בעוד כמה חודשים תתחיל פרופ' מיכל שוורץ לפקח על הניסוי הראשון בתרופה שפותחה בעקבות המחקר פורץ הדרך שלה במחלת האלצהיימר. זה היה ניסוי בכמה עשרות חולים, מה שמכונה בעגה המקצועית שלב 1 ו-2; אם יצליח, יגיע אחריו שלב 3, השלב המכריע בדרך לאישור השימוש בתרופה. ואם זה יקרה, זו תהיה לא רק פריצת דרך היסטורית, שתשנה את פני ההתמודדות עם מחלות הדמנציה; זו תהיה גם הוכחה שעשרות שנים ומיליארדים של דולרים שהושקעו בניסיון למצוא מזור למחלה האיומה הזו, בוזבזו על הקונספט הלא נכון.
אלצהיימר היא אחת ממחלות הדמנציה, השם הכללי למחלות הניווניות של המוח. בכל צורה שהיא, דמנציה תהיה אחת המגיפות הקשות ביותר של המאה ה-21. היא תתקוף יותר אנשים, לא רק כי אנחנו חיים יותר ורבים יותר מאיתנו מגיעים לגיל שבו המוח מתחיל להתנוון, אלא גם בגילים צעירים יותר ובצורות קשות יותר. כבר היום יש, על פי ההערכות, יותר מ-120 אלף חולי אלצהיימר בישראל – וכאמור מדובר בהערכות, כי סימפטומים של מחלה יכולים להתפרש, בשלבים המוקדמים שלה, כמשהו אחר לגמרי.
יותר ממאה שנה אחרי שהרופא הגרמני אלואיס אלצהיימר נתן לה את שמה, אין לאלצהיימר או למחלות הדמנציה האחרות תרופה או חיסון. חולה או משפחתו, שמגיעים אחרי אבחון לשיחה עם רופא, שומעים את אותם הדברים שאמרו לאנשים במצבם לפני עשרים ושלושים שנה. הם נוגעים לטיפול בסימפטומים, בעיקר לחולים שהמחלה מתבטאת אצלם קודם כל בהתנהגות, לסדרי חיים מומלצים ולטיפול תומך בחולה ובקרובים לו. אף אחד, בשום מקום בעולם, לא יכול להבטיח שהוא מסוגל להאט את המחלה, ובוודאי לא לרפא אותה.
מיכל שוורץ היא מחשובי החוקרים בכל תחום שהוא בישראל. היא פרופסור במכון ויצמן ונשיאת האגודה הבינלאומית לנוירואימונולוגיה, ומהמעבדה הקטנה והצפופה שבה אנחנו מנהלים את השיחה כבר יצאו פרופסורים וחוקרים מכל העולם. וכבר עשרים שנה שהיא טוענת שכל העולם טועה במשהו שהוא עמוק בהרבה מהשאלה איך נמצא תרופה לאלצהיימר.
בלי לסבך יותר מדי כאן – תקשיבו לשיחה, היא מסבירה את הדברים בבהירות – מחקר האלצהיימר הסתמך על ההנחה, שמשטחים של ציפוי של חלבונים ("פלאקים") שמצטברים במוח, הם שאחראים לניוון התאים שהוא הסיבה לדמנציה. רק שניסוי אחרי ניסוי, תרופה שניסתה לפרוץ דרך אחרי תרופה, נכשלו במבחן המציאות.
שוורץ באה מחקר המוח, ועסקה קודם לכן ביישומים שונים שלו. ההנחה שלה ערערה על אחת התפיסות היסודיות בתחום: שיש מחסום (המכונה "מחסום דם-מוח") המונע ממערכת החיסון שלנו להגיע למוח, כדי שלא יגיעו אליו גם המרעין בישין שמסתובבים לנו בגוף ומערכת החיסון נלחמת בהם.
ושוורץ, כמו הילדה מהשיר ששואלת "למה", חשבה שזה פשוט לא יכול להיות: שלא יכול להיות שהאיבר בגוף שמגדיר אותנו, היחיד שלא נוכל להשתיל כי הוא אנחנו (יש סרט נפלא של ורנר הרצוג, שבו אדם אומר "אם מורידים לי רגל אני אומר 'הרגל שלי ואני'; אבל אם מורידים לי את הראש, האם זה "הראש שלי ואני' או 'הגוף שלי ואני'?"), מנותק מהמערכת החיסונית שמגנה עלינו. היא הוכיחה את התיאוריה הכללית שלה במחקרים אחרים, ואז פנתה לאלצהיימר. את הפרטים המרתקים אתם מוזמנים לשמוע בשיחה.
לפי ארגון הבריאות העולמי, יש בעולם כ-55 מיליון חולי דמנציה, ומספרם צפוי להגיע ל-78 מיליון עד סוף העשור ו-140 מיליון ב-2050. אבל דמנציה היא מגפה לא רק מפני שיותר אנשים יחלו בה, אלא מפני שהיא פוגעת אנושות לא רק בחולה, אלא גם בסביבתו. 120 אלף חולים בישראל משמעם שיש חצי מיליון איש, אולי יותר, שחייהם לא נראים אותו דבר, והסבל שנגרם להם הוא איום. עם סרטן החולה וסביבתו מתמודדים יחד; בדמנציה האדם האהוב עליך מתפרק לך מול העיניים, מאבד כבוד אדם במובן הכי מילולי, ואתה לא יכול אפילו לחלוק את זה איתו.
ההתמודדות עם המגפה הזו מביאה אותנו לשאלות הכי משמעותיות שאיתן נתמודד בעידן שבו תוחלת החיים תטפס ל-90 ומעבר לזה, וזה יקרה בעשורים הקרובים: מהם חיים ראויים? מתי יותר חיים זה יותר מדי? ומה מותר לנו, מה ראוי לנו, לעשות אל מול התופעות הבלתי נמנעות שמתלוות לזקנה?
בישראל, מדינת "החיים קודמים לאיכות החיים", השיח הזה מתקיים בין אלה שזה נוגע בגופם ובגוף יקיריהם, אבל מושתק לחלוטין על הבמה הציבורית. ב-2014 כמעט הצלחתי להעביר בכנסת תיקון לחוק החולה הנוטה למות, שנגע לכמות קטנה של חולים אנושים ובעיקר למצב הבלתי אפשרי שבו נתונים הרופאים שלהם. אחד מחברי הכנסת שתמכו בחוק אמר לי, "גם אם זה יעבור זה לא עוזר לי, ולאמא שלי שיושבת על כיסא עם ראש שמוט כבר חמש שנים ולא יודעת מי היא, ואני יודע שהיא לא הייתה רוצה לחיות ככה". גם את החוק המינורי ההוא בלם בסוף שר מ"הבית היהודי", כי הוא היה יכול.
אבל מהשאלה הזו לא נוכל לברוח. היא תרדוף אותנו כשנצטרך להכריע במה משקיעים כסף במחקר ומה נכנס לסל התרופות. השוק החופשי יהיה חלק מהדיון, אבל הוא לא יוכל להביא פתרונות לשאלות שהן בראש וראשונה ערכיות. תקשיבו לדברים שמיכל שוורץ אומרת על מחקר האלצהיימר ותבינו.
בסוף שנות ה-60 יצאו שני חוקרים ממכון ויצמן, מיכאל סלע ורות ארנון, לחקור שאלה, שתישמע לכם מוכרת אם הגעתם עד כאן בטקסט: איך עובדת מערכת החיסון. הם עשו את זה באמצעות ניסוי בגרימת טרשת נפוצה, והמחקר שלהם הוביל לפיתוח הקופקסון – אולי המוצר החשוב ביותר אי פעם שיצא מישראל, והבסיס שעליו עמדה "טבע" בעשורים שבהם הייתה החברה הישראלית הבולטת בעולם ו"המניה של העם".
אם מיכל שוורץ אכן תסלול את הדרך למציאת תרופה לדמנציה, זו תהיה פריצת דרך באותו סדר גודל. עם השאלות הגדולות על חיינו ומותנו, ועם ההשלכות העצומות שלהן על מדיניות ציבורית, נצטרך להתמודד בכל מקרה.
