כמפקדת קורס מש"קיות הוראה ופיקוד בחיל החינוך והנוער העברתי שיעורי ציונות וסיורי מורשת בארץ, בהתאם למילותיו של יגאל אלון שלפיהן "עם שלא יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". לאורך השירות הדרכתי אינספור סיורים בהר הרצל, שבהם נעזרתי בכרטיסיות כחולות מוכנות לפי סדר האנדרטאות, עם דוגמאות לסיפורי מורשת וגבורה אישיים. הן את סדר הכרטיסיות והן את הסיפורים האישיים אני זוכרת כמעט בעל פה גם היום: הפתיחה בקבר הרצל, המעבר לקבר ז'בוטינסקי, ההגעה לאנדרטת "נצר אחרון" לזכר עולים ניצולי השואה, הסיפור מעל קברה של חנה סנש, הקראת השיר "אשרי הגפרור", וכמובן ההדרכה המוצלת באנדרטת מגיני הרובע היהודי המלווה בסיפור על הילד שלחם ונטמן בהר.
רק על אנדרטה אחת, הממוקמת מעט לפני סיום הסיור, מעולם לא קיבלתי כרטיסיה. מדובר באנדרטה גדולה, שעליה חרוט המספר "500 אלף" וכיתוב ברוסית, ולרגליה פסל של קסדה הפוכה. מדובר באנדרטה לזכר חצי מיליון חיילי הצבא האדום היהודים שלחמו בנאצים במלחמת העולם השנייה.
למרבה האירוניה, אני – מש"קית הוראה ופיקוד ששפת אמי רוסית - לא ידעתי דבר על האנדרטה הזאת או על הסיפור של החיילים הללו, בהם סבא רבא שלי, לב בלחובסקי, שיצא למלחמה מביתו באוקראינה ומעולם לא שב. אפילו לא קישרתי בין הסיפורים ששמעתי בבית לבין המעט שהיה ידוע בציבוריות הישראלית.
כמה הייתי נותנת כדי לחזור אחורה ולהכין כרטיסיה נוספת לסיורים בהר הרצל. כשנותרו בישראל רק כמה מאות וטרנים, לוחמים ולוחמות גיבורים, מי יספר את סיפורם? עם ישראל, התגייס לזכור את גיבוריך
רק בחיי הבוגרים, אחרי שעשיתי סדר בנרטיבים שעליהם גדלתי, הבנתי איזו החמצה הייתה לשתף פעולה עם ההתעלמות המערכתית ולדלג על זכרם של מאות אלפי החיילים היהודים של ברה"מ בנקודת עצירה זו בהר הרצל.
יום הניצחון על גרמניה הנאצית המצוין היום (א'), 9 במאי, חשוב לכל אזרחי ברה"מ לשעבר וצאצאיהם, בין השאר גם יהודים. השכול לא פסח כמעט על אף בית בקהילות היהודיות. 2.7 מיליון יהודים נרצחו בשטחה במלחמה, אבל בעוד שואת יהודי ברה"מ הושתקה על ידי השלטון הסובייטי, יום הניצחון היה יום זיכרון לגיטימי, וזיכרונות השואה של היהודים נוקזו לתוכו.
היום הזה עשה עלייה לישראל יחד עם מיליון היהודים בתחילת שנות ה-90, בהם עשרות אלפי וטרנים עטורי מדליות, הסבים והסבתות של העלייה הגדולה. ועדיין, בישראל הם לא זוכים להכרה, נעדרים מפנתאון הגבורה ומתקשים לחדור אל תוך הנרטיב "משואה לתקומה".
במערכת החינוך ובצה"ל לא לומדים על גבורת 1.5 מיליון החיילים היהודים שלחמו בצבאות בעלות הברית, 500 אלף מתוכם חיילי וחיילות הצבא האדום, ומהם 167 אלף קצינים. חמור מכך: לא לומדים על אלה שניצודו ונרצחו על ידי הנאצים באינספור בורות ללא שם ורחובות של גטאות ועיירות; 10% מכלל הקורבנות הסובייטיים, אף ששיעורם באוכלוסייה הכללית היה פחות מ-2%.
עד היום דומה שמפות השואה מפורטות בחלק המרכזי והמערבי של אירופה, וריקות בצד המזרחי שלה. גם סיורי השואה הבית-ספריים לא יוצאים ליעדים בברה"מ לשעבר. וכך, הילדים בישראל לא מבינים לשם מה צועדים הווטרנים עטורי המדליות ב-9 במאי, לא מכירים את האנדרטות שלהם, ולא מבקרים במוזיאונים המאולתרים שהקימו במועדוני הווטרנים בערי הפריפריה.
פולה ברקןב-2017 אמנם נחקק חוק לציון 9 במאי כיום ממלכתי במוסדות החינוך, בצה"ל ובמוסדות הממשלתיים, אך הוא עדיין רחוק מלהיות מיושם. השנה, לראשונה, באמצעות מאמצים משותפים של "לובי המיליון", התארגנות דוברי רוסית צעירים, ונציגי צה"ל, מופץ למפקדים ולמפקדות מערך שיעור ומצגת להעברת תוכן על יום הניצחון.
כמה הייתי נותנת כדי לחזור אחורה ולהכין כרטיסיה נוספת לסיורים בהר הרצל. כשנותרו בישראל רק כמה מאות וטרנים, לוחמים ולוחמות גיבורים, מי יספר את סיפורם? עם ישראל, התגייס לזכור את גיבוריך. "ס דניום פובדי" (יום ניצחון שמח!).
- פולה ברקן (אוברוצקי) היא ממייסדות "לובי המיליון" הפועל לקידום צורכיהם של 1.2 מיליון ישראלים דוברי רוסית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
