בשבוע שעבר, אחרי מסע ייסורים פוליטי של שנה וחצי, הצליח הנשיא ביידן להעביר בקונגרס את מה שכבר זכה לכינוי המוצדק "חקיקת האקלים המקיפה ביותר אי פעם". 430 מיליארד דולר של תקציבים חדשים יופנו בעשור הקרוב לפרויקטים של אנרגיה ירוקה, בתקווה לקרב את ארה"ב ליעד של צמצום משמעותי בפליטות הפחמן עד 2030. החוק עבר בסנאט ברוב של 50-51, בזכות הקול שובר השוויון של סגנית הנשיא קמאלה האריס, ואחרי שהסנטור הדמוקרטי ג'ו מנצ'ין ממערב וירג'יניה, שהתנגדותו מנעה את החקיקה עד עכשיו, שוכנע לחזור בו – בין השאר משום שהנימוק לחבילת החוקים היה הורדת יוקר המחיה.
על החגיגה המוצדקת העיבו כמה דברים: קודם כל, התכנית המקורית של ביידן היתה בסכום גדול פי חמישה, 2.2 טריליון דולר, כעשירית מהתוצר המקומי הגולמי של ארה"ב. ושנית, לנוכח האפשרות הסבירה שכבר בנובמבר הקרוב הדמוקרטים יאבדו את הרוב בסנאט, ואולי בשני בתי הקונגרס, יכול להיות שזו תהיה שירת הברבור של היוזמות חסרות התקדים של ביידן בתחום הזה. אף סנטור רפובליקני לא הצביע בעד החוק בשבוע שעבר.
אצלנו הצליחה השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג, בעוד הממשלה נופלת, להעביר בקריאה ראשונה חוק אקלים משלנו. זנדברג עצמה הודתה שזה חוק מדולל, עם יעדים נמוכים וניתנים לשינוי, ובעיקר נעדר אפילו שמץ מהמשאבים (באופן יחסי לתוצר, כמובן) שאותם התחייב הממשל האמריקני להשקיע. קריאה ראשונה משמעה שאין עדיין חוק, אבל לפחות תחול עליו המשכיות לכנסת הבאה ואפשר יהיה לחזור ולדון בו. מי שמאמין שזה יוביל לחוק עם שיניים בכנסת הבאה, כנראה לא ראה לאחרונה את ערוץ 99.
2 צפייה בגלריה
עפר שלח. לא בטוח שהאנושות מסוגלת להציל את עצמה ממשבר האקלים בשינוי התנהגות
(צילום: הדר יואביאן)
אם ישראל הייתה ארה"ב, דב חנין היה כנראה ברני סנדרס. קומוניסט מהבית, עורך דין שהתמחה והתמקד בזכויות האזרח והיה מאנשי הציבור הראשונים והבולטים שדיברו על אנרגיה ירוקה, פרלמנטר בקי ומוערך גם בעיני מי שלא מסכים איתו.
אלא שלסנדרס הייתה בעשור האחרון עדנה, שהפכה אותו לא רק לשם מוכר אלא גם לאחד האנשים המשפיעים ביותר בפוליטיקה האמריקנית – וזאת למרות שהפסיד פעמיים במירוץ לראשות המפלגה הדמוקרטית. ביידן היה כל חייו דמוקרט של המרכז, רחוק מהקוטב האידיאולוגי שייצג סנדרס. אבל כשהנשיא הניח את חקיקת האקלים שלו, הרטוריקה שבה השתמש הייתה לקוחה היישר מהספר של סנדרס ואפילו של אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, הנציגה הבולטת של השמאל שמעבר לברני.
כשאוקסיו-קורטז הניחה ב-2019 הצעת חוק שדיברה בשפה זהה על "גרין ניו דיל", היא הובסה על האפס. שלוש שנים אחר כך, נשיא ארה"ב השתמש באותן מילים ממש לנימוק מה שאולי יהיה גולת הכותרת של כהונתו.
אצלנו, חנין כבר לא בכנסת. המעשיות היעילה שלו, שאפשרה לו להעביר חקיקה בתחום האקלים למרות היה בקצה של הקצה של המפה הפוליטית – הוא נבחר על תקן המשבצת היהודית בחד"ש וברשימה המשותפת – כבר לא קיימת בפוליטיקה שלנו. עצם הרעיון של פוליטיקה מעשית, שבה אפשר לקדם נושאים חשובים ולהתעלם לרגע מהשאלה מאיזה צד באו, נקבר כבר מזמן תחת מפולת הבוץ של ביבי/לא ביבי.
ולא רק זה: הדור הצעיר שלנו, שלחלקים בתוכו אכפת ממשבר האקלים, לא מסוגל כנראה להתלהבות שבכוחה סחף סנדרס, איש מדובלל למראה בן למעלה משבעים עם השקפות סוציאליסטיות, את הצעירים של אמריקה (או לפחות של החלק הדמוקרטי שלה) להישג שהכריח גם את ביידן לשנות כיוון.
השיחה שלי עם חנין, היום יו"ר פורום האקלים הישראלי, הייתה שיחה מעשית. לא קינות על סוף העולם, לא תלונות על מה שלא עושים, אלא רעיונות מעשיים, ישימים כלכלית וברורים, על מה אפשר לעשות כבר מחר. קודם כדי לצמצם את התלות בנפט וגז, אחר כך להיגמל מהם כמעט לגמרי.
היא הלכה גם למקומות אחרים, מרתקים לא פחות. החקיקה של ביידן עסקה לא רק במה שיוציאו עליו כסף, אלא גם מנין הכסף יבוא: רף מיסוי מינימלי לחברות, מיסוי רווחי הון, אכיפה נוקשה יותר בגביית מס הכנסה. הציפיה היא שהחקיקה תגבה מאלה שיש להם 750 מיליארד דולר נוספים, שיועברו לא רק לסעיפים אקלימיים אלא לחיזוק ביטוח הבריאות ותמיכה באוכלוסיות חלשות.
גרין ניו-דיל הוא לא ירוק, אלא גם סוציאליסטי, ממש כמו הניו דיל המקורי של פרנקלין דלנו רוזוולט. גם זה רעיון שעד לפני שנתיים היה אולטרה-שמאלי ועכשיו הוא מרכז המפה.
אני לא בטוח שהאנושות מסוגלת להציל את עצמה ממשבר האקלים בשינוי התנהגות. היא תחכה כנראה לנס טכנולוגי, היא תמציא פטנטים כדי לשרוד (שיהיו זמינים בעיקר לעשירים, בעולם שבו אי השוויון הולך ומחריף). אני בטוח שבלי תפיסת עולם ברורה, שמחברת את המאבק על חיינו מול שינוי האקלים עם אידיאולוגיה של שוויון, זה לא ילך. זה כבר קרה באמריקה.
