כשקצינים בכירים בצה"ל נקראים להגן על מעשה או מחדל כלשהו של הצבא, הם ממהרים להזכיר שצה"ל הוא הגוף הזוכה ליוקרה הרבה ביותר בישראל. עובדתית, זה נכון: בכל סקר שבו נשאל הציבור לגבי מידת האמון שלו במוסדות וגופים שונים, צה"ל ממוקם ראשון, מעל לנשיא המדינה ומערכת המשפט, והרחק מעל לממשלה, לכנסת או לתקשורת.
התמונה הזו לא מפתיעה – למעשה, זה היה מדהים אם הייתה אחרת – מכל הסיבות הברורות: צה"ל הוא צבא ההגנה של מדינה שנמצאת בקונפליקט בטחוני כל יום מאז שקמה; הוא צבא העם, זה שאנחנו שירתנו בו וילדינו אחרינו. אנחנו מעניקים לו את מירב המשאבים, בכל המובנים – תקציב, לגיטימציה לפעולה, יוקרה למשרתים. לפקפק ביכולתו או בצדקת פעולותיו שקול כמעט לפקפוק בעצם הצדקת חיינו כאן או בעתיד שלנו. אם בעניין הזה אנחנו בת יענה, זה כי אנחנו מפחדים להוציא את הראש מהחול.
האמון הזה אינו נובע, כמובן, מבחינה יסודית של ביצועי הצבא. למעשה, כששואלים את הציבור על התוצאות של מהלכים צבאיים – למשל של מבצע "שומר החומות" – הציון הוא בינוני למדי, אבל ההסבר הוא שהצבא עשה את המוטל עליו והדרג המדיני הוא האשם. כמי שעוסק בנושא הזה כבר עשרות שנים, אני יכול להעיד שהציבור הישראלי נמלט מדיון אמיתי על יכולתו של צה"ל והביצועים שלו לנוכח המשאבים המושקעים בו והאתגרים האמיתיים שבפניהם הוא עומד. התגובה היא כאילו שאלת אמא ישראלית על הילד שלה.
אבל כשבוחנים את התמונה לעומק, מתגלים הסדקים. בסקרים שונים עולה שלא רק ששיעור האמון בצה"ל יורד – בשנה שעברה, אחרי שהצבא נחשף יותר מהרגיל בשל מעורבותו בענייני קורונה שונים, ירדה מידת האמון בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה ב-10% - אלא גם שהאמון הזה שמור לתפקודו המבצעי של הצבא בלבד, תחום שכאמור אנחנו פוחדים לגעת בו. כששואלים על דברים אחרים, התשובות שונות מאוד. קשה להאמין שאכן הציבור סבור שצה"ל הוא גוף לא ממש יעיל, לא ממש מקפיד על ערכים, ולא ממש מתאים את עצמו לצרכי התקופה, ומצד שני מאמין שפעילותו של הצבא מוצלחת להפליא.
אני חושב שיש קשר ברור בין הדברים. הציבור לא התרשם במיוחד מהדיבורים על "ניצחון מוחץ" ב"שומר החומות", מכתבות היח"צנות על "המלחמה הדיגיטלית הראשונה" וגוזמאות על המכה האסטרטגית שספג החמאס ב"הפצצת המטרו", שמהר מאוד התגלה שכמעט לא הרגה איש. הוא לא מתרגם את זה להבעת אי-אמון ביכולתו המבצעית של הצבא, זה עדיין יותר מדי; אבל הוא מבטא את הספק כששואלים אותו אם הצבא יעיל או מתאים לזמננו.
הנתון המדהים ביותר בסקר האחרון של המכון לדמוקרטיה גילה, שיש רוב בציבור היהודי לביטול גיוס החובה ומודל "צבא העם", ומעבר לצבא מתנדבים-שכירים, מה שמכונה בדרך כלל "צבא מקצועי". זה נתון מדהים ביחס לישראליות, שמימי בן גוריון הצבא הוא ליבת כור ההיתוך שלה והסמל המובהק שלה, וזה נתון מדהים ביחס לצה"ל עצמו, כי אם מודל השירות בו אנכרוניסטי מה זה אומר על יכולותיו. מי שלא מבין שהנתון הזה, ואחרים שעולים בכל סקר, מבטא משבר, או טומן את ראשו בחול או מדבר מפוזיציה.
עמירם לוין הוא מהאנשים שקנו במחיר מלא את הזכות להעביר ביקורת קשה על צה"ל. לא רק מפני שהיה מפקד סיירת מטכ"ל, מג"ד שריון מצטיין בלבנון הראשונה, מפקד פיקוד צפון בשנות השיא של המלחמה בחיזבאללה, ולימים גם סגן ראש המוסד. לא רק מפני שנפצע ארבע פעמים, ונכווה מאש האויב ומהאש הבלתי נראית של מלחמות הגנרלים (בימים שהיה בפיקוד הצפון, היה נוהג להשיב לשאלה מה שלומו במילים "פה הכי טוב, עם הפנים לאויב והגב לקריה"). לוין הוא מפקד נדיר, שחשיבתו המקורית והסטנדרטים שהעמיד עיצבו לא רק את היחידה המובחרת של צה"ל אלא בעיקר דור שלם של מפקדים שגדלו תחתיו בימי "המלחמה ללא אות" בלבנון.
אני מכיר את לוין הרבה שנים. המון שיחות, הרבה ויכוחים. למדתי ממנו יותר מאשר מכל קצין אחר שפגשתי, בשלושת העשורים שבהם אני עוסק בצה"ל כעיתונאי, חבר ועדת החוץ והביטחון וחוקר. הוא מזן האנשים הסוערים שאתה פוגש היום פחות ופחות במערכת הצבאית, כי לבקר ולכעוס יכול לעלות לך ביוקר במערכות כאלה.
לוין הוא מהאנשים שמי שנמצא בתוך המערכת פונה אליהם מפעם לפעם, כדי להתייעץ ולהגיד דברים שלא אומרים בחדרי הדיונים. הדאגה שהוא מביע כאן היא לא מהסוג של "כשאני הייתי היה טוב", או "קודמי כשל ומחליפי אינו ראוי". בגיל 75 הוא גם יודע שהסיכוי שיגיע לעמדה של תיקון הדברים בעצמו הוא קלוש.
הוא מסתכל על הצבא ורואה גוף שמתקשה לעשות את ההתאמה בין הדרך שבה הוא תופס את עצמו לבין מה שמשתקף באמת מהמראה, ומציץ מדי פעם בשדה הקרב או בסקרי דעת הקהל. זו, כמובן, לא אשמת הצבא בלבד, או אפילו לא בעיקר: זו גם תוצאה של הרבה מאוד שנים שבהן פוליטיקאים, שמרגישים חלשים ולא פופולריים ביחס למערכת הצבאית, וחלקם לא מתעמקים בה ומסתפקים בקלישאות על "חיל האוויר הטוב בעולם" או "הצבא המוסרי ביותר בעולם", לא מקבלים הכרעות ואפילו לא מקיימים דיונים על סוגיות העומק הנוגעות לצבא.
תראו את הקלות והמהירות שבה התקבלו, רק לאחרונה, החלטות במיליארדים, שיש להן גם משמעות ערכית עצומה, בנושא הפנסיה לאנשי הקבע או שכר חיילי החובה. תראו את המבוכה שבה שרוי הצבא בנושא הכוח היבשתי שלו, שהוא עיקר הכוח הצבאי בכלל, שמדברים עליה כבר עשרים שנה ושום דבר לא קורה.
אנחנו חייבים לדבר על צה"ל, כי זה בנפשנו. לפני עשרים ושלוש שנים מונה למפקד הצבא שאול מופז, בדיעבד מטובי הרמטכ"לים. "אני מקווה להיות רמטכ"ל של שלום", אמר מופז בכניסתו לתפקיד, ותוך שנתיים מצא את עצמו עמוק במלחמה. בכל תרחיש סביר, גם אם נעז מדינית, סכסוך יהיה פה וישראל תצטרך צבא.
אנחנו חייבים לדבר עליו בגובה העיניים, מתוך ידיעה ולא מתוך בורות, באופן רציני ולא כעוד פן של פוליטיקת הזהויות. לדיון שאנחנו צריכים לעשות יש מעט מאוד מגבלות של סודיות או חוסר ידע. תוכניות המלחמה או פעולות המודיעין לא רלוונטיות לדיון הזה, וציבור שבמהירות שיא הפך לתשעה מיליון אפידמיולוגים לא יתקשה להבין במשהו שהוא מוחשי לכולנו, שרובנו היינו בו והוא פרוש לפנינו. כתבתי ארבעה ספרים ואינספור מאמרים וטורים על צה"ל, מבנהו ומלחמותיו. כולם עברו צנזורה, מעט מאוד נפסל. אחר כך יצאתי, כעיתונאי וכפוליטיקאי, לדבר על זה עם אנשים שאומרים לך ש"הביטחון הכי חשוב", ונתקלתי בחומה של פחד ובורות מרצון.
אנחנו חייבים לדבר על צה"ל, כי ממשלות וקבינטים לא יתקנו את המצב. אין להם אומץ, אין להם ידע. כשהייתי יו"ר ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון לענייני תפיסת הביטחון ובניין הכוח, הנחנו על השולחן דו"ח של 70 עמודים (בגרסתו החסויה) על התוכנית הרב-שנתית של צה"ל "גדעון". הוא עוצב תוך שיתוף פעולה נדיר בין ועדת המשנה לבין הצבא, באישור של הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט. בצה"ל קראו אותו בעיון, סגן הרמטכ"ל דאז והרמטכ"ל היום אביב כוכבי הקים צוותים למימוש. רק חבר קבינט אחד ביקש לדבר איתי עליו – יואב גלנט, היום באופוזיציה. אני בספק אם השאר, כולל ראש הממשלה הנוכחי, בכלל קראו.
רוב הציבור, לפי הסקרים, בעד נקיטת עמדה תוקפנית לנוכח התעצמות חיזבאללה, ההתבססות האיראנית בסוריה והתגרות חמאס. אלה עמדות שעשויות להוביל למלחמה, כי כבר 40 שנה לא נפתחה פה מערכה בהחלטה של מישהו, אלא תמיד בהידרדרות למשהו ששני הצדדים לא רצו בו. ואם תהיה פה מלחמה בצפון, היא תהיה שונה מכל מה שהכרנו.
מדינת ישראל, וצה"ל במיוחד, חייבים להגיע אליה מוכנים. לצבא מצפים בשנים הקרובות אתגרים עצומים בנושאי כוח אדם, חלוקת משאבים והכנת תוכניות מעשיות ורלוונטיות לאתגרים קרובים ורחוקים. הוא לא יעמוד בהם אם אנחנו, כולנו, לא נדבר עליו. אם נמשיך להגיד, מתוך פחדינו ולא מתוך ידיעה, שיהיה בסדר ואלה שם למעלה יודעים מה הם עושים, נחטא לצבא ונחטא לעצמנו.
