כשמגפת הקורונה הייתה בשיאה, יצאו אנשים בכל העולם למרפסות - לרחוב היה אסור, בגלל הסגר - ומחאו כפיים לצוותים הרפואיים. האקט היפה הזה היה הבעת כבוד לא רק לרופאים, לאחיות ולכל מי שעמד בקו הראשון של המלחמה במגפה, אלא למגזר הציבורי כולו: עובדים סוציאלים, מורים, כל עובדי המדינה שהזכירו לנו שהתפקיד הראשון במעלה שלה הוא להגן על המרכיבים החיוניים של חיינו במקרה חירום.
אחר כך הקורונה נרגעה, או יותר נכון הפסקנו לספור אותה כל כך, וגם מחיאות הכפיים נעלמו. כשהחיים שבו פחות או יותר למסלולם גם עובדי המגזר הציבורי חזרו למקום שבו החברה, בוודאי החברה הישראלית, מתייגת אותם בדרך כלל: מקצועות שרובם לא ממש נחשקים, שכר נמוך יחסית לשוק הפרטי, תדמית שאמן התדמיות הגדול בזמננו, בנימין נתניהו, הנציח אותה במשל על האיש השמן מדי שהאיש הרזה, המגזר הפרטי, נושא אותו על גבו וכמעט מתמוטט.
הנתונים אומרים שאנשים צעירים לא רוצים להיות במגזר הציבורי. מחקר של ה-OECD מלפני חמש שנים הראה שרבע מהעובדים במגזר הציבורי בישראל הם בני 55 ומעלה, כלומר פחות מעשור מגיל פרישה (בממוצע בין גברים ונשים). האמא היהודיה המיתולוגית כבר לא רוצה בן רופא, ובטח לא מורה, אלא סטארטאפיסט בהייטק שיגמור בתור דמות ב"מסודרים". המורים, הרופאים, כל אלה שמחאנו להם כפיים רק לפני שנתיים, הם היום גיבורי כותרות על שביתה ונטישה.
יש פער עצום בין מצבו ותדמיתו של המגזר הציבורי לבין חשיבותו לחיינו, ולא רק בעתות חירום. פריון העבודה הנמוך במגזר הציבורי בישראל משפיע גם על פריון העבודה הנמוך במשק בכלל, כי גם העסק הפרטי היעיל ביותר נזקק כל הזמן לממשלה ולשלטון המקומי המתפקדים מהר והיטב.
העובדה הבסיסית הזו נכונה עוד יותר בימינו, כשהממשלה נדרשת לא רק לתת שירותי חירום, אלא גם לעודד יוזמה וחדשנות, להוביל פרויקטים גדולים בתשתית וליצור קרקע שעליה יכולה יוזמה פרטית לצמוח. במערב יש היום דיון ער על תפקידה של הממשלה כיוזמת ומובילה, כי רק העוצמה הציבורית יכולה להתמודד עם האתגרים של זמננו. מעט מאוד מהדיון הזה מגיע לישראל.
ישראל דנציגר היה איש הייטק מצליח, שהחליט, כדבריו, "לעשות טוב". הוא החל את הדרך במגזר השלישי, והבין שכשאתה פועל בעמותה למען מטרה ספציפית אתה בהחלט עושה טוב, אבל אם אתה רוצה לחולל שינוי שייגע בחיים של כולם אתה צריך להיות במקום שאליו מתרכזים המשאבים של כולם. הוא היה ממקימי "כולנו" של משה כחלון, וכשזו נכנסה לממשלה היה מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה תחת השר אבי גבאי. את מה שלמד וראה הוא מפרט עכשיו בספר, ששמו מעיד על תוכנו: "הזמנה לשרת ציבור". "אם בזכות הקריאה ישנה, ולו אדם אחד, כיוון וילך לשרת את הציבור בכל דרך אפשרית", הוא כותב בהקדמה, "או העוסקים במלאכה יעשו זאת טוב יותר - דייני".
ישראל דנציגרבשיחה שלי איתו עולות כל הבעיות של המגזר הציבורי בישראל: ריכוזיות עצומה בידיים של משרד האוצר, היעדר גמישות ניהולית ויכולת לתגמל ולהשאיר מצטיינים, יחסים מורכבים עם המערכת המשפטית ועוד. אבל הפתרון לחוליים האלה הוא בשיפור המגזר הציבורי, לא בהפיכתו לשק חבטות.
מדינה מתקדמת, שרוצה להתמודד ברצינות עם אתגרי התקופה המהפכנית שבה אנחנו חיים, צריכה לשים כמטרה מרכזית את הפיכת המגזר הציבורי לארגון מצטיין. אנשים מחפשים בעבודה לא רק שכר - ובחלקים מסוימים של המגזר הציבורי צריך להעלות שכר, לאפשר בונוסים למצטיינים, ולטפל במבני תעסוקה ארכאיים שפוגעים בכולם. אנשים רוצים בראש ובראשונה משמעות וסיפוק. המגזר הציבורי יכול וצריך לתת את כל אלה.
מגזר ציבורי מצטיין יהיה כזה שאנשים מעולים ייכנסו אליו וייצאו מתוכו, בהתאם לרצונות המשתנים שלהם במהלך חיי העבודה - יש תקופות ששכר חשוב יותר, באחרות אדם מחפש יציבות וביטחון - ולהשתנות הצרכים במשק. הוא יהיה דוגמה ליחסי עבודה ראויים, להצבת יעדים ועמידה בהם, לעוצמה שיכולה להיות כשקהילה שלמה מכוונת את משאביה לכיוון הנכון.
זה אפשרי, זה קורה במדינות אחרות בעולם. ובעיקר, זה מתחייב. מי שייצא למחוא כפיים רק כשיש מגפה, עלול למצוא את עצמו במצב שבו לא יהיו לו רופאים ועובדים סוציאלים להלל אותם. מי שידחוק את המדינה לפינה של "תהיי רשת ביטחון וזהו" עלול לא רק לגלות שאין לו רשת כשהוא נופל, אלא גם שהוא מחמיץ את כל ההזדמנויות שהמדינה יכולה לייצר. במדינות רבות בעולם זה שיח ער, שמזין החלטות של ממשלים. זה חייב להיות כך גם אצלנו.
