מניסיון החיסול של חאלד משעל בלב עמאן ב-1997, דרך קבלת הפנים למאבטח הישראלי שירה בבעל הדירה הירדני ב-2017, המשך בפרשת צופר ונהריים ועד הסירוב להכניס את המאבטחים של הנסיך בדרך לביקור במסגד אל-אקצה – כשמחברים את התקריות הדיפלומטיות והמשברים בין ישראל לבין ירדן במהלך כהונותיו של בנימין נתניהו מקבלים תמונה מדאיגה ומעוררת תהיות שלפיה, במקרה הטוב, ראש ממשלת ישראל מתעלם ממערכת היחסים האסטרטגית עם הממלכה ההאשמית, ובמקרה הרע אפילו פוגע בה.
הפעם הקארמה הכתה בו בעוצמה והיחסים העכורים עם עמאן גרמו לביטול של ביקור מדיני היסטורי באבו דאבי ופגישה עם יורש העצר האמירתי, שייח מחמד בין-זאיד.
השתלשלות העניינים שהביאה לדחיית החלק האמירתי בקמפיין הבחירות של נתניהו היא עדות לכך שלא כולם במזרח התיכון רוקדים לצלילי הקסם של החלילן מבלפור. נתניהו אולי יכול לקבוע דייט (בעזרתו של ראש המוסד) עם השליט האמירתי, אלא שגם הוא יודע שאם לא יקרה משהו דרמטי, בארמון המלוכה הירדני רגלו לא תדרוך בקרוב. מבחינת המלך עבדאללה הוא פרסונה נון-גרטה.
הביקור המתוכנן באבו דאבי – שהוא אכן היסטורי וחשוב ליחסי ישראל והמזרח התיכון - יתקיים במועד אחר, אולי אפילו בקרוב, אבל לא יקרה כלום אם יידחה עד לאחר הבחירות. גם ההגעה של הנסיך הירדני לאל-אקצה (ביקורים כאלה מתקיימים מעת לעת, לא מדובר בעניין חריג) כנראה תצא אל לפועל בהמשך. אבל אם ההנהגה הישראל לא תתעשת בזמן, המשבר ביחסים עם ירדן יחריף וילך.
ישראל מעכבת פרויקטים שהובטחו לממלכה בחתימה על הסכמי השלום ב-1994, חולמת בקול על דחיקת ירדן מהר הבית לטובת גורמים ערביים אחרים ולא מפספסת הזדמנות לפגוע בכבודם של הירדנים
ירדן איננה עוד מדינה במזרח התיכון שישראל יכולה לנהל איתה יחסים או לוותר עליהם. מדובר בשכנה קרובה, הכי קרובה שיש, ובידיה מפתחות לביטחון של מדינת ישראל.
הגבול המזרחי של ישראל שקט שנים רבות, אבל לא קשה לדמיין כיצד הוא מתלקח והופך שוב לחזית פעילה שמהווה סכנה גדולה. איש לא מעוניין בכאוס במדינה שמהווה מחסום בין ישראל לעיראק וסוריה, שיאפשר לכולם – מדאעש ועד איראן – להשתמש בשטחה על מנת לפגוע בישראל.
הירדנים ממלאים את התחייבויותיהם ושומרים על הגבול הארוך הזה בטוח ושקט. הם מנסים לאזן עד כמה שאפשר את המתחים בהר הבית, לא ממהרים לשתף פעולה עם בית הדין הבינלאומי בהאג ומנהלים מדיניות מתונה למדי גם ביחס לסוגיה הפלסטינית. ישראל, מנגד, מעכבת את ביצוע הפרויקטים הגדולים שהובטחו לממלכה בעת החתימה על הסכמי השלום מ-1994, חולמת בקול על דחיקת ירדן מהר הבית לטובת גורמים ערביים אחרים ולא מפספסת הזדמנות לפגוע בכבודם של הירדנים.
אפילו בעת החתימה על הסכמי אברהם נתניהו לא חשב לכלול את ירדן במערך היחסים החדש שנוצר באזור, אף שמדובר בחלק חשוב מאוד מהפאזל המזרח תיכוני. אולי הבעיה נעוצה בכך שלא הוא, נתניהו, אלא יצחק רבין חתם על הסכם השלום עם ירדן. אחרת קשה לפענח מדוע ראש ממשלת ישראל כל כך מזלזל במערכת היחסים האסטרטגית הזאת.
קסניה סבטלובהאילו עיצוב של מדיניות החוץ הישראלית לא היה נחלתו הבלעדית של נתניהו, ניתן היה לשפר את היחסים עם ירדן באופן משמעותי ולהגיע להישגים משותפים בתחומים רבים. אין מחלוקות גדולות בין ישראל לירדן, וכל המשברים והפערים בין הצדדים נובעים בעיקר מזלזול, התעלמות, חוסר הבנה או גסות רוח.
כל ממשלת עתידית צריכה לחשב מסלול מחדש ולדאוג שעמאן לא תהיה עוד תחנה נידחת בדרך למפרץ, אלא יעד אזורי משמעותי ונחשק. השכן הקרוב, בוודאות, לא פחות חשוב מהחבר הרחוק.
- קסניה סבטלובה, לשעבר חברת כנסת מטעם מפלגת התנועה, היא מנהלת התוכנית ליחסי ישראל-המזה"ת במכון "מיתווים", ומחברת הספר "על עקבים במזרח התיכון"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
