הפשיעה הבדואית גואה, התושבים מיואשים: "הנגב הופקר"
(צילום: נדב אבס)
"בלילה כולנו נועלים את הדלתות שלוש פעמים ומגיפים את התריסים. זאת כמובן החרדה של כל הורה שייכנסו אליו הביתה כשהוא ישן ויפגעו בילדים שלו. זה פגע בתחושת הביטחון של הילדים שלנו. הם מראים סימני חרדה: נכנסים אלינו למיטה, מפחדים להתקלח לבד". הפשיעה והאלימות המשתוללות ברחבי הנגב מביאות את זעקת התושבים - יהודים ובדואים כאחד - שמבקשים, שלא לומר דורשים, מממשלת ישראל: עזרי לנו. כתב ynet יצא למסע בעקבות גל הפשיעה בנגב.
הנקודה הראשונה בסיור שערכנו היא כפר רתמים - מושב שיתופי-דתי שהוקם על חורבות קיבוץ רתמים ב-1983 וננטש ב-1994. כמעט כל התושבים שעמם דיברנו עזבו את בתיהם בהתנחלויות ביהודה ושומרון ועברו לנגב מסיבות אידיאולוגיות, וכדי לחיות חיים פסטורליים ללא אלימות. אלא שגל הפשיעה הנוכחי סדק את כיפת הזכוכית וגרם למתחים רבים, בעיקר בקרב אימהות.
ביישוב סמוך לרתמים התרחשה תקיפה מינית של הילדה בת 10, בזמן שישנה בביתה. אורית הרוש, יו"ר מזכירות רתמים, אומרת: "תוצאות האירוע חדרו אלינו חד-משמעית. תחושת הביטחון האישי נפגעה. בכל ערב כשאני הולכת לישון אני עושה סיור בבית - האם נעלתי את כל הדלתות? הסרטים רצים בראש על מה שעלול לקרות, אבל הסדקים היו כבר קודם. הנגב הופקר. אנחנו כאזרחי הדרום מופקרים ברמת ביטחון אישי ותשתיות. הסיפור פה זה היעדר משילות. מי אוכף כאן את החוק?".
הרוש הוסיפה: "גם על הכבישים המצב גרוע. מכל כיוון חותכים אותך מכוניות בלי לוחות זיהוי, שנוסעים בפראות, עוברים קו לבן; ממש טירוף לנסוע פה. זה מאוד מפחיד. בכל פעם שמישהו מאחר אני בחרדות שאולי קרה לו משהו".
יש טעם לדווח למשטרה?
"מאז המקרה של חבר שלנו שנהרג בתאונה עם גמל משוטט, כולנו מאוד עירניים ומדווחים על כל דבר אבל זה לא עוזר".
רבים מתושבי רתמים מצביעים על היישוב הבדואי הסמוך ביר הדאג' כגורם מרכזי לפשיעה והאלימות הגואה באזור. מעצרם המתוקשר של צעירים תושבי ביר הדאג', החשודים בתקיפה המינית המפורסמת, שחרר תיבת פנדורה של חרדות וכעסים שמאיימת להרוס את יחסי השכנות הרעועים גם ככה בין היישובים השכנים. אנחנו מנסים להבין מדוע דווקא עכשיו מתפרצת האלימות.
"בכל לילה אני מתפללת שדבר לא יקרה"
גם נילי זיוון, שחזרה לאחרונה להתגורר ברתמים עם משפחתה לאחר שליחות בקנדה, מתקשה להסתגל למציאות החדשה שנכפתה עליה. "פעם, כשהייתי נועלת את הדלת בלילה, בעלי היה צוחק עליי", היא אומרת. "'מה כבר יקרה?', הוא היה שואל, 'רתמים זה כמו קיבוץ'. לאחרונה גם הוא נועל את הדלת, במיוחד בגלל האונס ביישוב הסמוך. אני רוצה להביא כלב שיישן עם הילדים. כיום, בכל לילה, אני מקפידה להשאיר אור ונושאת תפילה קטנה שדבר לא יקרה".
כמו רבים מתושבי הנגב, גם זיוון מתלוננת על הנסיעה הפרועה של השכנים שלהם מהיישוב הבדואי הסמוך ביר הדאג'. "לא מזמן נסעתי בכביש 222 והבן שלי היה חגור מאחורה ופשוט ממאה לאפס רכב עצר באמצע הכביש. במזל בלמתי כי כמעט נכנסתי בו - והוא פשוט פנה למדבר. השוטרים עובדים מאוד קשה, אבל אם יקרה משהו ייקח להם 45 דקות להגיע, כי יש רק ניידת אחת שמפטרלת באזור הזה שיש בו רמת פשיעה כל כך גבוהה. יש לנו פה חקלאים, שכדי לעבוד בחוץ הם צריכים לשלם פרוטקשן או להתמודד עם גניבות".
"הקורונה לא עשתה טוב לסיפור הזה", היא מוסיפה. "הצעירים שם בלי מסגרות המון זמן. אני בטוחה שהכסף שמגיע מהחממות לגידול קנאביס שפזורות באזור - תורם לתחושת ההפקרות".
"בכל ערב כשאני הולכת לישון אני עושה סיור בבית - האם נעלתי את כל הדלתות? הסרטים רצים בראש על מה שעלול לקרות, אבל הסדקים היו כבר קודם. הנגב הופקר"
יצא לך לראות חממת קנאביס?
"כן, יש פה מסביב ליישוב. כשמסתובבים פה בשטח רואים. המשטרה מעדיפה להעלים עין ובינתיים הם מתחמשים וממשיכים עם העסקים וזה מטורף. המציאות שלנו לא נורמטיבית - זאת מציאות משוגעת שהולכת להתנפץ לנו בפנים".
כדי לשמוע גם את הצד השני, אנחנו נוסעים כמה מאות מטרים מרתמים בדרך עפר משובשת, חוצים ברכב שטח את נחל רביבים אל ביר הדאג', היישוב הבדואי הסמוך שהבנייה בו הוכשרה על-ידי הממשלה בדיעבד בשנת 2012. מדובר בשטח חולי רחב ומאובק שבו פזורים בערבובייה עשרות רבות של צריפים, אוהלים, מכלאות עיזים ומזבלות - וללא תשתית בסיסית של כבישים מים וחשמל.
סלים דנפירי, חבר ועד ביר הדאג', ממתין לנו בכניסה לאוהל האירוח המסורתי, לדנפירי עשרה ילדים ואחד מבניו הגדולים, שסיים לאחרונה שירות צבאי ומאז לא מוצא עבודה, מכין לנו קפה מסורתי על האש ודנפירי מספר לנו על תולדות היישוב.
"אנחנו שבט אל-עזזמה", הוא אומר. "הגברים פה משרתים בצבא ותורמים את דמם למדינת ישראל. חיינו פה עוד מלפני קום המדינה, הממשל הצבאי העביר אותנו לרמת חובב (אתר להטמנת פסולת רעילה שגרם לתושבי האזור לחלות בסרטן - א"ק). בגלל הזיהום והמחלות שקיבלנו שם - חזרנו לאדמות שלנו כאן. מאז האוהל שלי עומד באותו מקום 27 שנה".
לאחר גינוי מוחלט לתקיפה המזעזעת, דנפירי לוקח אותנו לסיבוב קצר בצריף הרעוע ובדיר העיזים הקטן הצמוד אליו. קשה להאמין שבשנת 2021 אזרח ישראלי מתגורר עם בני משפחתו המורחבת בתנאים כה קשים - ללא חשמל ומקרר וללא שירותים ומקלחת.
"אנחנו מוזנחים במדינה הזאת", אומר בייאוש דנפירי. "שירתנו אותה מכל הלב. כשהיו צריכים אותנו - השתמשו בנו. עכשיו האוכלוסייה גדלה ומזניחים אותה. האנשים כאן מתוסכלים: אין עבודה, רמת החינוך אפס. אין לנו אנשים עם השכלה, אין לנו בנקים, אין לנו כלום. השאלה שצריך לשאול היא למה המדינה מזניחה את הבדואים במשך שנים ועכשיו אומרת שיש פשיעה בדואית".
אני משתף את דנפירי בשיחה שקיימתי עם צביקה בלומשטיין, מזכיר כפר רתמים, שהראה לנו במשרדו תצלום אוויר של האזור משנת 1994 ובו אין סימנים להתיישבות הבדואית באזור, ותצלום אוויר נוסף משנת 2001 שבו השטח נראה מלא בצריפים ומכלאות צאן. "מי שטוען שסבא של סבא שלו גר כאן - אז ממש לא", הוא אומר. "הפזורה של ביר הדאג' התחילה מכמה משפחות ולמעשה התפרסה פה בכל השטח. בביר הדאג' יש לא מעט אנשים טובים. עם זאת יש לא מעט פשיעה. הבעיה כאן היא חוסר משילות, חסרה פה הנוכחות המשטרתית".
דנפירי כועס: "גרנו פה כל חיינו. תושבי רתמים באו להתנכל לנו. ביר הדאג' הוא יישוב מוכר עם תוכנית מתאר מאושרת לדיור כפרי, והימין הקיצוני ותנועת רגבים רק רוצים לדפוק את הבדואים המסכנים - האוכלוסייה הכי חלשה במרחב. תשב באוהל שלי עוד שעה ותראה משטרה, תראה מסוק. המשטרה 'נופלת' רק עלינו 24 שעות ביישוב; אז אני יכול לנסוע באוטו בלי חגורה? בלי טסט?".
"בביר הדאג' יש לא מעט אנשים טובים, ועם זאת יש לא מעט פשיעה. הבעיה כאן היא חוסר משילות, חסרה פה הנוכחות המשטרתית"
"אין פה תקווה"
אנחנו קובעים להיפגש עם רס"ן (במיל') סלמה אבו עדיסן, קצין גששים בכיר בגמלאות ואחד מראשי ביר הדאג' בבית הקפה המקומי שבבעלותו. במהלך הנסיעה הקצרה אנחנו עדים למרדף משטרתי בשידור חי: מסוק רודף אחרי רכב שטח שמעלה אבק בנסיעה פראית במדבר, כשעל הגבעה עשרות בדואים סקרנים עם רכבי שטח יוקרתיים מתבוננים בהצגה. ברחבה המאובקת של בית הקפה יש כמה גברים שמעשנים נרגילות. אבו עדיסן זועם על התקשורת הישראלית.
"ראשית, אני מגנה את התקיפה הנוראה", הוא אומר. "גל הפשיעה משפיע על כולנו במרחב ובטח גם עליי. אני מאמין שהמשטרה תמגר את הפשיעה, אבל לצערנו זה נראה כאילו כל הפשע בישראל מתנקז לדרום. כאילו אין פשיעה במקומות אחרים במדינה. זו הגזמה".
אבו עדיסן מוסיף: "פה אף אחד לא רוצה להיות פושע. יש פה פשיעה, אבל זה לא מצב קטסטרופלי. מאיפה הגיעה הפשיעה ליישוב הזה? תסתכל על הצעירים כאן - אין להם מקור תעסוקה. שיא הפשיעה מגיע בגלל ההזנחה של האוכלוסייה הבדואית. ביר הדאג' הוא יישוב מוזנח, אין פה כלום, אפילו אין כאן פחי אשפה. במדבר יש פחי אשפה למטיילים שבאים פעם בשנה וכאן בישוב של 10,000 איש אין פח זבל אחד. אנחנו כהנהגה חסרי אונים ולא יכולים לשפר את המצב. אני קצין במילואים ונתתי את חלקי. כאן האזרחים הם דרג ב'. אין פה תקווה".
את הלילה המדברי הקפוא העברנו בנעימים בחאן מפנק, יחד עם קבוצת תיירים מהמרכז שלטענתם לא ממש מודעים לאירועים האלימים המתרחשים באזור בחשכת הליל - ולפעמים גם באור יום. יובל דר, תושב ירושלים, שהגיע לחופשה מדברית קצרה עם משפחתו, טוען כי לא שמע על אירועי פשיעה מיוחדים בדרום.
"אנחנו מאוד נהנים כאן", הוא מספר. "שקט ונעים לנו פה - והילדים יכולים להתרוצץ בלי שנחשוש". עם זאת, הוא אומר: "כשהייתי צעיר פרצו לי לרכב כאן באזור. בנסיעה לפה רואים את הבתים של הבדואים. מדובר בתנאי מחייה קשים של עוני והזנחה שמזכירים עולם שלישי. צריך למצוא לבדואים פתרונות תשתיתיים".
למרות החמימות של אש המדורה והחיוך המרגיע של צוות העובדים, הפאניקה של תושבי האזור והחרדה המוחשית מפני אלימות ופשע בלילות הייתה מדבקת ומאוד מטרידה. הצלם הקפיד להעביר את כל ציוד הצילום מהרכב לחדר ובדקנו לפחות פעמיים, כל אחד בנפרד, שדלת החדר סגורה על מנעול ושאי אפשר לפתוח את החלון מבפנים. לאורך הלילה שמענו יריות ממרחק.
"בלי פתרון לאוכלוסייה הבדואית - הפשיעה תימשך"
כדי להבין את גודל התופעה והבעייתיות של החיים בפזורה הבדואית ביישובים לא מוכרים, מאיר דויטש, מנכ"ל עמותת "רגבים" העוסקת ב"קביעת סדר יום יהודי וציוני למדינת ישראל בהיבטי קרקע, סביבה וזכויות אדם", הזמין אותי להצטרף אליו לסיור רכוב ברכב שטח לעומקה של הפזורה הבדואית באזור נבטים ממזרח לבאר שבע.
רבים מכירים את הצריפים ומכלאות הצאן של הבדואים לאורך הכבישים בדרום, אבל רק אם נכנסים פנימה עם רכב שטח ניתן לחוש בעומקה וגודלה של התופעה, הכוללת מאות כפרים, צריפים ומאחזים לא מוכרים, סוג של מבוך פתלתל לאורך עשרות קילומטרים שבהם מתגוררת אוכלוסייה נחשלת בתנאים קשים, ללא חיבור לחשמל ומים ותשתיות בסיסיות על רקע נוף מדברי עוצר נשימה.
באחד הכפרים הלא מוכרים אנחנו מבקשים לעצור ולצלם עדר גמלים שרועה ליד פחון, אבל דויטש בעל הניסיון נכנס ללחץ ואוסר עלינו להוציא את המצלמה ומזהיר מפעולת נקם ואלימות של המקומיים. על פסגת רכס בודד המשקיף על שדה התעופה הצבאי נבטים אנחנו מטפסים לתצפית מרשימה על המדבר ועל מטוסי חיל האוויר השונים כגון F-35, מטוסי חמקן ומטוסי ביון גדולים שבמסגרת האימונים הם ממריאים ונוחתים מולנו ולא צריך משקפת כדי לראות את הנעשה בתוך הבסיס.
"כל מה שאתה רואה מסביב, 360 מעלות, זו בנייה לא חוקית של הבדואים בנגב. מי שעומד פה על הגבעה יכול לראות בדיוק מתי מטוס ממריא, איזה מטוס נוחת איפה מחנים את המטוסים. בכל אירוע בטחוני יושבים פה אנשי האויב ומסתכלים ומדווחים לאויב".
כיוון שבאנו לדבר על ביטחון אישי ולא על סכנות ביטחוניות ברמה הלאומית, דויטש מדגיש את ההקשר: "מדובר בנקודות משיקות - אובדן המשילות ברובד האישי הוא גם אובדן משילות ברובד הלאומי. אף אחד במדינת ישראל לא יודע מי נמצא במבנים הרבים שסביב. אין פה שליטה של המדינה. ההערכות מדברות על 40 אלף שוהים בלתי חוקיים. הם לא אזרחים של מדינת ישראל והמעבר מפה להר חברון (מעבר לקו הירוק - א"ק) הוא יום יומי. יש פה גברים שיש להם אישה אחת פה ואישה אחת בדרום הר חברון - ילדים פה ושם. הנושא הזה גורם באופן ישיר לאובדן המשילות ואובדן הביטחון האישי".
כדי להתרשם מעוצמת התופעה של הכפרים הלא מוכרים, "עמותת רגבים" מזמינה אותנו לטיסה קצרה במטוס קל מעל שטחי הפזורה הבדואית. הטייס הוא סא"ל (במיל') חיים ורצקי, תושב דימונה ואנחנו ממריאים משדה התעופה המקומי - שדה תימן.
"אנחנו רואים מאופק עד אופק המון יישובים בדואים על שטח מטורף. זה לא היה ככה לפני עשר שנים זה היה הרבה יותר מצומצם. כל פעם שאני טס אני רואה עוד נקודה ועוד נקודה. זה מתחיל מצריפון אחד ופתאום אתה רואה סביבו עוד שלושה צריפים כשהוא מביא את החמולה לידו".
בגובה הנמוך של הטיסה, לא צריך להיות מומחה צבאי לפענוח תצלומי אוויר כדי לראות את כמות המבנים ובתי החווה הקטנים ששולטים על כל השטח. מעל העיירה הבדואית לאקיה אנחנו מבחינים בעשרות מגרשים ריקים עם תשתית שמחכים לתושבים.
ורצקי טוען כי "המדינה השקיעה כסף ויש תשתיות, אבל בגלל תביעת בעלות בהתאם לחוקי הבדואים, אף אחד לא מעיז לבנות - כי הבני דודים יהרגו אותו. צריך לתת להם פתרון, הם אזרחי מדינת ישראל. אם לא יהיה פתרון הם ימשיכו לגנוב ולסחור בסמים".
בחזרה לקרקע. ירון קדוש - מזכיר הוועד המוניציפלי במושב נבטים, הסמוך לשדה התעופה הצבאי, לוקח אותנו לסיור סביב הגדר החשמלית המקיפה את היישוב. "אנחנו ממש מוקפים פה ביישובים בדואים של הפזורה ובשביל למנוע את המעבר של רכבים ורכוש החוצה אז יש לנו תעלת נ.ט. תקנית צה"לית וגדר חשמלית-אינדוקטיבית שנותנת התרעה".
מדובר בסידורי ביטחון קפדניים שיותר מתאימים לבסיס צבאי סודי ולא ליישוב חקלאי, אבל קדוש מדגיש שמדובר בסידורי ביטחון הכרחיים: "היינו רוצים ליצור דו קיום עם השכנים שלנו אבל אנחנו סובלים מהתנכלויות של פריצות וגניבות של רכוש חקלאי ופרטי".
הוא מצביע על שורת מבנים ופחונים הצמודה לגדר היישוב. "אלה מגורים שנוספו פה בשנים האחרונות. הם התחילו עם אוהל נוודים שעצר, עכשיו אנחנו רואים פה בתי קבע, חלקם בנויים מבטון - בטוח שלאף אחד אין היתרים או אישורים אבל זאת המציאות ואנחנו חייבים לשמור על עצמנו בעניין הזה.
"בחיים לא אצא בלילה אם אשמע רעשים, אין סיכוי"
בגינת המשחקים של נבטים שניתן לראות ממנה את הגדר החשמלית, אנחנו פוגשים את אמלי נחמיה, תושבת היישוב, שמשתפת אותנו בחיים בצל הפחד מאלימות ופשיעה בדואית. "בזמן האחרון יש במושב הרבה פריצות למכוניות, פריצות לגדר, לבתים והרבה גניבות מהרכבים. לפני כמה ימים הייתה פה השחתה של בית העלמין שלנו. בדואים שברו מצבות והעלו וידאו לטיקטוק".
חברתה, שולי סוסנה, תושבת דימונה הסמוכה, טוענת כי רמת הפשיעה עלתה מאוד והיא חוזרת שוב למקרה התקיפה המינית הנוראה ולמעצרו המתוקשר של אריה שיף, תושב ערד שירה למוות בפורץ בדואי שניסה לגנוב את רכבו.
"עצם העובדה שאבא שהילדה שלו נאנסת והוא לא יכול לעשות כלום בגלל שהוא חושש שחס וחלילה יפגעו בו, זה מאוד מפחיד", היא אומרת. "המדינה לא מתמודדת עם הפשיעה הבדואית. כל יום הם חוגגים לך פה".
אנחנו מאתגרים את נחמיה ושואלים: אם באמצע הלילה תשמעי רעשים חשודים שאולי גונבים לך את הרכב, תצאי החוצה לבדוק? היא משיבה: "בחיים לא אצא לראות מה קורה. אין סיכוי!".
כל מי שדיברנו איתו במהלך היומיים הטעונים בדרום, מאמין כי המשטרה לבדה לא יכולה לפתור את התסבוכת ודרושה התערבות מסיבית של המדינה. דנפירי מחבק את בנו הצעיר ליד המדורה, הוא מאוד מודאג לעתידו ומסכם את עיקר הבעיה.
"ביישוב יהודי אני רואה חשמל, דשא, ילדים נקיים", הוא אומר - וממשיך בכאב: "פה אני אוכל חול. הבן שלי סיים צבא לפני שנה ולא נותנים לו רישיון נשק לעבודת אבטחה. למה? הוא פושע? היהודים אומרים, 'הוא בדואי - הוא יגנוב אותך'. אין לו שריטה בעבר. מה הוא יכול לעשות? הוא יישב באוהל וישתעמם כמה שנים ואז הוא יסטה מהנתיב".
תגובות
ממשטרת ישראל נמסר: "משטרת ישראל מנהלת כל העת מאבק נחוש ובלתי מתפשר בפשיעה החמורה באזור, ובפרט במחוללי הפשיעה, הבריונות והאלימות. באזור הדרום פועלים מגוון יחידות, כוחות ואמצעים משטרתיים, ולאחרונה הוקמו כוחות משימה ייעודיים הפועלים בעיר באר שבע, ברהט ובצירי התנועה המרכזיים למיגור ומאבק בפשיעה. המאבק הנחוש בעבריינים ובפשיעה מתבצע נגד כל עבריין וכל מי שידו בפשע, זאת ללא קשר למוצאו, דתו או זהותו.
"בתוך כך, כל תלונה או דיווח המתקבלים במשטרה ומעלים חשד לביצוע עבירה פלילית מטופלים מיד, ביסודיות ובמקצועיות, זאת במטרה לסכל ולחקור מקרי פשיעה ולמצות את הדין עם העבריינים. במקביל, המשטרה פועלת בכל שעות היממה באופן יזום והתקפי נגד תופעות פשיעה שונות המטרידות ופוגעות בתושבי האזור, במישור הגלוי והסמוי, במטרה לאתר ולהעמיד לדין את מחוללי הפשיעה באשר הם".
במשטרה מסרו עוד כי "המאבק המשטרתי המתמשך בעבירות הרכוש, הנשק, האלימות והבריונות בכביש, הניב לאחרונה מעצרים וכתבי אישום רבים שהוגשו נגד העבריינים שפוגעים בציבור וברכושו. הלכה למעשה, פעילות המשטרה באזור מונעת מקרי פשיעה רבים, ומתבטאת בין היתר בתפיסות של אמצעי לחימה בלתי חוקיים, רכוש גנוב, נהגים המשתוללים בכבישים ועבריינים שמנסים לפגוע באזרחים וברכושם. לצד המשך האכיפה המשטרתית והעמקתה, יודגש כי בכדי לטפל בתופעות שונות הגורמות לחלק מהפשיעה באזור ולמגרן לחלוטין - דרוש טיפול רב מערכתי ושינוי שורשי עמוק שהוא מעבר לאכיפה משטרתית.
"המשטרה פועלת ותמשיך לפעול לריכוז מאמץ וכוח משטרתי למאבק נחוש, יום יומי ובלתי מתפשר נגד עבריינים ופורעי חוק באזור, הכל בכדי להגן על שלטון החוק ולשמור על שלום הציבור, בטחונו ורכושו".
מהרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב נמסר: "הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב היא רשות ממשלתית הפועלת בתוך משרד הכלכלה והתעשייה, אשר הוקמה בעקבות החלטת ממשלה בשנת 2007. מנכ"ל הרשות הוא יאיר מעיין. בעבר פעלה הרשות בתוך משרד החקלאות עד להעברתה בשנת 2020 לאחריות משרד הכלכלה והתעשייה.
יעדי הרשות הם להסדיר את תביעות הבעלות על הקרקע של הבדואים, להסדיר מגורי קבע לאוכלוסייה הבדואית ולסייע להם להשתלב בתעסוקה ולקדם את החינוך והרווחה. רשות הבדואים לא עוסקת כלל באכיפה, וכל טענות בעניין זה בטלות. היישוב ביר הדאג' כולו באדמות מדינה, ללא אישור והיתר כלשהו ובניגוד לחוק, המדינה מתנהלת מול התושבים אך מרבי התושבים לא מעוניינים להסדיר את ההתיישבות, ולכן גורמי האכיפה החלו בהוצאת צווי פינוי".
השתתפה בהכנת הכתבה: אילנה קוריאל
