ב-1970 פרסם העתידן אלווין טופלר (רק בשנים ההן התחילו לדבר על "עתידן" כעל עיסוק; עד אז היו סתם אנשים שחזו את העתיד) ספר בשם "הלם העתיד". הספר חזה עתיד שבו קצב השינויים הטכנולוגיים ייצור מתח נפשי ובלבול, כי הנחות היסוד של עולמנו יתערערו באופן מתמיד. "הלם העתיד" היה לרב-מכר עולמי; 30 שנה אחר כך אמר טופלר בריאיון שלצערו, לא היה קיצוני מספיק בתחזיות שלו, והעתיד הימם גם אותו כשהגיע.
נדמה שמכל התחומים שבהם השנתיים האחרונות היו חלון אל תוך העולם שיהיה איתנו הרבה אחרי שהקורונה סוף סוף תיעלם, הבולט מכולם היה התחום הנפשי – הן בהשפעה על האדם הבודד והן בבחינה של גמישותן ויכולותיהן של המערכות הציבוריות האמורות לתת לנו מענה.
המשבר הביא רבים למצבי לחץ - מאובדן פרנסה וחשש כלכלי ועד לקושי שגורמים בידוד, חשש לבריאות ואפילו קירבה כפויה לאורך זמן ולהרבה יותר מדי שעות לבני משפחה – וגרם לאנשים להרהר מחדש באורחות חייהם. כשכל מה שבנית, כל ההנחות שלך לגבי ההווה והעתיד, כל מה שהתרגלת לראות כמובן מאליו, כל זה נעצר באחת ופתאום מוטל בספק, הספקות והשאלות הם בלתי נמנעים ונוגעים עמוק. ובצד זה פרחו צורות טיפול חדשות, בעיקר דיגיטליות, במקצוע שבו לכאורה הקשר הישיר, המבט בעיניים והקירבה הפיזית בין מטפל למטופל, היו תנאי יסוד.
ד"ר טל ברגמן היא ראש האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, כלומר אחראית למערך הגדול של שירותי בריאות הנפש הציבוריים ולעיצוב מדיניות המשרד כרגולטור. נדמה שכמו שקרה במישורים אחרים, למשל ההכרה והטיפול בפגועי נפש לעומת נכים אחרים באגף השיקום של משרד הביטחון, כך גם בתחום הבריאות בכלל: ההבנה והקצאת המשאבים לבריאות הנפש פיגרו משמעותית אחרי תחומי הבריאות האחרים.
גם היום, כשברגמן מתארת מאבק על כמה עשרות מיליוני שקלים כדי לטפל במה שבעיניה הוא הצורך החשוב ביותר - חיזוק מערך הטיפול בקהילה בפגועי נפש קשים - אי אפשר שלא להשוות את זה לקלות היחסית שבהם מוקצים סכומים גדולים בהרבה בתחומים אחרים.
ואי אפשר שלא לחבר את זה לתרבות ההדחקה שלנו, בכל כך הרבה תחומים. ישראל נוסדה על לנשוך שיניים ולהתגבר, הסכנה הקיומית בפתח וחייבים להיראות חזקים. אנחנו חברה מיליטריסטית, כוחנית, תחרותית. ועם כל השינויים שחלו בתרבות ובחברה בעשורים האחרונים, הבסיס הזה עדיין קיים.
כשמסתכלים קדימה אל הלם העתיד, אל הדרך שבה האופי האנושי, שמשתנה הרבה יותר לאט מהטכנולוגיה, אמור להסתגל למה שמחכה לנו, אי אפשר שלא לשאול איך נתמודד עם הפער.
ב-1995 נחקק חוק בריאות ממלכתי, אירוע לא פחות מהיסטורי בתולדות ישראל. הוא השלים את המערכת המדהימה שבנו כאן האבות המייסדים, בעיקר קופות החולים, כדי ליצור מערכת בריאות ציבורית ייחודית. גם כל מה שקרה מאז, ובעיקר ההרעבה השיטתית והמכוונת של המערכת בשני העשורים שלפני הקורונה, לא חיסל אותה. יש אומרים, לא חיסל אותה עדיין.
בריאות הנפש נכללה אז במה שכונה "התוספת השלישית" לחוק, עדות למקום המשני שהיה לה בתודעה, וב-1999 בוטלה התוספת הזו בחוק ההסדרים. כשהגיעה הרפורמה בבריאות הנפש ב-2015, היא נתקלה בהתנגדויות וספקות שמלווים אותה עד היום.
לא פחות מזה, מעניין לשאול מה יקרה לטיפול הנפשי עצמו. בעידן של מטהוורס, שבו הגבולות בין הפיזי לווירטואלי מיטשטשים; בעידן של סבלנות פוחתת, שבו שני אימוג'ים שווים אלף מילים במכתב של פעם; בעידן שבו בני אדם מתרגלים לקבל פתרונות כימיים וביולוגיים למה שהוגדר פעם בתחום הנפש בלבד (ועצם המילים כאן הן כמובן בעייתיות), ברור שהתמונה הפרוידיאנית של מטופל על ספה וטיפול של שנים הולכת ומיטשטשת. אבל מה יחליף אותה?
התשובה, יש להניח, היא מורכבת ולא אחידה. גם מומחים כמו טל ברגמן לא יודעים לנסח אותה בביטחון, כי גם הם ראו מוסכמות מתרסקות במהירות שאיש לא צפה. היא גם אחת התשובות הכי חשובות שצריך לנסח בשנים הבאות, כי הלם העתיד כבר כאן.
