אני לא זוכר מה התוצאה המדויקת של הסקר האחרון בעניין, אבל אני מניח שברוב הפעמים שישאלו ישראלים מה הדבר הכי חשוב שהמערכת הציבורית אחראית עליו, הם יגידו חינוך. אם מודדים חשיבות לפי כמות הכספים שאנחנו מוציאים מכיסנו לטובת העניין, החינוך לוקח בענק: תקציב משרד החינוך הוא הגבוה ביותר מבין המשרדים הממשלתיים, או משווים רק את ההוצאה בשקלים מתוך המיסים שלנו (ולכן מפחיתים מתקציב הביטחון את הסיוע האמריקני, שאנחנו לא משלמים עליו).
הפרק הקודם: אולי ש"ס הייתה הסיכוי. ואולי לא היו הדברים מעולם
זו כמובן רק ההתחלה: הרשויות המקומיות מוסיפות מיליארדים מהתקציבים שלהן; אנחנו מוציאים על חינוך ילדינו, במסגרת בית הספר ומחוץ לה, חלק גדול מההוצאה המשפחתית. וגם כסף הוא רק משאב אחד שאנחנו משקיעים בחינוך: תוסיפו לזה זמן והשקעה רגשית, ותקבלו הוצאה אמיתית לחינוך ששום סעיף אחר בחיי המשפחה הישראלית לא מתקרב אליה.
ואחרי כל זה, מערכת החינוך הישראלית הולכת אחורה. קשה למדוד את זה בפרמטרים אובייקטיביים, ונתונים כמו מבחנים בינלאומיים לא נותנים תמונה מלאה, למרות שגם הם לא להיט. היו בישראל כבר שרי חינוך שראו בהם את המדד להצלחה שלהם, דבר שהוביל לתחמונים אופייניים - בתי ספר מסוימים לא נספרו, תלמידים פחות טובים קיבלו יום חופש - ועדיין לא התקדמנו בטבלה. מדדים אחרים, חשובים יותר, לא ממש מוכרים בציבור.
לכל אחד מאיתנו, שילדיו במערכת החינוך עכשיו או שכבר חצו אותה, יש תחושה ברורה שהעסק לא עובד. רק שבניגוד לתחומים אחרים, לא לגמרי ברור לנו איך לגרום לו שיעבוד.
במובנים מסוימים, הקורונה הייתה מבחן למערכת החינוך עוד יותר מאשר למערכת הבריאות. בבריאות, היה ברור שצריך לשים עוד כסף, במערכת שהורעבה ממילא במשך שנים. כששמו עוד כסף המערכת באמת עמדה במבחן (ועכשיו, כמובן, רוצים לקחת חלק מהכסף הזה חזרה). בחינוך, האתגר של המגיפה חשף רבדים שלא הכרנו קודם - למשל, כמה מערכת החינוך של אומת ההיי-טק מפגרת טכנולוגית, במובן הפשוט של המחסור במערכות תקשוב, תשתיות ללימוד מרחוק ותוכניות לימוד דיגיטליות.
אבל עוד יותר מזה, הוא העצים את הבלבול הקיים ביחס לשאלה הגדולה, שהועלתה עוד קודם: איך מערכת שעוצבה במאות קודמות - חינוך פרונטלי, שינון חומר, מבחנים - מתאימה את עצמה לעידן הידע.
מיכל כהן מכירה את החינוך הישראלי מכל הצדדים. היא היתה מורה ומנהלת, טיפסה במשרד החינוך עד לתפקיד המנכ"לית, והיום היא מנהלת את קרן רש"י, אחד הגופים הגדולים ביותר של המגזר השלישי בחינוך.
השורה התחתונה שלה היא אחרת - אם שואלים את ההורה הישראלי על החינוך בכלל, היא אומרת, הוא ביקורתי מאוד. כששואלים על בית הספר של הילדים שלך התשובה הרבה יותר חיובית - אבל כשמפרקים איתה נושא-נושא, היא מתארת בפירוט את כל כשלי המערכת.
האמירה שלה לגבי הידע של המורים היא לא פחות ממדהימה. אפשר לדבר עד מחר על דרכי לימוד חדשות, לארגן את הכיתה אחרת ולבטל מבחנים, אבל אם בקצה יש מורה שמתקשה להתמודד עם החומר שהוא צריך ללמד, אז מה יעזרו כל הפטנטים.
בואו ניקח את האנגלית כדוגמה, גם מפני שזה המקצוע החשוב ביותר כשמדברים על כישורי חיים ועבודה בעולם של היום, וגם כי בתחום זה באים לידי ביטוי רבים מהחוליים. כהן אומרת, ובצדק, שלימודי האנגלית שמים דגש גדול מדי על כתיבה וקריאה ופחות מדי על דיבור, ולכן הבוגר הישראלי, גם זה שמצטיין בקריטריונים של המערכת, פשוט ללא מדבר אנגלית מספיק טובה. אבל איך ידבר, גם אם יעבירו שעה אחת בשבוע לדיבור במקום לקריאה וכתיבה כמו שכהן מציעה, אם המורה שלו לא מדבר אנגלית טובה?
למרות שכהן טוענת שזה לא רק כסף, ומתארת מערכת שלמה, מתנאי הקבלה ועד לשיטות הלימוד, שיכולה לשפר את איכות המורים, בקצה עומדת העובדה הפשוטה שמורה בישראל תתקשה - ורוב המורים הן מורות, סימן מובהק למקצוע שלא מתגמל מספיק בשכר - להיות מפרנסת ראשית של משפחה. תכניות כמו "אופק חדש" שיפרו את המצב, אבל בסופו של דבר קשה למשוך צעירים מוכשרים, גם כאלה שרואים בחינוך אתגר וסיפוק, למקצוע שההכנסה בו נמוכה משמעותית מהאפשרויות האחרות שיש להם.
תשובה אפשרית, דווקא בעולם העבודה הנוכחי, היא לפרק את האמירה "מורה טוב - מורה לחיים". היא צריכה להיות נכונה לגבי מה שמקבל התלמיד, לאו דווקא למסלול הקריירה של המורה. כבר היום אפשר לראות אנשי היי טק שבגיל 40 - הגיל שבו רבים מהם מתקשים לשמור על מקום העבודה שלהם בעולם התובעני של ההיי טק, שבו הידע מתחדש כל הזמן וצעירים רעבים ומעודכנים דופקים על הדלת - פונים להוראה.
צריכה להיות תוכנית לאומית, שתכשיר מורים לא רק מתוך אלה שנפלטו מעולמות אחרים, אלא גם מתוך מי שכבר עובדים בעבודה אחרת, וימשיכו בה במקביל לעבודה חלקית בהוראה. זה יהיה עולם העבודה של ילדינו בכל מקרה, אז למה לא בדבר כמו חינוך, שמתגמל אותך כל כך במובנים אחרים.
וחוץ מזה, צריך לשים את הכסף הקיים, וכאמור זה לא מעט, במקומות הנכונים. בתשתית מיחשוב שתאפשר לכל ילד באמת ללמוד בבית, לא רק בזמנים שבהם בית הספר סגור. לחקור וללמוד גם אם לא יהיה מבחן בסוף (״לומדים אצלנו יותר מיד מקצועות, ולומדים אותנו יותר מדי שטחי״, אומרת כהן. ״צריך ללמוד שפות – עברית, אנגלית, מתמטיקה – ואת השאר ללמוד באשכולות ובעיקר את ההקשרים ביניהם״). ובעיקר במעמד המורה על כל מה שהוא כולל.
לא פלא שכאשר קמה מחאה בענייני חינוך, היא הייתה דווקא על גודל הכיתות, למרות שהדברים שאומרת כאן כהן לגבי חוסר התוחלת של הצעד היקר הזה היו ידועים מראש, ומגובים במחקרים רבים בעולם. גודל הכיתות הוא דבר פיזי, מוחשי, והתשובה לו היא אחת: כסף לבינוי והכשרת מורים ועובדים אחרים במערכת. הרבה יותר קל למחות על זה מאשר על דברים פחות מדידים והרבה יותר חשובים כמו איכות המורים או תכנים.
אבל לא פחות מזה, צריך להקדיש לשכר המורה ומעמדו את הסכומים הלא מבוטלים שמוקדשים היום לתחומים אחרים, שחלקם נובעים מהמרבצים העצומים של הטיה פוליטית. אי אפשר להכחיש את הקשר בין העובדה שמאז 1977, כמות לא פרופורציונלית של שרי החינוך בישראל באו מהמגזר הדתי-לאומי, לבין העובדה שילד מהמגזר הזה מקבל מהמערכת הממשלתית 30% יותר מתלמיד במערכת הכללית, כלומר חילוני או מסורתי שאינו לומד בחינוך הממלכתי-דתי, ו-64% יותר מתלמיד ערבי.
תחשבו על המספרים האלה. הם חמורים עוד יותר מפני שלחלק מהתלמידים בחינוך הכללי, ולרוב המכריע של התלמידים בחינוך במגזר הערבי, אין בבית משאבים שיוכלו לפצות על הפער הזה. ובכך מערכת חינוך, שאמורה להיות גורם מאזן ראשון במעלה שמייצר הזדמנות טובה, גם אם לא שווה לגמרי, לכל ילד בישראל, היא למעשה המפריד הגדול ביותר בין אלה שיש להם ואלה שאין.
מילת המפתח אצלנו, אולי לא במפתיע, היא מצוינות. כמו שבכלכלה, כפי שעלה גם בשיחה שלי עם מנואל טרכטנברג לפני כמה שבועות, בעולם מדברים היום על ״צמיחה מכלילה״, שמודדת לא רק כמה צמחנו אלא גם איזה חלק מהמשק היה מעורב בצמיחה הזו ונהנה ממנה, ואילו אצלנו עדיין מתרכזים בקטר ההיי טק הנפלא כשלעצמו ומשאירים בצד 90% שעובדים בענפים אחרים.
ככה זה גם בחינוך: תוכנית לאומית לחמש יחידות מתמטיקה זה מצוין, רק שזה נוגע לחלק קטן מהאוכלוסיה (שבואו נגיד את האמת, רובו מגיע מסקטורים שבהם התוספת הביתית לחינוך, בדרך של משאבים ישירים או פשוט כי זו הסביבה, גדולה בהרבה משל השאר), ומגדיל עוד יותר את הפערים.
מחקרים עולמיים רבים מראים, שמערכת חינוך שהדגש בה הוא על שוויון, תוציא מתוכה גם מצוינות. אולי כי חינוך לערכים משפר את החינוך בכלל, אולי כי מורים שאומרים להם שלשם המערכת מכוונת יהיו טובים יותר, אולי כי תלמיד פחות לחוץ להצטיין יכול גם ללמוד יותר טוב.
גם השאלה הזו, כמו כמעט כל שאלה שאנחנו נוגעים בה, חוזרת אל אובדן הממלכה. בחינוך בישראל, התופעה הזו קיימת כמעט באופן רשמי: יש זרם חינוך חרדי וזרם חינוך ערבי וזרם חינוך ממלכתי-דתי, שכל אחד מהם ניזון מהכוח היחסי שנציגי המגזר מפעילים במערכת הפוליטית - וממלכה שוויתרה כבר מזמן על ״לימודי ליבה״ במובן האמיתי שלהם: לא רק שילמדו אנגלית ומתימטיקה, אלא שיהיה בסיס ערכים שהממלכה החליטה שהוא חיוני, ושמעבר לו יוכל כל אחד לשמר ולטפח את תרבותו.
היומרה הזו, אם היתה קיימת אצלנו אי פעם, טבעה כבר מזמן בבוץ העכור של פוליטיקת הזהויות. ללמוד תנ"ך ואפילו תורה שבעל-פה היה פעם הדבר הטבעי ביותר גם במערכת הממלכתית, כי זו ההיסטוריה שלנו והקשר שלנו למקום הזה; היום זו הדתה מסוכנת. תלמידים ערבים לא יודעים עברית, חרדים לא לומדים אנגלית, ועל אזרחות או היסטוריה של ישראל - להבדיל מהשואה, למשל, שלה מוקדש חלק עצום מלימוד ההיסטוריה - אין בכלל מה לדבר.
לבוגר ממוצע של מערכת החינוך שלנו אין מושג קלוש על מלחמת יום הכיפורים או לבנון הראשונה, שאבא וסבא שלו לחמו בהן, כי מלחמות אצלנו זה פוליטיקה ומפוליטיקה בורחים כמו מאש. הוא לא לומד על מהומות ואדי סאליב, ובוודאי לא נכנס לוויכוחים הרעילים של ימינו. שנים התווכחו על עדכון ספר הלימוד לאזרחות ולפחות בפועל, המסקנה היא להתרחק מאזרחות בכלל.
התופעה הזו מבטלת גם האפשרות ללמד תלמידים לחקור בעצמם, כי איך תחקור אם מה שיש לך או למשפחתך נגיעה ישירה אליו הוא כמעט טאבו.
לא פלא שהורים רבים מתייחסים למערכת החינוך כמו לבייביסיטר. לא פלא שכשהגיע משבר הקורונה, במדינות רבות במערב שמרו את מערכת החינוך פתוחה ככל האפשר כיעד עליון, ואצלנו הדבר הראשון שנסגר היה בתי הספר, ושהילדים ישרצו בבית ויעשו את עצמם לומדים בזום.
