בחודש הבא נחגוג לבתנו אלונה יום הולדת שנה. הזמן עובר כשנהנים, גם בקורונה מתברר, אבל אפילו המהירות שבה חלפו 12 החודשים מאז יצאה לאוויר העולם לא משכיחה את שלוש השנים שקדמו להבאתה במסגרת הליך פונדקאות מתיש בארה"ב. שלוש שנים של תסכול, של סכומי עתק, של בירוקרטיה רפואית סבוכה, ושל היריון מורט עצבים בשלט-רחוק – חוויה שאני לא מאחל לאף אדם. אני חי בנחת כבר שנים מחוץ לארון, אין לי שום עניינים לא פתורים עם זהותי המינית, אבל לא היה דבר שגרם לי להרגיש כל כך נחות ופגום יותר מכך שהמדינה שלי בעטה אותי לצד השני של העולם כדי להגשים את חלומי להיות אבא.
בישראל אוהבים להשתמש בקהילה הגאה כדי להוכיח לעולם כמה ליברליים אנחנו, אבל עושים הכל כדי שנרגיש לא רצויים. כמו גדולי ההומופובים שמציעים לזוגות חד-מיניים לעשות את מה שהם עושים בבית שלהם, רחוק מעיני הציבור, כך גם לגבי הילדים שהם מבקשים להביא: תעשו אותם, אבל במקום אחר.
בני גנץ וכחול לבן הבטיחו לעשות סדר בעוול הזה. זאת הייתה אחת מהבטחות הבחירות שלהם. אחרי שבג"ץ הורה למדינה בתחילת השנה לתקן את החוק המפלה – המונע מגברים יחידים ובני זוג מאותו מין לעשות שימוש בהסדר פונדקאות – צייץ גנץ ש"הגיע הזמן לתקן את חוק הפונדקאות באופן שוויוני ולהפסיק לדבר עליו".
הוא עמד במילתו, וחצי שנה אחר כך, ביולי, אכן הפסיק לדבר עליו והפיל הצעת חוק לתיקון חוק הפונדקאות מטעם יש עתיד. כמו הסירוב לשבת בממשלה אחת עם נתניהו – כך גם ההחלטה לא לפעול למען הקהילה הגאה: "אמירה עקרונית שהייתה נכונה לשעתה".
כל הצעות החוק האלה הן הבטחות בחירות שחשובות למצביעי כחול לבן הרבה יותר מהסדרת המאחזים שעומר יענקלביץ’ מדברת עליה בלהט, אבל קשה להתייחס אליהן ברצינות
אתמול (יום ב'), הפלא ופלא, התחלפה שוב השעה, וכחול לבן ביקשה לקדם מחדש את חוק הפונדקאות ללא כל הסכמה קואליציונית. אם יש דבר מעליב יותר מהאופן שבו גנץ הפנה את גבו לקהילה הגאה הרי זה האופן שבו הוא משתמש בה עכשיו ככלי בתגרות המביכות שלו עם נתניהו. לא עיקרון, לא השקפת עולם, לא אידיאולוגיה ערכית – אלא קלף מיקוח בקרב שאבוד ממילא. מילא היה ערך פוליטי לניסיון הזה – אבל עם גנץ כמו עם גנץ, גם הפעם הכל קורה מעט מדי ומאוחר מדי.
חוק הפונדקאות, כמו חוק יסוד: השוויון וחוק מגילת העצמאות שכחול לבן מנסה לקדם עכשיו, רגע לפני גסיסתה הסופית של הכנסת, נפיצים וסבוכים, והסיכוי שיעברו יותר מקריאה טרומית קלוש כמו הסיכוי שגנץ יהיה ראש ממשלה. כל הצעות החוק האלה הן הבטחות בחירות שחשובות למצביעי כחול לבן הרבה יותר מהסדרת המאחזים שעומר יענקלביץ’ מדברת עליה בלהט, אבל קשה להתייחס אליהן ברצינות כשהן עולות רק כחלק ממזימה פוליטית.
קשה להאשים את גנץ שליבו במקום הלא נכון, אבל הבחירה להשתמש בחוק הפונדקאות - שיכול לתקן עוול אמיתי - ככלי ניגוח ציני מעידה על אטימות הלב שהפוליטיקה מסוגלת לגרום.
- איתי סגל הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
