בזמן שבתי הקפה, המסעדות והחנויות מתחילים להתמלא ונרשמת אופטימיות זהירה במגמת התחלואה, יש אנשים שצמד המילים "חזרה לשגרה" רחוק מהם שנות אור. ההרס שיצר משבר הקורונה דחף אלפי משפחות אל קו העוני, בלי פתרון באופק.
"עבור ישראלים רבים שהתפרנסו בכבוד עד מרץ 2020, ואף תרמו לאחרים, נשבר עתה מטה לחמם ונשבר ליבם", הסבירה אל"ם (במיל') אהובה ינאי, מנכ"לית ארגון "מתן - משקיעים בקהילה", שהוקם בתקופת הקורונה על מנת לסייע לנפגעי המשבר. "למרות שבימים האחרונים השוק נפתח באופן חלקי, רבים מתקשים להקים מחדש את מקורות הפרנסה שנהרסה ואת החסכונות שנשחקו. אין לדעת מתי באמת ישובו גם החיים הכלכליים להתנהל כבעבר".
עד שהתפשטה הקורונה בישראל עבד מיכאל (43), אב לחמישה מירושלים, כסוכן נסיעות. "בחיים לא חשבתי שאני אגיע למצב ששנה לא אעבוד", סיפר. "זה מוציא אותי מדעתי, אני כל הזמן מתקשר למשרד לשאול מתי חוזרים. אני בהפסד כלכלי של כמעט 2,500 שקל כל חודש. גם אשתי הייתה תקופה בחל"ת. מצאנו את עצמנו חושבים מה אפשר לקנות, איך אנחנו הולכים עם מה שיש לנו לסופר וקונים את מה שצריך. זה מפחיד, יש לנו חמישה ילדים שצריך לכלכל".
ככל שחולפים הימים, הדאגה הכלכלית רק הופכת לנטל כבד יותר. "כבר שנה שאני לא ישן בלילה", אמר מיכאל. "אנחנו אנשים דתיים עם המון אמונה, אבל היו רגעים שנשברנו, שפחדנו שלא נוכל לקנות אוכל. יש איזושהי אווירה של חזרה לשגרה, אבל יש אנשים, כמונו, שרחוקים מהשגרה שלהם".
גם שרון סופר (46), אם חד-הורית לילד, עבדה כסוכנת נסיעות. "במרץ יצאתי לחל"ת, וכמה חודשים לאחר מכן חליתי בסרטן השד. אני לא יכולה לחפש עבודה חדשה במצבי. זה חוסר אונים שנמשך כבר שנה שלמה. אין עתיד, אין צפי, זה ממש קשה".
המצב החדש של שרון לא מאפשר לה לקנות דבר מלבד אוכל. "צמצמתי בכל דבר שאפשר להעלות על הדעת. לפני הקורונה היינו משפחה רגילה. פתאום אני צריכה לחשב דלק כדי לנסוע לאמא שלי, קונה רק את מה שצריך. בגדים לילד שלי אני משיגה לרוב מבני דודים שלו. אני מרגישה קצת כמו נזקקת, וזה לא נעים להיות במעמד הזה. במיוחד שלא הייתי איזה מובטלת או עצלנית, זה נכפה עלינו. אני כועסת על המדינה. מי יושב בממשלה - מנותקי העם? אומרים שהכול חזר, ועדיין יש משפחות שנאבקות".
עם קשיים דומים מתמודדת אביה בר (32), אם חד-הורית לשתי בנות, שעד פרוץ הקורונה עבדה בחברת שילוח. "פוטרתי ממש בתחילת המשבר. חוסר הוודאות זה הדבר הכי קשה במצב הזה, לא לדעת מה יהיה מחר. אני אמצא את עצמי חיה על ספסל עם הבנות שלי? אני לא מקבלת מזונות, אין לי עבודה. מה אעשה? המצב הנפשי שלי הידרדר. היו ימים שהייתי הולכת לחברה טובה לנקות את הבית כדי להרוויח כמה שקלים".
לפני כמה חודשים מצאה אביה עבודה חדשה. "בכל זאת, עד היום אנחנו משלמים מחיר כבד על התקופה ההיא. אני צריכה לעבוד שעות נוספות כדי לכסות את החובות, ואני חיה על השקל. זה מתסכל לשמוע אנשים שמדברים על חזרה לשגרה כשיש מי שלא מצליחים לשרוד את היום-יום.
"אני רוצה לתת לילדות שלי הכל. הייתי רגילה לדאוג לצרכים שלהן, ופתאום אני לא יכולה לקנות אוכל. קונה רק מה שצריך - ביצים, חלב, לחם. היו לילות שהן היו הולכות לישון והייתי בוכה לכרית".
