כבר 20 שנה שנדיה, ויקטור ואנה חיים את 1 ביוני בכל יום מחדש. אותו היום שבו נקלעו לאחד הפיגועים הקטלניים שידעה ישראל, היום שבו איבדו את חבריהם הקרובים שעמדו איתם בתור למועדון ה"דולפי" שבתל אביב. שני עשורים חלפו, ורבים מפצועי הפיגוע בדולפינריום, עדיין נושאים צלקות נפשיות ונלחמים כדי לקבל סיוע מהמדינה.
21 צעירים נרצחו וכ-120 צעירים פונו לבית החולים באותו הלילה שבו התפוצץ מחבל מתאבד בכניסה למועדון בדולפינריום שבתל אביב. הם הגיעו לחדרי המיון מגואלים בדם ומלאים ברסיסי נפץ, רגעים ספורים אחרי שראו את חבריהם נהרגים מול עיניהם. לפי נתוני הביטוח הלאומי, 50 פצועים שפנו לעזרה הוכרו כנכים נפשית באחוזים שונים, אך הסיוע שניתן לרובם חלקי ביותר.
הפציעות שרבים מאותם צעירים עדיין נושאים על גופם לא משתוות להבנה שגם אחרי גיל 30, הנפש שלהם עדיין לא השתקמה מאותו הלילה. למרות שפיגועי התאבדות היו נחלת הכלל באותה התקופה, עבור אותם עולים חדשים וצעירים תחושת הבושה וחוסר האונים בהתמודדות עם הטראומה מנעה מהם את הריפוי ואת ההכרה, גם העצמית, לצלקות שלא החלימו.
"תמיד אני אומרת לעצמי – מה כבר עשיתי?", שיתפה אנה אוגורץ, שאיבדה בפיגוע את בן זוגה איליה גוטמן ז"ל וחברים קרובים נוספים שעלו איתה ארצה. "אז נפגעתי בפיגוע. אמרו לנו שזה לא שאנחנו גיבורים גדולים, פשוט היינו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון".
במשך שנים היא הדחיקה את הטראומה, שמלווה אותה עד היום. אחרי הפיגוע קיבלה אנה 6% נכות בלבד, חמישה מהם על סעיף נפשי - אבל בפועל היא לא קיבלה אף תמיכה. "לפני כמה שנים התחלתי טיפול פסיכולוגי, כי הרגשתי שאני לא מצליחה להחזיק את הראש מעל המים. כשביקשתי סיוע במימון לפני שלוש שנים אמרו לי שאין לי מספיק אחוזי נכות".
לדבריה, מרבית הפצועים לא הצליחו להחזיר את החיים למסלולם, הרוב לא גויסו ומעולם לא סיימו לימודים גבוהים. רובם גם בחרו להדיר את עצמם מסניפי הביטוח הלאומי כי ידעו שיחוו השפלה בוועדות. עכשיו הם מתאגדים ומנסים לקבל את ההכרה והסיוע שמגיע להם.
"מאז הפיגוע ועד היום זה אותו ביטוח לאומי, אותם האנשים", אמרה אנה. "אולי הטעות שלי היא הרצון להשתקם ולהגיד שאני בסדר בזמן שהכל מתפרק? דוחקים אותך לפינה, ואחר כך מופתעים שאנשים שורפים את עצמם ברחוב? וכמה כאלה יש שלא שורפים את עצמם ומתים עם עצמם לבד בבית מהעצב, מהמחלה ומהקושי? אנחנו לא רגילים לדבר על הפצעים שלנו, וכשאת מתעלה על עצמך ופונה לביטוח הלאומי כדי שיעזרו לך – יורקים לך בפנים. אין פה שום דבר רציונלי. באנו יפים, צעירים ושמחים למסיבה ופתאום בא פסיכופת שהתפוצץ עלינו".
10 צפייה בגלריה
"דוחקים לפינה ואחר כך מופתעים שאנשים שורפים את עצמם ברחוב". אנה אוגורץ
(צילום: יריב כץ )
אנה היא מקרה די חריג בקרב שורדי הפיגוע. היא בחרה להתגייס לשירות קרבי, ובשחרור גילתה כי נקבעו לה 30% נכות נפשית. כששאלה איך יכול להיות שעם נתון כזה אפשרו לה להתגייס ליחידה לוחמת, השיבו לה שהביטוח הלאומי וצה"ל "לא כל כך מתקשרים ביניהם".
בינתיים היא סובלת מבעיות זיכרון, "אני מתמודדת עם זה דרך קעקועים. קעקעתי את שעת הפיגוע על הצלעות פשוט כי אני מפחדת לשכוח". כיום היא כבר לא בטוחה בעצמה באירועים שקרו בשנה הראשונה שאחרי הפיגוע. היא אף מעלה ספקות אם אכן הספיקה להשלים עם בן זוגה לפני שנרצח בפיגוע - או שזה רק סיפור שסיפרה לעצמה.
בשנים האחרונות היא נלחמת מול הביטוח הלאומי כדי לקבל סיוע במימון הטיפולים הפסיכולוגיים שעברה, ועדיין עוברת, בעקבות הפיגוע. "היום, כשאת כבר לא צעירה, הגוף כבר לא מחזיק והנפש עייפה מלהתמודד. בביטוח הלאומי מעקמים פרצוף ושואלים למה הגעת עכשיו, מתייחסים כאילו שהגעת לגנוב".
באחת מחוות הדעת שדחו את בקשתה תוארה כ"מטופחת ומסודרת". מהוועדה אנה נסעה מיד לאנדרטה בטיילת תל אביב והתפרקה בבכי. "זה מה שמעניין אותם? אם אני לא נראית כמו פח זבל אז אני בסדר? הייתי צריכה להזמין אותם לחיות איתי חודש אחד, שיראו מה זה בסדר. אני באותו לופ כבר 20 שנה, פספסתי את כל החיים".
"מי שאומר שהזמן מרפא לא מבין דבר, זה רק הולך ונהיה יותר קשה", היא מודה. "כבר לא בוכים כל יום, אבל את קוברת את זה עד שזה אוכל אותך מבפנים, כמו מחלה. מי יכול לצאת נורמלי מאירוע כזה בגיל 16? אני לא אותו האדם שהייתי. אני לא סומכת על אנשים, לא מצליחה לתחזק זוגיות, והחברים מעירים לי שאני מגיבה בתוקפנות".
המשאלה היחידה שלה היא להגיע סוף סוף לשלווה. "בא לי שקט. המוח כל הזמן עובד. אני רוצה לחזור לחייך מבלי לזייף, להיות מאושרת מדברים קטנים. בינתיים החיים מתנהלים במעגל סגור, ובכל פעם חוזרים לאותה הנקודה. יושבים בבית ובוכים על החיים שבזבזנו במלחמה המיותרת הזאת".
"מתביישים לבקש ומפחדים שייקחו את מה שיש"
נדיה דרנשטיין הכירה את אנה מהלימודים בתיכון עמל ביפו. שתי החברות הגיעו יחד במונית למסיבה, ובתוך זמן קצר אחר כך דרנשטיין כבר נישאה על ידיו של עובר אורח שרץ לזירת הפיגוע, כשהשרירים ברגלה השמאלית, שפגועה עד היום, נתלשו מעוצמת הפיצוץ, עור התוף שלה נקרע, ורסיס ממטען החבלה ננעץ בריאה.
עד היום היא עוברת טיפולים בעקבות הניתוחים הרבים שעברה. אחרי מאבק של שנים, הביטוח הלאומי קבע לה 64% נכות, 10% מהם על סעיף נפשי. לאורך תקופה ארוכה היא עברה בדיקות רפואיות שונות שלא העלו דבר, עד שהבינה שהיא צריכה לטפל בנפש. "חשבתי שיש לי סוכרת, לחץ דם גבוה, מה לא? עד שהרופא אמר לי שאולי כדאי לבדוק את הראש".
רק לפני שנה וחצי היא קיבלה את האומץ לטפל בפצעים הנפשיים, והודתה שיש לה בעיה. "עד הטיפול לא יכולתי בכלל לדבר, לחשוב או להיזכר בפיגוע. בכל פעם שזה היה עולה הרגשות הציפו אותי ולקח לי מספר ימים להתאושש. אני גם לא מצליחה להיות במקומות הומי אדם או באוטובוסים – אני נלחצת, לא מרגישה בטוחה וכל הזמן מסתכלת לצדדים ובוחנת את כולם".
הדרך לקבלת ההכרה לא הייתה קלה. באחת הוועדות הרפואיות היא שאלה את הרופא אם הוא שם לב שאחת הצלקות שלה גדולה יותר, ונענתה שאין לה מה לדאוג ושיש לה מספיק צלקות. "זה כל כך כאב לי. הרגשתי שלא אכפת להם, שרק מחפשים איך לעזור פחות. לא רואים אותך כבן אדם".
הקשיים הנפשיים עלו שוב לאחרונה במבצע שומר החומות, כשהאזעקות הגיעו לביתה של נדיה, וגרמו לה לחשוב מחדש על ירידה מהארץ. "במשך שבועיים פשוט לא תפקדתי, לא יכולתי לשמוע חדשות. אני לא מסוגלת לעבור את התקופות האלה, אני מרגישה שאני הולכת למות. החזה כואב, ואני לא מצליחה לנשום מרוב פחד. אם אני אדליק את החדשות אני אמצא את עצמי באברבנאל".
למרות הפציעה הקשה וההכרה המאוחרת בנזק הנפשי, חבריה של נדיה שכנעו אותה לא לבקש סיוע מהמדינה. "כולם אמרו לי שיורידו לי את אחוזי הנכות שכבר קיבלתי. איך אני אקח שוב עורך דין ב-20 אלף שקל? יש לי בית לפרנס, אני צריכה את הכסף הזה".
"אנחנו מתביישים ומפחדים", הדגישה נדיה. "מתביישים לבקש מהמדינה ומפחדים שייקחו את מה שכבר קיבלנו. בכלל, במקום להגיד לנו מה מגיע לנו, התחושה היא שצריך להוקיר את מה שיש. אנחנו ממשיכים לחיות ולהתמודד עם כל הבעיות של החיים, וזה לא קל, כי אנחנו לא אנשים רגילים. אנחנו פצועים פיזית ונפשית".
"כשביקשתי להכיר בפוסט טראומה הורידו לי את אחוזי הנכות"
ויקטור קומוזדרז'ניק הגיע אל זירת הפיגוע לגמרי במקרה, יחד עם חברו דיאז נורמנוב שנהרג במקום. דיאז עמד להחזיר לוויקטור את הטלפון הנייד אחרי שדיבר עם החברה - וכשהסתובב הרעיד את המקום הפיצוץ העז.
"עפתי לרצפה, וכשפקחתי את העיניים לא ראיתי שום דבר, רק שמעתי את הצרחות של הפצועים", סיפר בקול רועד. "מצאתי את דיאז הכי רחוק מכולם. הוא שכב עם הפנים על הכביש וכשניסיתי להרים אותו ראיתי את כתם הדם מתחתיו. הפרמדיקים אמרו לי שכבר לא יוכלו להציל אותו". הדבר הבא שנותר בזכרונו הוא נער שהתרוצץ בין ההרוגים והפצועים, גנב את חפציהם – ונמלט.
בתחילת 2002 זומן ויקטור לוועדה רפואית בביטוח הלאומי, אחרי שקיבל טיפול פסיכולוגי קצר מטעם הצבא. בחוסר נוחות מובהק הוא ציין כי אם לא היה מתגייס לצבא – כנראה שהיה מוצא את עצמו במצב של איציק סעידיאן.
"כשהגעתי למחלקת השיקום ביקשתי מימון להמשך הטיפול שהתחלתי ואמרו לי שאחוזי הנכות שלי לא גבוהים מספיק בשביל זה, רק את הציפרלקס הסכימו לממן", סיפר. "אף אחד לא היה איתי בכלל, ידעתי רק כמה מילים בעברית ולא הבנתי מילה". ויקטור לא ידע אפילו כמה אחוזי נכות קיבל, רק לאחרונה התבשר שהוועדה קבעה לו אז 5% נכות נפשית.
ב-2013 הידרדר מצבו, ולאחר שהגיש בקשה נקבעו לו 30% נכות נפשית לצמיתות, בזכות העובדה שאובחן כנפגע פוסט טראומה. אז הוא גם גילה באיחור, בדומה לאנה, שנקבעו לו בעבר 50% נכות נפשית שנקבעו בהיעדרו.
"בכלל לא שמעתי מהם, לא זימנו אותי לוועדה או לביקורת. אחרי שביקשתי להכיר בי כמתמודד עם פוסט טראומה מסתבר שהורידו לי את אחוזי הנכות שהיו לי מבלי שידעתי", סיפר. כשניסה לברר על כך בסניף של הביטוח הלאומי נענה שמעולם לא הכירו את התיק שלו. העובדה שיש לו 30% נכות נפשית לא ממש מסייעת לו. "זה נותן הנחה חלקית בארנונה וכניסה חינם לפארקים של קק"ל, שום השתתפות בטיפולים שאני צריך".
אנה ויקטור ונדיה לא לבד. לפי נתוני הביטוח הלאומי, 88 נפגעים מפיגוע הדולפינריום קיבלו סיוע מהמדינה, בהם 50 הוכרו כבעלי אחוזי נכות נפשית ברמה כזו או אחרת. עשרות ניצולים עדיין נאלצים להתמודד עם ההשלכות הנפשיות של אותו הלילה, ורובם לא מקבלים את התמיכה הנפשית הנדרשת כדי להצליח להשיב את החיים למסלולם.
מהמוסד לביטוח לאומי נמסר בתגובה: "נפגעי פעולות איבה ובני משפחותיהם זכאים לקצבאות, לתגמולים כספיים ולהטבות שונות מהביטוח הלאומי. אנו מלווים אותם לאורך השנים בכל עת שנדרש לכך.
"מי שחש סימנים של פוסט טראומה הקשורים לאירוע האיבה שבו נפגע או היה חשוף אליו יכול להגיש בקשה לבדיקה, גם אם הופיעו זמן רב לאחר האירוע, זאת ללא מגבלת זמן. הוא מתבקש להגיש מסמכים רפואיים התומכים בבקשתו ושקושרים את מצבו לאירוע טרור שבו היה נוכח. הוא מוזמן לוועדה רפואית אשר קובעת את אחוזי הנכות להם זכאים.
"אזרחים שנפגעו או היו חשופים לאירוע איבה ולוקים בחרדה זכאים באופן מידי לסיוע נפשי של 12-24 מפגשים במרכזי החוסן שממומנים על ידי הביטוח הלאומי. הגברת אוגורץ הוכרה כנפגעת פעולות איבה. היא קיבלה נכות זמנית עד 2004 ולאחר מכן קיבלה אחוזי נכות שאינם מזכים בקצבה. לאחרונה הגישה תביעה בה מציינת שחלה החמרה במצבה, לצערנו התעכב הטיפול בה בין היתר עקב הסגרים עקב הקורונה. ביום ראשון הקרוב תתכנס ועדה רפואית שתדון ותחליט על גובה אחוזי הנכות להם היא זכאית. אנו מאחלים לה בריאות איתנה".
טקס הזיכרון השנתי לפיגוע בדולפינריום ייערך היום (שלישי) בשעה 18:00 באנדרטת הזיכרון בטיילת תל אביב, ביוזמת משרד העלייה והקליטה.
