מי שמקשיב לשיח הכלכלי העולמי, כפי שהוא בא לידי ביטוי גם במעשים וברטוריקה של ממשלות וגם בביטוי התקשורתי של כלכלנים מובילים, ומשווה אותו למעשה ולדיבור אצלנו, יגיע למסקנה שישראל חיה על אי בודד, או במציאות אחרת.
הפרק הקודם: למה השלטון המקומי עובד - והממשלה לא
בעולם מדברים על מה שממשל ביידן מכנה "Build Back Better" – לא רק לבנות מחדש את הכלכלות כדי להתאושש ממהלומת הקורונה, אלא גם לעשות את זה בצורה נכונה יותר, מתאימה יותר לאתגרים של העולם שלפנינו. אצלנו השפה היא השפה של אתמול, השאיפה היא לחזור כמה שיותר אל מה שהיה, המעשים הם אותם מעשים שהיו ננקטים ביציאה ממשבר פיננסי (כמו שפקד את העולם ב-2008).
בעולם התחושה היא שמשהו מאז'ורי קרה, המציאות העתידית נחשפה בפנינו והיא מחייבת אותנו להשתנות. אצלנו, כמו אצלנו, המלחמה נגמרה (או עומדת להיגמר) וחשוב לחזור לשגרה. מסקנות? את זה תשאירו לדו"ח של ועדת החקירה, שממילא אף אחד לא יקרא.
אולי זה מפני שהנתונים של הכלכלה שלנו טובים – אם מודדים אותם במונחים הישנים, ותיכף נגיע לזה. ואולי, ובעיניי יותר סביר, שזה אופי לאומי שעוצב על ידי ההיסטוריה שלנו: כמו שאחרי פיגוע מסדרים תוך דקות חזרה את הכיסאות באותו סדר כמו קודם ופותחים את הבר, כמו שאנחנו טובים במבצעים מיוחדים ואיומים בסדר ופקודות קבע, כמו שאנחנו יודעים לאלתר כיפת ברזל במהירות שיא אבל לא מסוגלים כבר חמישים שנה להקים רכבת תחתית, ככה זה גם בכלכלה ובמושגי היסוד של מערכות היחסים החברתיות.
רק שמי שמתנהג ככה אף פעם לא משתנה, גם כשהמציאות דורשת את זה.
כבר הרבה שנים שפרופ' מנואל טרכטנברג פוסע על קו התפר שבין המחקר הכלכלי לניסיון להשפיע על המציאות במו ידיו. הוא פרופסור מוביל באוניברסיטת תל אביב והיום ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי; תוך כדי זה הקים את המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה ועמד בראשה, היה ראש הוועדה לתכנון ותקצוב של המועצה להשכלה גבוהה, ועמד בראש "ועדת טרכטנברג", שמונתה על ידי נתניהו ב-2011 כדי לתת מענה לדרישות של המחאה החברתית. לתקופה לא ארוכה גם היה חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, עד שהגיע למסקנה שישפיע יותר במקום אחר ופרש.
הוא כלכלן מעשי. לא חסיד של אחת האסכולות החדשניות, אלא אדם שחותר כל הזמן לממש את הידע שלו באמצעים שישפיעו על החיים כאן, עכשיו ובימים הבאים. עוד לפני הקורונה, פרסם עם שותפים, במסגרת מוסד שמואל נאמן בטכניון, הצעה לצעדים כלכליים שצריכה לנקוט הממשלה שתקום.
הדגש שלו היה על מעבר למיסים שלא רק מכניסים כסף, אלא גם משנים התנהגות: מס פחמן, שיעודד מעבר לאנרגיות נקיות ויעניש מי שמחמיר את משבר האקלים (הממשלה הנוכחית החליטה להטיל אותו, אבל רק החל מ-2023); "מס סוכר", שייקר משקאות המזיקים לבריאות (הממשלה עשתה, אבל החילה אותו גם על משקאות ללא סוכר הממותקים בחומרים אחרים, כאילו הבעיה היא שהמשקה מתוק ולא שהוא מכיל סוכר); והצעה חדשנית למיסוי התחבורה, לפיה יבוטלו מיסי הרכב והדלק הקיימים ובמקומם כל אחד מאיתנו ישלם לפי העומס התחבורתי שהוא גורם: מכשיר אלקטרוני ברכב ימדוד מתי אנחנו נוסעים, לאן ועם כמה אנשים, ולפי זה נחויב (אין סיכוי שממשלה כלשהי תוותר על הכנסה מובטחת של כ-20 מיליארד שקל בשנה מהמיסים הקיימים ותהמר על המודל הזה, למרות שברור שייתן תמריץ להקטנת הפקקים).
המשותף לכל ההצעות האלה הוא תפיסה שלפיה הממשלה היא גורם אקטיבי, שפועל באמצעים כלכליים להתמודד עם הנושאים הגדולים שבפניהם אנחנו עומדים. והמטרות שצריכות לעמוד בפניה הן יצירת שוויון מקסימלי של הזדמנויות, יוזמות שימשכו את המשק קדימה, התמודדות עם אתגרי המחר ולא עם מורשת האתמול.
כמה זה רחוק מהמצב הקיים. שנים מדברים על הצורך לתקן את הפרצות במערכת המס הביזנטינית בישראל, שמאפשרת לגדולים לשלם פחות מס מאשר לקטנים ויש בה אין ספור הנחות והקלות הקוראות לרואה החשבון. ועדיין איש לא תיקן את הפארסה של חוק עידוד השקעות הון, שעד היום מתגמל יצוא כאילו אנחנו בימים שבהם ספרנו את יתרות מטבע החוץ כמו את מפלס הכינרת, או שינה את העובדה הפשוטה שמס החברות בישראל הוא 23%, אבל החברות הגדולות משלמות הרבה פחות ("ושלא יאיימו עלינו שאם יבוטלו ההקלות במס עסקים יעזבו את הארץ. הטיעון הזה מרתיח את הדם", אומר טרכטנברג).
בנימין נתניהו אמר פעם, שבניכוי הערבים והחרדים מצבנו מצוין. זו הייתה דרכו המגושמת להתמודד עם המחאה החברתית, אבל מספרית הוא צדק. אלא שיש כאן משהו נרחב מזה: תחת נתניהו – ולא שממשלות ברק, אולמרט ובנט התנהגו או מתנהגות אחרת – הממלכה הישראלית התפשטה מרצון מהיומרה להיות מאזנת של הזדמנויות ולקדם את כולם ככל האפשר.
במקום זה הממשלה, תקראו לה שמאל או ימין או מרכז או אחדות או איך שבא לכם, עושה משהו אחר: אלה שנולדים עם הזדמנות טובה יותר משגשגים, ואחר כך לוקחים מהם מיסים ומעבירים אותם, בשיעור גבוה יחסית לעולם, לאלה שנשארים עניים. ככה כל אחד נשאר במצב ההתחלתי שלו, ולכולם עוד נשארת הצדקה לקטר ולכעוס, שזו אולי המטרה מלכתחילה.
מדד ג'יני של ישראל, המודד את אי השוויון בהכנסות, הוא מהגבוהים ב-OECD, כלומר היא אחד המקומות שאי השוויון בהם גבוה במיוחד. אבל האמת בעייתית הרבה יותר, כי מדד ג'יני המתפרסם הוא אחרי תשלומי העברה, קצבאות בשבילכם. כשמודדים רק הכנסות מהעבודה הפערים בישראל גדולים פי כמה.
קחו למשל את החרדים: שיעור תשלומי ההעברה מסך ההכנסה של משפחה חרדית הוא 24.2%, כלומר רבע מההכנסה שלה בא מקצבאות שונות מהמדינה. במשפחה לא חרדית ההכנסה מעבודה גבוהה יותר מפי שתיים מאשר אצל החרדים, ותשלומי ההעברה הם רק 9% מההכנסה.
למה? כי גברים חרדים (כמו נשים ערביות) עובדים בשיעורים הרבה יותר נמוכים, בין השאר כי כישורי העבודה שלהם נמוכים בהרבה בגלל מחסור בהשכלה נחוצה. ההכנסה של אלה שכן עובדים (נשים חרדיות, גברים ערבים) נמוכה בהרבה מזו של הציבור הכללי. הבעיה היא שתשלומי העברה אולי מונעים רעב ואובדן קורת גג, אבל לא מקדמים ילד להזדמנות טובה יותר או מכשירים מובטל לקבל עבודה מכניסה בעולם המודרני.
זה מה שקורה כשאין מדיניות של שוויון הזדמנויות, אלא התפרקות מכוונת של הממלכה, שמשאירה שליש מהציבור במצב של עוני יחסי ושני שליש בתחושה שהם סוחבים את השאר על הגב. איך אמר ביבי בחלק השני של אותו משפט? "אנשי המעמד הבינוני שיצאו לרחובות מרגישים שהם מממנים את שני הסקטורים - הערבי והחרדי. לא תמיד הם טועים". ולא אמר, שהתחושה הזאת היא כשלון נורא של הממשלה, בהנחה שהממשלה רוצה בכלל לשנות את המצב.
הקורונה, במובן הזה, רק החמירה אותו. נתוני המאקרו של ישראל מצוינים, אבל זה בגלל שהכלכלה הישראלית כולה נשענת על היי-טק, פחות מ-300 אלף איש שמייצרים את רוב הצמיחה, במגזר שהקורונה (בהכללה) עשתה לו רק טוב. בעולם הכלכלה מדברים על זה שממשבר רגיל, המשבר הפיננסי של 2008 למשל, ההתאוששות הייתה בצורת V – נפילה חדה וצמיחה חזרה. בקורונה ההתאוששות היא היא בצורת K: יש כאלה שצומחים, ויש כאלה שנופלים.
בעולם, הממשלה מבינה שהתפקיד שלה הוא לגרום גם לחלק היורד של ה-K שיעלה חזרה. לא על ידי הורדת החלק העולה, אלא על ידי השקעה בדברים שגורמים לצמיחה – חינוך, תשתיות, תחבורה, השקעה בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. בשביל זה צריך לפעול ולשדר מסר שרק אם יהיה טוב לכולם, יהיה טוב לי. שזה מנוגד לישראליות כמו שאנחנו מכירים אותה, כמו שהיא נהיית יותר ויותר מיום ליום.
ב-2011 יצאו מאות אלפי אנשים לרחוב. מה שהם אמרו לא היה לגמרי הדוק, חוץ מזה שהקוטג' יקר, אבל כשמאות אלפי אנשים יוצאים יחד לרחוב וצועקים, האדמה הפוליטית רועדת. נתניהו, חד וקשוב הרבה יותר משהיה עשור אחר כך, קרא לטרכטנברג שיגיד מה עושים.
המדריך של טרכטנברג היה מפורט ומעשי – לפי ספירה מקובלת היו בו לא פחות מ-140 המלצות. רבות יושמו (לפי ספירה של המרכז להעצמת האזרח ב-2018 מדובר על 44%, גבוה למדי), אולי החשובה שבהן סבסוד ממשלתי לגנים מגיל 3. אחרות ניסו ליישם ולא הצליחו, אחרות לא קרו בכלל. שנה וחצי בלבד אחרי שההמלצות אושרו בממשלה כבר היה השיח העיקרי על הגירעון העצום אליו נכנס האוצר. אחר כך היו מלחמות, איראן, הסכמים קואליציוניים. זו דרכו של עולם.
הדבר העיקרי שקרה היה שהפוליטיקאים הפסיקו לפחד. מבחירות 2015 והלאה המערכת הפוליטית סובבת סביב ציר מרכזי אחד, חור שחור שסביבו היא חגה כבר שש שנים – סוגיית נתניהו, כסמל של פוליטיקה שהיא רק זהות וכעס וקיטוב.
ואת זה, ספק אם גם שכל ישר של כלכלן יכול לפתור.
