"חוק סמכויות הקורונה" שעבר בשבוע שעבר הוא בעייתי מאוד. מהותו היא מתן סמכויות לממשלה להתקין תקנות להתמודדות עם מגפת הקורונה, שיכולות לפגוע במרקם החיים – דוגמת מניעת התקהלויות, סגירת מוסדות החינוך, שיתוק המשק ואפילו הגבלת יציאה מהבית - תוך אכיפת הכללים באמצעות עבירות פליליות ומנהליות. החוק מאפשר לממשלה, בטווח זמן של כמעט שנה מהיום, להכריז על מצב חירום מיוחד וממנו לשאוב את הסמכות להתקין תקנות.
הנקודה הבעייתית ביותר היא המנגנון: בניגוד למקובל בכל מצב אחר שבו הממשלה מתקינה תקנות, בהן פגיעה בזכויות וקביעת איסורים חדשים - כאן לממשלה יש סמכות להתקין את התקנות ללא אישורן מראש בכנסת.
בעקבות ביקורת הוכנס מנגנון אישור בדיעבד, וכן השהייה של 24 שעות בכניסת התקנות לתוקף – במטרה לתת לכנסת אפשרות למנוע זאת. אבל אם הכנסת לא מקבלת החלטה תוך 24 שעות, החוק נכנס לתוקף אוטומטית, ומכאן שלא מדובר באמת באישור של הכנסת. אם לא די בכך, קיים חריג שלפיו במקרים דחופים יכולה הממשלה להחליט שהתקנה תכנס לתוקף מיידי, ואז שוב הביקורת של הכנסת היא רק בדיעבד.
גם מנגנון האישור לא חף מבעיות ומאפשר לתקנות להתממש ללא אישור הכנסת במשך כמה שבועות. ההליך הוא כזה: אם הוועדה לא מקבלת החלטה במשך שבוע או שבועיים (בהתאם לחומרת התקנות), ניתנת אפשרות של שבוע נוסף לאישור במליאת הכנסת (הבעייתית בפני עצמה כי המליאה לא מסוגלת לקיים דיון ענייני ומפורט בתקנות וזהו פורום פוליטי במהותו) - ורק אז, אם לא אושרה התקנה, היא תפקע.
למעשה, הליך האשרור בדיעבד מאפשר אולי לכנסת "לבטל" את התקנה, אבל כמעט לא דורש באופן פוזיטיבי את אישורה.
אין ספק שמגפת הקורונה דורשת ממשלה בעלת סמכויות. היא אף מצדיקה סמכויות נרחבות, וגם גמישות ומהירות פעולה. כמו כן, העובדה שהממשלה תעבוד מכוח סמכות בחקיקה ולא מכוח תקנות שעת חירום כפי שפעלה במרץ-אפריל טובה יותר, ומידתית יותר. אלא שעדיין, העובדה שלא מאשרים מראש את התקנות בכנסת היא בעייתית הן מבחינה דמוקרטית והן מבחינה פרקטית.
מבחינה דמוקרטית זוהי פגיעה אנושה בעיקרון ביזור הסמכויות. הכנסת היא שאמורה לקבוע את הכללים והממשלה לבצע אותם, ולא להפך. זהו חריג ותקדים מסוכן. לא כל שינוי בתקנות אמור לעבור את מסלול החקיקה הרגיל, אך הבאתן להצבעה אחת בוועדה בכנסת אינה מסורבלת כלל. גם אם יש בכך "השקעה" של יום או יומיים, יש חשיבות עליונה למתן פתחון פה לכנסת, המייצגת את הריבון – הציבור – לפני שפוגעים בזכויותיו. הדיונים בכנסת הם שקופים, מצולמים, ישנם פרוטוקולים וניתן לכל אדם לשמוע ולשפוט. לא כך בממשלה.
כאן אנו מגיעים לנימוק השני, הפרקטי, של המלחמה במגפה. הסיבה לכישלון של הימים האלה אינה החלטה ספציפית שהתקבלה או לא, אלא אובדן מוחלט של אמון הציבור. במצב כזה, הציבור לא מקיים את הכללים ולא מציית להם. השקעה של זמן קצר נוסף לאישור ההחלטות מראש בכנסת, הייתה מועילה גם מבחינת הלגיטימציה הציבורית.
מצב שבמסגרתו מתקבלות החלטות, ולאחר מכן הן נהפכות בכנסת, מבלבל מאוד ומשדר זילות. התזזיתיות המאפיינת את קבלת ההחלטות בממשלה לא תורמת ליעילות המאבק במגפה. על כן ראוי היה לאפשר לכנסת לומר את דברה קודם לכן, ורק אז להכניס את התקנות לתוקף.
- ד"ר עמיר פוקס הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
