בראשית הייתה פלורידה. כשבליל הבחירות בארה"ב התחוור שהמדינה המתנדנדת בחרה טראמפ, הסתערו פרשנים בישראל על ההזדמנות לספר מיד על "העם האמריקני" ששוב הכה בתחזיות, מאס בליברלים, וכמובן על עוד "יום כיפורים של הסקרים". לפתע כולם גילו את הקהילה הקובנית במיאמי – קהילה מרתקת אך קטנה למדי, שמימים-ימימה נוטה ימינה – כהוכחה ניצחת לניתוק "האליטות" מהשטח.
בימים אחרי, כשמדינה מתנדנדת אחר מדינה מתנדנדת עברו לביידן, המשיכו בתקשורת בארץ ובעולם לנגן אותה מנגינה: הטראמפיזם בכל זאת ניצח, הדמוקרטים הוכו בבית הנבחרים (נכון, הם אכזבו, ובכל זאת שמרו על רוב מוצק), לא הצליחו לכבוש את הסנאט (ובכן, מתברר עכשיו שכן), וביידן היה מתמודד "חלש" ו"לא כריזמטי". כל כך חלש שהוא הצליח לסחוף יותר אמריקנים מכל מועמד אחר בהיסטוריה – 81 מיליון קולות – וגם להביא ניצחון אלקטורלי מרשים, תוך היפוך חמש מדינות מתנדנדות שנצבעו כחול.
טוב, ומה עם טראמפ? 75 מיליון אמריקנים הצביעו לו, והם כמובן מעניינים יותר. הם "אמריקה האמיתית", האותנטית, המקבילה ל"שוק" בישראל שתמיד מוצג בפטרונות כברומטר שקרי ל"מה העם חושב". שמענו גם בלי סוף שטראמפ הצליח לשפר קמעה את נתוני ההצבעה לו בקרב שחורים (בכ-5 אחוזים בהשוואה ל-2016) והיספנים (אחוז דומה). נתון לא בלתי-מעניין, אבל העובדה שלא פחות מ-87 אחוז מהשחורים ו-65 אחוז מהלטינים נהרו להצביע למועמד שהעיף אותו מהבית הלבן קצת נשכחה בדרך.
אם להאמין לכלי תקשורת ישראליים, וגם לא מעט אמריקניים, השמאל מורכב משני גופים: התקשורת והאקדמיה. 81 מיליון אמריקנים כנראה למדו בפקולטות המושמצות למדעי החברה בקמפוסים ועברו שם שטיפת מוח
אם להאמין לכלי תקשורת ישראליים, וגם לא מעט אמריקניים, השמאל, מנגד, מורכב משני גופים: התקשורת והאקדמיה. 81 מיליון אמריקנים כנראה הלכו כולם ללמוד בפקולטות המושמצות למדעי החברה בקמפוסים ועברו שם שטיפת מוח. או שלחילופין מדובר בזומבים שהצביעו לביידן כברירת מחדל, כאנטי לטראמפ, בלי מחשבה פוליטית סדורה. אז מי פה המתנשא?
ועכשיו למציאות: לביידן הצביעו בהמוניהם הפעם גם פועלי פלדה במישיגן, בוגרי קולג' בוויסקונסין, שחורים שבאו לראשונה לקלפי בג'ורג'יה או היספנים ממעמד בינוני באריזונה. הצביעו לטובתו בפער גדול נשים, מיעוטים, צעירים, עירוניים, וכמובן בעלי השכלה על-תיכונית (ומנגד - בעלי הכנסות נמוכות), אבל גם מספר חסר תקדים של גברים לבנים – "הקהל" של טראמפ – שבחלקו הגדול החליף צד, ומשום מה קולו לא נשמע.
בישראל זו הפכה להיות מנטרה מדי מערכת בחירות, ובארה"ב היא נפוצה מאז הטראומה של 2016: על השמאל לעשות חשבון נפש. זו המלצה נכונה תמיד, גם עכשיו, בטח כשניצחונם המשכנע של הדמוקרטים רחוק מלהיות מושלם. אבל אולי עם השבעתו של ביידן הגיע הזמן שגם הימין האמריקני יעשה חשבון נפש? שיברר איך מזה 30 שנה, למעט פעם אחת, לא הצליח להביא את רוב האמריקנים לתמוך בעמדותיו, והוא נאחז בשלטון בעיקר הודות לשיטת הצבעה מוזרה בת יותר מ-200 שנה?
בנימין טוביאסצילום: בנימין טוביאסהרפובליקנים אולי מתנהלים לרוב בערמומיות פוליטית גדולה יותר מהדמוקרטים ומנצחים בקרבות רבים, אבל לפי כל הסקרים והתובנות הדמוגרפיות הם מפסידים במלחמה. זו סיבה אחת למוצא העצוב שהציע להם דונלד טראמפ, שהתברר בסוף כתופעה של כהונה אחת שהתרסקה על גבעת הקפיטול במופע פאתטי.
לימין ולתקשורת הישראלית מומלץ להחליף דיסקט. נדרשת חלוקה פחות שטחית מ"אליטות" מול "אמריקה האמיתית" כדי להבין את אחותנו הגדולה, וגם כדי ללמוד לקח שרלוונטי למחוזותינו: "העם" אינו מונוליטי, ואמיתות פוליטיות אינן נכונות לנצח.
- בנימין טוביאס הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
