקר על "צוק איתן" אומרים שרים בגילוי לב שלא היה ברור להם מהו בכלל תפקיד הקבינט – הגוף שעל פי חוק מוציא אותנו למלחמה ומקבל החלטות במהלכה. זה גוף פוליטי; יושבים בו ראשי מפלגות, שהם גם השרים הכי עסוקים בישראל. לרבים מהם יש מעט מאוד ידע מוקדם. לכולם אין זמן ללמוד, לרובם אין מזג שמאפשר להבין באמת.
ואחר כך הם נכנסים לחדר, שבו יושבים אנשי הבטחון, בעיקרי המערכת הצבאית, מתארים להם את העולם (חמאס רוצה הפסקת אש), ומציגים בפניהם את האופציות לפעולה (בדרך כלל עוד מאותו הדבר). זה טקס די ריק, כי מה באמת רוצים כבר סוכם עם ראש הממשלה קודם. "גוף להוצאת קיטור", כינה את זה פעם אביגדור ליברמן.
כמה וכמה פעמים העליתי בכנסת הצעת חוק למיסוד תפקידי הקבינט וחובת השרים המכהנים בו. פעם אחר פעם עלה יריב לוין בשם הממשלה, שיבח את הצעת החוק והודיע שהקואליציה תפיל אותה. אבל זה היה רק סגנון, לא שינוי במהות. בפרפרזה על המשפט הידוע של קרל מרקס, מה שאצל ביבי היה פארסה נולד כטרגדיה הרבה לפני כן.
האמת היא קצת יותר קשה מזה. במערכות של זמננו, שאין בהן ניצחון סוחף כמו בששת הימים וגם לא לחימה רבת עוצמה כמו ביום כיפור, מתקיים בחדר קבלת ההחלטות שטח אפור פוליטי, נוח לכל הצדדים. הצבא, שעוסק בסוגיית הניצחון באין ספור סדנאות כי כבר קשה למצוא את זה במציאות, מציג תמונת עולם שלא תוביל לצעדים מכריעים, והשרים מאשרים את החצי תה-חצי קפה הזה. ככה אף אחד לא יגיד על הפוליטיקאים שלא נתנו לצה"ל לנצח, והם מצידם יגידו ש"כל דבר שהצבא הביא אישרנו". הצבא, מצידו, יגיד שלא אמרו לו להכריע, אז מה רוצים ממנו – אם רק היו אומרים לו זה כבר היה קורה.
ומה עם המל"ל, אתם שואלים? פתרון הקסם הועלה עשרות שנים לפני שקרם עור וגידים באמת לאחר לבנון השנייה. לפני כן היה גוף שקראו לו "המועצה לביטחון לאומי", כי נתניהו (בקדנציה הראשונה) רצה NSC כזה, כמו באמריקה - רק ששם מדובר בכלל בגוף מחליט ולא בגוף מטה. ב-2008 הוחלט להפוך את זה למטה, שמטרתו העיקרית היא לטייב את הדיון בדרך להחלטה.
זה לא באמת קורה, מהסיבות שמניתי ומפני שבשנים האחרונות, ראש המל"ל הוא יותר שליח של ראש הממשלה – חשוב, משפיע, אבל שליח. ולהיות שליח זה שונה מהותית, בטמפרמנט ובעמדה הבסיסית, מלעמוד בראש גוף שאמור להרחיב את הדיון, לקרוא תגר, לעמוד על זה שתהיה עוד מחשבה לפני שמצביעים.
משרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון לא רלוונטיים לדיון. בניגוד לתדמיתו רבת העוצמה, משרד הביטחון הוא אולי המשרד החלש ביותר ביחס לגוף שעליו הוא מופקד. רבים מתפקידי המטה שלו - תקציבים, למשל, או תכנון – מופקדים בכלל בידי אנשי צבא.
ב-2006, כשרץ בבחירות בראשות קדימה, הימרה אולמרט את עצתם של יועציו הפוליטיים, ופרסם ברבים את מה שכינה "תוכנית ההתכנסות" – מהלך משלים להתנתקות של שרון, שכלל נסיגה לקווי גדר ההפרדה למעט שלושה גושי ישובים גדולים. זה כמובן לא קרה מעולם, כי אולמרט איבד חלק גדול מהלגיטימיות שלו בלבנון. תהליך אנאפוליס שהוביל כלל הצעות מרחיקות לכת, אבל גם לפלסטינים היה ספק אם האיש שממול מסוגל לעמוד בהן, וחלק משריו גם שידרו להם שיחכו, הם יוכלו. כך או כך, הפלסטינים מעולם לא אמרו "כן", והיום מי מדבר על זה בכלל.
לאולמרט יש הסבר מפורט למה הציג את ההתכנסות מראש, וגם הוא כלול בשיחה המרתקת שלנו בפודקאסט. אבל לטעמי, הוא עשה כאן משהו חסר תקדים – ראש ממשלה מכהן רץ בבחירות על תוכנית מדינית מרחיקת לכת, שנויה במחלוקת גם אצל חלק ממצביעיו. לו היה מבצע אותה אחרי בחירתו, איש לא יכול היה לטעון שהוליך שולל.
זה יוצא דופן, לא רק בגלל ההעזה הפוליטית. להבדיל מהחלטות צבאיות, המהלכים המדיניים הגדולים של חמישים השנים האחרונות נעשו על ידי מנהיגים שבעת שנבחרו לא חשבו עליהם בכלל – בגין בשלום עם מצרים, רבין באוסלו, שרון בהתנתקות. ובלי קשר לשאלה מה קרה להם, שגם היא עולה באריכות בשיחה, עצם העובדה הזו תרמה לחוסר הלגיטימציה של המהלך עצמו, בוודאי במה שנוגע לרבין ולשרון.
כי אם אתם רוצים לסכם את הנושא העצום הזה בשתי מילים, אז גם בזה אנחנו אשמים (כמו שאמר, למיטיבי הזיכרון והקשישים שבינינו, נשיא המדינה אפרים קציר אחרי יום הכיפורים). אנחנו לא באים חשבון עם הדרך הקלוקלת שבה מתקבלות ההחלטות הקריטיות של חיינו, ובעיקר עם זה שבנושאים לאומיים אנחנו כמעט מבקשים מהמנהיג לשקר ולהעמיד פנים. אנחנו שופטים הכול בפריזמה הזהותית שלנו, ומסתפקים בזה שמדי פעם מתגלגל ראש כלשהו על מה שנתפס כפשלה במלחמה (ואף פעם לא על החמצת שלום).
תקשיבו לשיחה עם אולמרט, ובזמן שאתם מקשיבים תחשבו על זה: המון שנים אחנו רואים את מצעד האיוולת, ואומרים לעצמנו - מה אנחנו יכולים לעשות. ובגלל זה, ממש בגלל זה, המצעד נמשך.
פורסם לראשונה: 07:07, 12.11.21
