באחד מביקורי המולדת שלי, עת כיהנתי כקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, הבעתי בפני ראש הממשלה בנימין נתניהו חשש והסתייגות מן המדיניות הישראלית של שבח והלל מופרזים לדונלד טראמפ האיש, שחרגה בהרבה מהכרת תודה למנהיג פרו-ישראלי. סברתי, וכך שחתי לראש הממשלה, שהמחיר העתידי שנשלם על מדיניות זו כשהמפלגה הדמוקרטית תשוב לשלטון יהיה גבוה מדי. כמו כן, חשתי אי-נוחות ואף מבוכה מכמה מן המחוות האישיות כלפי הנשיא האמריקני שכבר ריחפו אז באוויר, כגון: קריאת תחנת הרכבת העתידה להיבנות בסמוך להר הבית על שמו או הקמת היישוב רמת טראמפ ברמת הגולן.
אולם, בביקור מאוחר יותר בישראל, שבו שוב נפגשתי עם ראש הממשלה, הודיתי בפניו שגם אם ניתן ורצוי היה להימנע מכמה הגזמות, המדיניות כלפי הנשיא טראמפ הוכיחה את עצמה ונתנה למדינת ישראל דיבידנדים מדיניים גבוהים בהרבה מכל מה שיכולתי לשער.
העברת השגרירות לירושלים, ההכרה בריבונות ישראל על רמת הגולן, הפרישה מהסכם הגרעין עם איראן, הצהרת מייק פומפאו על ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, חיסול קאסם סולימאני, התמיכה המוחלטת בישראל בפורומים בינלאומיים, הסכמי אברהם עם איחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו – כל אלה הצדיקו בדיעבד את המדיניות הישראלית. עם המחיר נתמודד. בחירתו של ג'ו ביידן דווקא – האוהד ביותר לישראל בין המועמדים הדמוקרטים הפוטנציאליים – ממילא ממזערת אותו.
מבחינת האינטרס הישראלי הקר אין ספק שההתמסרות, שלא לומר החנופה הישראלית לדונלד טראמפ, השתלמה. נתניהו – שפגישתו הראשונה עם טראמפ בבית הלבן בפברואר 2017 לא הייתה מוצלחת במיוחד – התעשת מהר, קרא היטב את האיש שבחדר הסגלגל ופעל בהתאם. הוא לא חסך מן הנשיא דברי שבח והוקרה ונמנע מלבקרו אף כשראוי היה לכך. ומדיניות זו הניבה פירות.
יש לומר ביושר: התנהגותו של דונלד טראמפ מאז 3 בנובמבר אינה מפתיעה. ההפך הוא הנכון: היא המשך כמעט טבעי לכל תקופתו בפוליטיקה, ואולי אף לכל חייו הבוגרים
ואולם, בשבועות האחרונים וביתר שאת בימים האחרונים, לפריזמה שבה יישפטו בעתיד יחסי ישראל-טראמפ נוסף מטען חורג רב-משקל. הסירוב של הנשיא ה-45 להכיר בהפסדו לביידן בבחירות, וביתר שאת נאומו המופקר ב-6 בינואר והפריצה האלימה לבניין הקפיטול שבאה בעקבותיו – מטילים צל כבד שיגדיר לשנים רבות את נשיאותו של האיש.
אף בטרם אנו יודעים אם תהליך האימפיצ'מנט השני נגדו יסתיים בהרשעתו בסנאט, זאת יש לדעת: דונלד טראמפ ייזכר בהיסטוריה האמריקנית כנשיא "נגוע".
(צילום: ניצן דרור)
יש לומר ביושר: התנהגותו של דונלד טראמפ מאז 3 בנובמבר אינה מפתיעה. ההפך הוא הנכון: היא המשך כמעט טבעי לכל תקופתו בפוליטיקה, ואולי אף לכל חייו הבוגרים. על כן, גם אם מדיניותה של ישראל כלפיו וכלפי נשיאותו הייתה מוצדקת מבחינת האינטרסים החיוניים של המדינה, הרי שההערצה שעטפה את האיש בציבור הישראלי, תוך התעלמות ממידותיו המוסריות הקלוקלות, לא מובנת. דבר אחד הוא הכרת תודה וסיפוק ממדיניותו; דבר אחר לגמרי הוא התפעלות מן האיש.
צילום: AFPזו הסיבה שבגללה, כשהשתחררתי מכבלי היותי דיפלומט בשירות מדינת ישראל ובטרם האירועים האחרונים, ציינתי שכישראלי הייתי רוצה בניצחונו של האיש אך לו הייתי אמריקני הייתי מצביע נגדו. טראמפ היה נס מדיני עבור מדינת ישראל אך בו בזמן היה, מן הרגע הראשון, תאונת דרכים קשה עם נפגעים לדמוקרטיה האמריקנית ולתרבות הפוליטית שלה.
לגבי ההישגים המדיניים שהושגו בארבע השנים האחרונות, כמו בכל מעבר מנשיא לנשיא, ובמיוחד כשגם המפלגה השלטת מתחלפת, חלקם ייבחנו מחדש וחלקם ייוותרו על כנם. אבל במקביל, בלי הצהרות מיותרות – מוטב לחשוב על שם הולם יותר לתחנת הרכבת בואכה הר הבית.
- דני דיין היה קונסול ישראל בניו יורק ויו"ר מועצת יש"ע
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
