הרגע ההזוי ביותר, ולפיכך גם האמיתי ביותר, בתולדות הממשלה הנוכחית, היה הרגע שבו ח"כ ניר אורבך צעק במליאת הכנסת על מאזן גנאים "הניסוי איתכם נכשל". העילה להכרזה הדרמטית של אורבך הייתה העובדה שגנאים העז להצביע נגד הארכת תקנות יהודה ושומרון, המבנה המשפטי שמאפשר דין נפרד ליהודים ולפלסטינים בשטחים.
נכון, העובדה שבצלאל סמוטריץ' הצביע נגד התקנות שמכוחן הוא מסוגל לחיות בנועם במקום שבו הוא גר הייתה הזויה לא פחות, אבל נהמת הלב של אורבך סימלה את היחס של הרוב היהודי לקול הערבי: אנחנו לא באמת מאמינים שהוא צריך לייצג עשרים אחוז מתושבי ישראל, שהם בני אותו עם ולפעמים אותה משפחה של הפלסטינים שמעבר לקו הירוק. אנחנו רק צריכים אותם כדי לסדר את החשבונות הפנימיים בינינו, כלומר לשלוח את ביבי לבלפור או לקיסריה.
אותה התנשאות מתקיימת עכשיו, לאחר הפילוג שחילק את מה שהייתה פעם הרשימה המשותפת לשלוש רשימות שירוצו בנפרד, ומאיים להקטין עוד יותר את ההצבעה בציבור הערבי: שוב הערבים האלה לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות, עולה הנהמה בערוגות המרכז-שמאל. בגללם עוד ביבי יחזור. שוב אנחנו זקוקים להם לצרכים שלנו, והם מתעקשים לעשות עבודה ערבית.
האב המייסד של הרשימה המשותפת היה אביגדור ליברמן, בימים הלא רחוקים שבהם הוא וחברי הכנסת הערבים התפרנסו מהתקוטטות במליאה. ליברמן תבע את הגדלת אחוז החסימה, ולרשימות הערביות לא הייתה ברירה אלא ללכת יחד: בתחילה חד"ש עם תע"ל ורע"מ עם בל"ד, כלומר התנועה האיסלמית יחד עם הפאן-ערביות החילונית של עזמי בשארה, ואחר כך כולם יחד בבחירות שלאחר מכן, אחרי שרע"מ-בל"ד בקושי העבירה אף מעל אחוז החסימה החדש, קמה הרשימה המשותפת הגדולה.
ואגב, כדאי להזכיר לכל מי שחושב ששינוי שיטת הממשל ישנה את החיים פה, שהעלאת אחוז החסימה נחשבה גם למרפא מסחטנותן של המפלגות הקטנות. מאז איש עם שישה מנדטים נהיה ראש ממשלה ואחר עם חמישה היה לשר הביטחון.
הנה המספרים, והם חד-משמעיים: בשתי מערכות הבחירות שבהן המשותפת הגדולה רצה יחד, הקומוניסטים עם האיסלמיסטים ושחאדה (ואבו שחאדה) עם טיבי, עמד הייצוג הערבי בכנסת על 13 ו-15 מנדטים (בבחירות ג', אחרי שבפעם הראשונה המשותפת תמכה במועמד לראשות הממשלה). בשתי מערכות הבחירות שבהן היה פילוג הייצוג הזה צנח ל-10. המסר מהציבור הערבי לנציגיו, וגם למפלגות היהודיות, היה ברור: אם נחשוב שסופרים אותנו, אם תהיה לנו הרגשה שהקול שלנו ייספר, ננהר בהמונינו. אם אתם צריכים אותנו רק "פעם אחת ודי", כמו שהיו שאמרו על תמיכה של המשותפת בממשלה בראשות גנץ, אז חפשו מי יצביע עבורכם.
ואז באו בנימין נתניהו ומנסור עבאס, הראשון מכשיר והשני כשר, ופתאום הקול נספר כמו שלא היה אף פעם בעבר. מפלגה ערבית הייתה בקואליציה, פוליטיקאים שברחו פעם אפילו מתמונה עם ערבי הצטלמו חותמים איתו על הסכם קואליציוני. אבל עכשיו, למרות שברור שבלי הקול הערבי נתניהו מנצח, מי שמתיימרים להיות אחרים ממנו מצהירים בקול שלא יעשו ממשלה עם הערבים, כי הם יודעים שלהגיד אחרת זה לאבד קולות של יהודים.
מכל זה אין להסיק אלא, שבעיני הציבור הערבי הניסוי אכן נכשל, אבל לא הניסוי של אורבך אלא זה של עבאס: הנה, אומרים המספרים הזעומים הצפויים להגיע לקלפי ב-1 בנובמבר, הלכנו איתכם עד הסוף. חלקנו אפילו לא הצביע נגד תקנות איו"ש, עמוד התווך של הכיבוש. ומה יצא לנו מזה?
ד"ר ת'אבת אבו ראס הוא מנכ"ל משותף של "יוזמות אברהם", אחד הגופים הוותיקים והמשמעותיים שעומלים לתפור דו-קיום במקום הקרוע הזה. יש לו מבט מפוכח על החברה ממנה בא, ועל החברה שבתוכה הוא חי. והוא אומר בשיחה בינינו דברים קשים גם על הציבור הערבי שהוא חלק ממנו, גם על הפוליטיקה שמייצגת אותו, וגם על היחס של הרוב היהודי אל כל אלה.
ומעל לכל, אבו ראס אומר את מה שצריך להיות ברור לכל אחד: אתם חייבים לספור אותנו, ולא רק ביום הבחירות. כי אנחנו אזרחים, כי אנחנו כאן, כי עצם הפסילה של מי שמייצג חמישית מתושבי ישראל היא חתירה תחת היסודות של המדינה הדמוקרטית שאנחנו מתיימרים להיות.
ניסיון העבר, ובעיקר דווקא העבר הקרוב, מעורר ספק אם זה יעזור. יכול להיות שהמורשת של הקואליציה היחידה עד היום שבה ישבה מפלגה ערבית תהיה שהניסוי באמת נכשל. וזה יהיה רע, בלי קשר לשאלה אם נתניהו ינצח בבחירות. זה יהיה רע למי שאנחנו, ולמי שאנחנו רוצים להיות אם ברצוננו שהמקום הזה יהיה ראוי לילדינו.
