החקלאות בכותרות, ומכל הסיבות הלא נכונות. מאות אלפי עופות הומתו בשבועות האחרונים בגלל שפעת העופות, והציתו ויכוח על יבוא ביצים, מכסות ופרנסתם של בעלי הלולים במושבי הצפון, אסם הביצים של ישראל.
הדיון הזה היה חלק מהמאבק הגדול על הורדת מכסים ופתיחת ערוצי יבוא לתוצרת חקלאית, מאבק שמתחולל כבר שנים בין משרד האוצר לחקלאים, אבל יחסי הכוחות הפוליטיים בו השתנו מרגע שעודד פורר, נציג ישראל ביתנו וחסיד של שוק חופשי, תפס את משרת שר החקלאות, שהייתה שמורה כמעט תמיד לנציגי ההתיישבות העובדת והחקלאים. וכל זה אחרי קיץ שבו עסקו הכותרות במחירים הבלתי אפשריים של הפירות, עוד סעיף ביוקר המחיה הבלתי נסבל בישראל.
הניגונים בוויכוח הזה לא השתנו כבר עשורים. המתקיפים מציירים את החקלאות כענף קרטליסטי ומיושן, שמאורגן על פי סטנדרטים מהמשק הסוציאליסטי של פעם – תכנון מרכזי, ריכוזיות של בעלי אינטרסים, מונחים שאבד עליהם הכלח כמו "מכסות" ו"מחיר מטרה". כל אלה, הם אומרים, גורמים למחירי התוצרת החקלאית להאמיר וליוקר המחיה להכביד על הכיס של כולנו.
החקלאים ונציגיהם מדברים על ציונות, שמירת אדמות הלאום, ביטחון תזונתי (כי מה שהוא לא ביטחון לא באמת נחשב אצלנו) ופרנסה בפריפריה. שהרי מי הם החקלאים אם לא הקיבוצים של עוטף עזה והמושבים של גבול הצפון, מושב אחיטוב בעמק חפר – פלא שמגדל 65% מהמלפפונים שאנחנו אוכלים – והרפתות והמחלבות של עמק יזרעאל.
ובקצה של כל משפט, כמו הערבי עם הנרגילה בשיר של מאיר אריאל, מרימה את ראשה המכוער פוליטיקת הזהויות הישראלית. נכון, המושבניקים בשתולה וזרעית ושומרה הם עולים מארצות המזרח, ומי שייצג אותם עד לאחרונה בכנסת היה יצחק וקנין מש"ס, אבל החקלאים ונציגיהם הבולטים מזוהים עם הקיבוצים ועם מפלגת העבודה של פעם.
גם היום, מי שנחלצים להגן עליהם אל מול שיטפון הרפורמות שמובילים פורר וליברמן הם נציגי העבודה וכחול לבן, ומושבניק מסיירת מטכ"ל כמו רם בן ברק, הפריבילג הלבן החביב על דודי אמסלם. מי שחושב שזה לא קשור למאבק על עתידה של החקלאות, שיחשוב.
אבשלום וילן, שאם לא תקראו לו אבו ספק אם יסובב את הראש, הוא כבר 12 שנה מנכ"ל התאחדות חקלאי ישראל. סיפור חייו הוא כמעט סטריאוטיפ: קיבוצניק יליד נגבה, שכשחזר למשק משירות בסיירת מטכ"ל נתנו לו נעלי עבודה ושלחו אותו ללול, משם רץ חזרה ליחידה כשפרצה מלחמת יום כיפור. אחר כך היה ממקימי שלום עכשיו, מזכיר מפ"ם והקיבוץ הארצי וח"כ מטעם מרצ. היום אין ולו קיבוצניק אחד בין תשעת החברים שהיו או עודם בכנסת הנוכחית מטעם מרצ, אבל זה כבר סיפור אחר.
וילן בא לדיון הזה מצויד בנתונים, שמטרתם להוכיח שהחקלאים הם לא האיש הרע בסיפור של יוקר המזון. אני מכיר את הנתונים האלה: בכנסת ה-19 ישבתי יחד עם אבישי ברוורמן בוועדת כנסת מיוחדת, שניסתה ליישם את "דו"ח קדמי" ולהוריד את מחירי המזון. לא הצלחנו הרבה, אבל המסקנה מהנתונים הייתה ברורה: הסיפור הוא לא כמה מרוויח החקלאי, אלא פער התיווך – ליתר דיוק, פער התיווך ברמה הסיטונאית, זו שחוצצת בין החקלאי לסופרמרקט שלכם, אבל נשלטת למעשה על ידי בעלי רשתות השיווק, שקונים מהחקלאי ומוכרים לעצמם.
אבשלום (אבו) וילןכולם מכירים את זה, שום דבר לא קורה. לפני 20 שנה החליטה הממשלה ששוק סיטונאי חדש יוקם בצומת מסובים, ויחליף את השוק שהיה פעם בלב ת"א והפך בצדק לנדל"ן. אז החליטה. אחרי 10 שנים באה ממשלה אחרת והחליטה אותו דבר. אז החליטה. כמו בתחבורה (שדה תעופה נוסף) ובחינוך (יום לימודים ארוך) ובבריאות (תוספת של 1,100 מיטות לסורוקה) ואיפה לא, החלטת ממשלה בישראל היא לא התחלת מעשה אלא סופו של דיבור.
שוק סיטונאי הוא חשוב, כי הוא אמור לפרק את הקרטל הסיטונאי הקיים, ולקבוע מחירים שקופים עם רווח תיווך סביר. אבל אז, איך נתנגח אחד עם השני ונצעק "אבל לא עשיתם כלום", איך נגיד שהכול זה בגלל שאתם חשובים שהמדינה שלכם, איך נחיה בעולם שבו המעשה הפרקטי והפשוט מוביל את חיינו.
אבל יש פה סיפור הרבה יותר גדול מאפס מעשה ממשלתי ופוליטיקה שלא באה לעשות אלא להאשים אחרים. החקלאות הישראלית, אומר וילן, ייצאה לפני שנתיים ב-6 מיליארד שקל בשנה. היום המספר נמוך יותר, כ-4.5 מיליארד. אנחנו מדברים רק על תוצרת חקלאית, לא על תשומות – וישראל, כמו בכל דבר, היא מרכז עולמי של פטנטים בחקלאות, מהטפטפות של נטפים ועד לזרעים חדשים לעגבניות, תחום שבו רק השבוע נרכשו על ידי קרן השקעות ישראלית שתי חברות ב-200 מיליון שקל.
מדובר על סכום שנתי של בין מיליארד וחצי דולר לשני מיליארד. היצוא הביטחוני המפואר של ישראל, תוצר של השקעות אדירות במחקר ופיתוח במערכת הביטחון, עבודה של מיטב המוחות בשכר ראוי וקידום מכירות על ידי ראשי ממשלות, מכר ב-2020 בעולם ב-8 מיליארד דולר. זה פי ארבעה-חמישה, אבל זו לא מדרגה אחרת. וזה נשק שקוטל חיים, לא אוכל שמזין אותם.
השאלה איך ובמה יאכילו עולם שתיכף יש בו יותר מ-8 מיליארד בני אדם, בעידן של משבר אקלים ומדבר מתפשט, תהיה אחת השאלות הגדולות של הדורות הבאים. בה בעת, מי שיש לו ידרוש מזון יותר בריא, יותר ידידותי לסביבה, שמגדלים וצורכים אותו אחרת. גם זה כבר כאן.
לישראל יש פוזיציה ייחודית בעולם הזה. יש לנו חקלאים יעילים וחכמים, ומדענים שהפכו את הפרה הישראלית ליעילה ביותר בעולם ויודעים לגדל פלפלים עם 200 צבעים שונים. לפני כמה שנים התגייסנו, כמה חברי כנסת בהובלה וסיוע של משה גפני, אז יו"ר ועדת הכספים, לחלץ את מכון וולקני בבית דגן, מרכז הידע החקלאי בישראל, מתוכנית חיסול שהגה אורי אריאל, אז שר החקלאות. למדתי אז שבמכון יש פטנטים ששווים יותר ממיליארד שקל. אם זה היה בביטחון כבר היו עושים מזה מיליארדי דולרים בשנה.
הגיל הממוצע של חקלאים בישראל הוא יותר מ-60. הילדים שלהם כבר לא חוזרים מהצבא למשק, כי זו עבודה קשה אבל יותר מזה כי משק חקלאי מתקשה לפרנס שתי משפחות, הורים וילדים. הענף הזה צריך ייעול, אבל אם ייעלו אותו נכון אני אישית מכיר המון צעירים שישמחו להיות חקלאים. בסוף, יש משהו בסיסי, קמאי, בקשר שלנו לאדמה.
הסיפור, כמו בכל דבר, הוא מכוח איזה חזון נחיה פה, ואיזה סיפור אנחנו מספרים לעצמנו. זה יכול להיות סיפור קטנוני של האשמות, ורטוריקה של הצטדקות והישרדות ("מה יהיה כשיהיה מבצע צבאי, דרכי היבוא ייסגרו ולא יהיה פה מה לאכול") שבה משתמשים החקלאים היום. וזה יכול להיות סיפור של צמיחה, אופקים רחבים והובלה עולמית. בחקלאות, כמו בכל דבר, זה בידיים שלנו.
