אשכנזי עם שר החוץ המצרי בקהיר, אתמול
(צילום: רויטרס)
עם תום מבצע צוק איתן בשנת 2014 החל להתגבש הסכם בין ישראל, הרשות הפלסטינית והאו"ם שקיבל את השם ''מנגנון שיקום עזה'' - או כפי שהוא מכונה בעגה הדיפלומטית, GRM. המנגנון הזה היה אבי תוכנית ההסדרה שהתפתחה עם השנים. מטרתו הייתה לאפשר הכנסת חומרי בנייה לרצועת עזה להקמת פרויקטים אזרחיים שונים ולשיקום בתים שנפגעו בלחימה.
המנגנון נבנה עם פיקוח הדוק, כדי לוודא שכל שק מלט שנכנס לעזה דרך מעבר כרם שלום מגיע ליעדו. במחסנים בעזה הוצבו פקחי או"ם, והם רושתו במצלמות שלישראל הייתה גישה אליהן. בנוסף, חרב הקנסות והפסקת ההתקשרות עמדה מעל הקבלנים בעזה שקיבלו את חומרי הבנייה.
נראה היה שהמנגנון שהוקם יעיל מאוד ובטוח, אבל עם השנים חלה שחיקה באופן הפיקוח והאכיפה עליו. כיום ניתן להניח בסבירות גבוהה שאחוזים לא מבוטלים מהמלט עשו דרכם לפרויקט המנהרות של חמאס - זה שחלקו הופצץ במבצע שומר החומות.
כך גם קרה עם מנגנון הכסף הקטארי: בהתחלה שידרו בישראל ביטחון שכל מוטבי התכנית הזאת הם אזרחים, אבל יש גבול מאוד ברור למידת השליטה על כסף מזומן. ידוע שחמאס הכניס לרשימות רבים מתומכיו, שאינם נמנים על שורות הזרוע הצבאית שלו. לאף מערכת, טובה ככל שתהיה, אין יכולת לעקוב אחר שטר הכסף מרגע שהוא הגיע לידיו של העזתי הממוצע.
8 צפייה בגלריה
אמיר קטאר תמים בן חמד אל-תאני. חמאס מתנגד להעברת המענקים דרך הרשות הפלסטינית
(צילום: AFP)
הינה דוגמה היפותטית - נניח שחמאס מכניס לרשימת המוטבים אדם שמזוהה עם הארגון, ובתמורה לכך אותו אדם צריך להפריש לחמאס עמלה. הוא מגיע לבנק הדואר, מקבל 100 דולר במזומן, ובבית ממתין לו נציג חמאס שגוזר 30 דולר מהמענק ומבטיח לו בתמורה שגם בחודש הבא הוא יהיה ברשימה. בכל חודש מקבלות 100 אלף משפחות את המענק החודשי - עכשיו תכפילו את המספר הזה בסכום העמלה, ואז תכפילו בשנה שלמה. הסכום שייצא גדול מ-30 מיליון דולר. רק לשם השוואה, התקציב השנתי של הזרוע הצבאית של חמאס מוערך בכמאה מיליון דולר.
בעיה נוספת שתפסה תאוצה בשנים האחרונות היא שגבול מצרים, מעל ומתחת לקרקע, הפך להיות שער כניסה משמעותי לאמצעים שבהם חמאס עושה שימוש לצרכיו הצבאיים. רמת הפיקוח במעבר רפיח יציבה בערך כמו המערכת הפוליטית בישראל בשנתיים האחרונות. מעל הקרקע חמאס הצליח להבריח במעבר חומרים דו-שימושיים הדרושים לתעשיות הרקטות והמנהרות שלו, ומתחת לקרקע הגיעו לרצועה אמצעי לחימה תקניים.
זו אולי לא תעשיית המנהרות הפורחת של ציר פילדלפי מימי חוסני מובארק ואחריו מוחמד מורסי, אבל מנהרות כנראה עדיין קיימות מתחת לגבול - שכן טילי קורנט לא נכנסים לרצועת עזה דרך מעבר כרם שלום והם אינם מיוצרים בתוך עזה. חדי העין יבחינו שמהלך מבצע שומר החומות ישראל לא תקפה מנהרות הברחה באזור רפיח. הסיבה לכך נעוצה כנראה בידע מודיעיני חסר, ולא כי מנהרות כאלה לא קיימות.
הנוקשות והמשך ההתבצרות בעמדות עשויים לפוצץ את המו"מ בין ישראל לחמאס - ומשם הדרך לסבב אלים נוסף תהיה קצרה מאוד
ולמה כל זה חשוב? משום שכעת נוצרה הזדמנות לתקן חלק מהעיוותים הללו בעזרתה של נותנת החסות המרכזית לגיבוש מתווה ההבנות – קהיר. יש שתי סיבות מרכזיות שבגינן מצרים הפכה להיות השחקן הראשי: השפעה וכסף. הסכמי אברהם והפיכתה של קטאר לשושבינה של עזה הפחיתו ממעמדה האזורי של מצרים, וכעת יש לה הזדמנות פז לדרוס רגל - והיא אכן הולכת על זה בכל הכוח. ובעניין הכסף, שיקום הרצועה הוא הזדמנות כלכלית ענקית עבור כל מי שהוא לא עזתי. מצרים דורשת וגם תקבל נתח נכבד בביצוע הפרויקטים, ותשלשל לכיסה עשרות ומאות מיליוני דולרים.
את הכינוי GRM צפוי להחליף מעתה השם GRM-E, על שמה של השושבינה החדשה EGYPT. מתווה המנגנון הזה, שנמצא עדיין בשלבי משא ומתן, מתואר על-ידי מקורות שונים - ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים – ככזה שכולל אכיפה הדוקה של כל חומרי הבנייה שייכנסו לעזה. הפעם לא תהיה לישראל בלעדיות על הכנסת החומרים, ונראה שנתח מכובד מהם ייכנס דרך מעבר רפיח. ככל שכמות האמצעים תגדל, כך יגדל בהתאמה הרווח המצרי ממיסי המעבר. בתוך רצועת עזה צפויים החומרים להתקבל על-ידי פקחי או"ם ויתכן שאף צוותים מצריים שינהלו בשטח את האמצעים.
השאיפה היא שתפקידה של מצרים ישפיע על המוטיבציה שלה לפקח בצורה הדוקה על האמצעים שנכנסים בשערי הרצועה ממעבר רפיח. לפי המקורות, במהלך השיחות הועלו גם רעיונות למציאת פתרון לבעיית המנהרות בגבול מצרים-עזה. בין היתר עלתה שם אפשרות של בניית קיר תת-קרקעי, בדומה לזה שבנתה ישראל לאורך גבול הרצועה, או הקמת סכר ותעלת מים שלא יאפשרו בנייה של מנהרה בשל הפיכת האדמה לבוצית. אבל, כאמור, מדובר ברעיונות כלליים וראשוניים בלבד. המימון לפרויקט שאפתני כזה יבוא מהקהילה הבינלאומית.
ניכר שישנה הבנה בקרב רוב השחקנים כי יש צורך להחליש את חמאס ולחזק בהתאמה את הרשות הפלסטינית. בין קהיר לרמאללה לא שררו אף פעם יחסי חיבה יוצאי דופן, ולכן תמיכתה של מצרים בכך כלל אינה מובנת מאליה. אחד הענפים שיכולים לחזק את הרשות הפלסטינית הוא שהמענק הקטארי ייכנס לרמאללה ולא לעזה, והרשות תהיה הגורם שיחליט לאן הכסף הולך. מובן שחמאס מביע התנגדות עזה לכך, ולפי שעה הנושא הזה נותר פתוח.
מחלוקת מרכזית אחרת היא התעקשותה של ישראל לכרוך בין סוגיית השבויים והנעדרים לבין שיקום הרצועה. חמאס, מצידו, מטיל וטו על כך ודורש ששני הערוצים יהיו נפרדים. שר המודיעין המצרי, עבאס כאמל, מתעקש בשיחות עם הצדדים על המונח הערבי ''סָפְקָה'' – עסקה. נראה שבכך הוא רומז כי הוא מעוניין בפתרון כולל לסוגיות ולא בהפרדתן. לפי שעה, חמאס עומד על שלו בעניין הזה ולא מוכן להתפשר.
ביממה האחרונה יוצאות מירושלים, תל אביב ועזה תמונות חמות ומחויכות של נתניהו, גנץ וסינוואר, כל אחד בנפרד, עם עבאס כאמל. עיני כולם נשואות לקהיר – שם צפוי להתקיים המשא ומתן העקיף בין ישראל לחמאס בשיטת הדילוגים בין החדרים. אבל הנוקשות והמשך ההתבצרות בעמדות עשויים לפוצץ את המשא ומתן, ומשם הדרך לסבב אלים נוסף תהיה קצרה מאוד. הזרוע הצבאית של חמאס מכינה את עצמה לכך בימים ובשעות הללו, וכך גם צה"ל - שמרענן בימים האחרונים תוכניות, מסמן ויוצר מטרות חדשות על המפה.
